עצה מצויינת.
ואני רק אוסיף סיפור קטן מתוך ספר של הרב ארז משה דורון שמדבר בדיוק על מזרוחניקים שהגיעו אל רבנו, את יכולה לתת אותו לבן זוג שלך לקרוא: "גדלתי, התחנכתי וחינכתי את ילדיי בחינוך דתי. שומר שבת, כשרות, מתפלל שלוש פעמים ביום, לומד דף יומי, מתנדב, נותן צדקה... אבל בשנים האחרונות, הרגשתי שמשהו חסר בי. חסר ניצוץ, חסרה התלהבות. קנאתי באלו שהתפללו, לפחות כלפי חוץ, עם כל הלב (והידיים). אני, רק חיפשתי את המניין המהיר ביותר. הכלתי להתפלל, במטרה לסיים כמה שיותר מהר. אני כמעט לא זוכר תפילה שהגעתי אליה או יצאתי ממנה בזמן. בתור חזן, יכולתי להיות טייס F16. באתי עם ערמת ספרים לתפילה (אילו הספקים היו לי בתפילה... חבל על הזמן, תרתי משמע). מצוות מקיים, אבל... אין שום חיבור, הכל מכני. מקנא בחברים החילונים שמטיילים בשבת. מקנא באלה שעוצמים עיניים בתפילה ומתחברים למילים, לקדוש ברוך הוא. כיום אני בן שלושים ושמונה. יש לי ברוך השם שלושה ילדים. הקטנה בת עשר. ללא כל סיבה נראית לעין, לא הצלחנו בעשור האחרון להביא עוד ילדים. עברנו אין-סוף טיפולי פוריות, רופאים, בתי חולים, מרפאות ואין-סוף תסכולים ואכזבות. דווקא המציאות של החיסרון, הביאה את אשתי לדרגות גבוהות יותר של אמונה בהשם. ואילו אני, לא רק שנותרתי מאחור, אף נוסף לי התסכול "אתה זה שצריך, כמו פעם, לתת את הכיוון הדתי בבית. למה אתה לא עושה את זה?" אין חשק לזמירות ולדברי תורה בשולחן, אבל צריך, וה'צריך' הזה מגמד אותך עוד יותר. איך אומרים? גורנישט. לא פעם דיברתי עם אשתי על הריקנות בעבודת השם שלי. עברנו עוד כמה משברים: הדירוש מההתנחלויות מוטט אצלנו את האמון והאמונה במדינה, ומלחמת לבנון, גמרה אצלי, תוך כדי לחימה, את האמון במקבלי ההחלטות ובמפקדים. לא פעם העירה לי אשתי, שאי אפשר לגדל ילדים עם מטען כל כך גדול של אנטי. בשלב מסוים, אמרתי: 'אני לא נשאר בארץ בקיץ הקרוב. אני ממורמר ומתוסכל, לא מאמין לשום דבר.' ואז הגיעה אלינו הצעה לטיפול פוריות יקר במזרח אירופה. לפני שהספקנו לדון ברצינות בעניין, הגיע לידינו פלייר - 'נסיעה לאומן'. מה לנו ולאומן? רבי נחמן? אם יש משהו שמוציא אותי מדעתי, זה ברסלברים. אין לי שום הסבר הגיוני, אבל מצאנו את עצמנו על מטוס בדרך למזרח אירופה. לא בדרך לטיפול פוריות, אלא בדרך ל...אומן. למה? כבר אמרתי, אין שום הסבר הגיוני. רבי נחמן קרא לנו. תוך יממה אצל רבי נחמן, הבנו רעייתי ואני, שיש כאן משהו גדול. פתאום המילים, התפילות והלב חברו יחדיו. הבנו שכאן אנחנו מקבלים טיפול שורש, לא לבעיה נקודתית, לא לחסרון זה או אחר. ביום השני לקח אותנו המורה להתבודדות בגן סופיה. לפני שהתפזרנו, ביקש המורה שכל אחד ירשום בקשה או משאלה ואת שמו ושם אמו. את הפתקים חילקנו בנינו באופן אקראי. בפתק שלי רשמתי "טהר לבי לעבדך באמת" אולי הסיבה שאני קיבלתי את הפתק שלי, רומזת כי רק אני יכול לבקש זאת על עצמי. אחר, כסיפרתי לאשתי את מה שכתבתי, זיהיתי אכזבה בעיניה. כמעט שמעתי אותה אומרת, לא יכולת לבקש עוד ילדים? רציתי לבקש, ועוד איך רציתי, אבל יצא לי משהו אחר. מהלב שנאטם שנים על גבי שנים יצא:"הצילו! אני לא יכול עוד לחיות כ"דתילון" [דתי מבחוץ, חילוני מבפנים]. חזרנו לארץ, זה היה בתחילת הקיץ. לא אספר על כל ההתקדמות שלי בעבודת השם. לא רציתי לברוח בקיץ למקום אחר. פשוט ישבתי, ולראשונה בחיי, התחלתי לחזור בתשובה (איזה חידוש, דתי חוזר בתשובה). ימי חודש אב הגיעו, ואיתם המחשבה על נסיעה לראש השנה לאומן. כולם סביבנו חשו את השינוי שחל בנו, וקיבלו את הסיפורים על החוויות, התפילות, התבודדויות וההארות, אך כשהזכרתי את נושא הנסיעה לראש השנה, אפילו אשתי אמרה:"עד כאן. ראש השנה חוגגים עם המשפחה. וחוץ מזה, שרק לפני כמה חודשים היית שם". פגשתי את המורה, סיפרתי לו על רצוני לנסוע לראש השנה ועל ההתנגדות של כולם. הוא אמר לי במילים פשוטות: "צריך להתפלל על זה." למחרתי ירדתי למעיין הסמוך לביתי וביקשתי ממש במילים הללו:"אבא! אני לא מבקש שהיא תסכים שאסע, אני מבקש שהיא תרצה שאסע". כך התפללתי גם בפעמים הבאות: "שהיא תרצה, שהיא תרצה". חודש אלול הגיע. גם רעייתי הגיעה יום אחד ואמרה לי:"אני חושבת שתיסע לאומן. מישהו צריך להגיד תודה על הנס. אני בהיריון". אם היא רוצה, מי אני שאסרב?! --------------------------------
אחותי היקרה, אני מקווה שתצליחי לשכנע את בן זוגך לנסוע לאומן, זה וודאי יעשה לו רק טוב. ויפתח לו את הלב לרבנו. תתפללי על זה.
