צריכה עזרה
אשתדל לספר בקצרה..
נשואה שנתיים עם ילדה מהממת בת שנה וחמישה חודשים.
לא מסתדרת עם בעלי (בלשון המעטה), ממש מרגישה כאילו מתעלל בי נפשית..
הוא בן אדם עצבני עם ביטחון עצמי בשמיים וזה מתבטא לרוב בפדיחות בכביש/רחוב כי הוא מתעצבן, צועק ורב עם אנשים.
חוסר סבלנות אלי, הרבה מאוד עצבים, פליטות פה, קללות וחוסר כבוד.
עוד לפני החתונה היו לי חששות, לא מעט מחשבות על הפלה כי איפה שהוא ידעתי שהנישואים לא יחזיקו הרבה זמן..
אם אומר ש-90% מהויכוחים והריבים הם באשמתו זה ישמע מאוד הזוי, אבל זאת באמת האמת.
איך שהוא יש לו נטיה תמיד להוציא אותי לא בסדר, תמיד בסוף הוא זה שמטיף לי ואני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה של "מטומטמת".
אני ממש מרגישה שאיבדתי את עצמי ואיך שהוא הפכתי להיות כמוהו בהרבה מאוד מובנים ואני שונאת את עצמי על כך.
לפני בערך 8 חודשים החלטתי לעשות לזה סוף, נפרדנו, עברתי להורים שלי ואחרי חודש איך שהוא מצאתי את עצמי שוב איתו ביחד.
היום אנחנו חיים אצל ההורים שלי עקב מצב כלכלי קשה - חובות רציניים (חייבת לציין שיש לנו חשבונות בנק נפרדים).
עם ההורים שלו אנחנו לא מדברים יותר מחצי שנה בעקבות זה שהם לא אוהבים אותי, הם אנשים קשים, רעים ומגעילים גם אלי וגם אל בעלי.
חשוב לי לציין שבעלי הוא אבא טוב (חוץ מהימים שבהם הוא חסר סבלנות ועצבני גם כלפי הילדה).
היחסים שלנו לא טובים, אני לא מסוגלת להתקרב אליו פיזית וכבר נגמרו לי התירוצים..
אני דיי בטוחה שאני לא אוהבת אותו אבל מפחדת להגיד את זה בקול.
אני יודעת שאם אעשה צעד הוא יישאר לבד כי אין לו לאן ללכת אבל מצד שני ככה אמשיך לחיות את חיי?
אני לא יודעת מה לעשות!!!
אשתדל לספר בקצרה..
נשואה שנתיים עם ילדה מהממת בת שנה וחמישה חודשים.
לא מסתדרת עם בעלי (בלשון המעטה), ממש מרגישה כאילו מתעלל בי נפשית..
הוא בן אדם עצבני עם ביטחון עצמי בשמיים וזה מתבטא לרוב בפדיחות בכביש/רחוב כי הוא מתעצבן, צועק ורב עם אנשים.
חוסר סבלנות אלי, הרבה מאוד עצבים, פליטות פה, קללות וחוסר כבוד.
עוד לפני החתונה היו לי חששות, לא מעט מחשבות על הפלה כי איפה שהוא ידעתי שהנישואים לא יחזיקו הרבה זמן..
אם אומר ש-90% מהויכוחים והריבים הם באשמתו זה ישמע מאוד הזוי, אבל זאת באמת האמת.
איך שהוא יש לו נטיה תמיד להוציא אותי לא בסדר, תמיד בסוף הוא זה שמטיף לי ואני לא מצליחה להשתחרר מההרגשה של "מטומטמת".
אני ממש מרגישה שאיבדתי את עצמי ואיך שהוא הפכתי להיות כמוהו בהרבה מאוד מובנים ואני שונאת את עצמי על כך.
לפני בערך 8 חודשים החלטתי לעשות לזה סוף, נפרדנו, עברתי להורים שלי ואחרי חודש איך שהוא מצאתי את עצמי שוב איתו ביחד.
היום אנחנו חיים אצל ההורים שלי עקב מצב כלכלי קשה - חובות רציניים (חייבת לציין שיש לנו חשבונות בנק נפרדים).
עם ההורים שלו אנחנו לא מדברים יותר מחצי שנה בעקבות זה שהם לא אוהבים אותי, הם אנשים קשים, רעים ומגעילים גם אלי וגם אל בעלי.
חשוב לי לציין שבעלי הוא אבא טוב (חוץ מהימים שבהם הוא חסר סבלנות ועצבני גם כלפי הילדה).
היחסים שלנו לא טובים, אני לא מסוגלת להתקרב אליו פיזית וכבר נגמרו לי התירוצים..
אני דיי בטוחה שאני לא אוהבת אותו אבל מפחדת להגיד את זה בקול.
אני יודעת שאם אעשה צעד הוא יישאר לבד כי אין לו לאן ללכת אבל מצד שני ככה אמשיך לחיות את חיי?
אני לא יודעת מה לעשות!!!