צריכה את תמיכתכן

עדין11

New member
צריכה את תמיכתכן

הי
עכשיו חזרתי מחתונה משפחתית. יש לי משפחה מורחבת חמה ואהובה.
מלבד העובדה הרגילה שכולם תמיד מסתכלים לי על הבטן
פגשתי את בת דודתי האהובה. היא בת 45. צעירה ממני בחצי שנה בלבד.
יש לה שלושה בנים חמודים. הגדול בן 12 .
היה נדמה לי שהיא שמנה בבטן. ולא הבנתי מה אני רואה.
בסוף היא גילתה לי שהיא.....בהריון. (ספונטני כמובן)
ושלקח לה זמן לעכל, ושהפלה לא באה בחשבון ובלה בלה בלה
באיזשהו שלב הפסקתי לשמוע
רק ראיתי את שפתיה נעות והרגשתי שאני נופלת נופלת נופלת למטה לתוך תהום ולתוך ערפל.
אח"כ בחופה היה לי תירוץ טוב לבכות את נישמתי (שיחשבו שנורא התרגשתי מהחופה....)
אחרי זמן קצר לקחתי את הרגליים והתקפלנו בלי להגיד שלום לאף אחד.
אני בתהום
מישהי יכולה להוציא אותי מפה?
אתן קולטות? הריון טבעי בגיל 45
והיא ממש לא תכננה
ולקחה את זה קשה
הילדים שלה הם שילובים שונים שלה ושל בעלה
וגם בזה קינאתי. כי אצלי זה לא יהיה
ואז נורא כעסתי על בעלי . כי אני פה בגללו
אחרי שסוף סוף התחלתי להשלים עם תרומה, באה זאתי וזרקה אותי חזרה לכל הרוחות
 
זה לא קל

מכירה את ההרגשה הזאת של להיות בטיפולים ולראות אחרות נקלטות מבלי להתכוון אפילו. וככל שהן קרובות אלינו יותר כך התחושות שלנו קשות יותר.
כשאין לנו משהו שאנחנו רוצים, מאוד קשה לנו לראות אחרים מקבלים את זה ועוד מבלי שרצו. וזו הסיבה אגב שהרבה פעמים נשים מסתירות הריון ממטופלות פוריות כדי לא לצער אותן. אין לי הרבה איך לעודד אותך, חוץ מלהגיד לך שגם את תהיי בהריון בקרוב והכל ישתנה לטובה, האושר יגיע.
 

totit8

New member
הייתי מחבקת אותך


מכיוון שאני מכירה אותך 5 דקות יותר משאר הבנות, אני מרשה לעצמי להיות ישירה בתקווה שלא תכעסי - אני מאמינה שאת כותבת מתוך סערת רגשות מאוד גדולה ולכן את מתוסכלת מאוד מהסיבה אליה הגעת לתרומת ביצית, אבל אל תשכחי שאת ובן זוגך בחרתם להיות ביחד בטוב וברע ובאותה המידה הסיבה היתה יכולה להיות הפוכה ואז היית מייחלת שבן הזוג שלך ילך איתך לאורך כל הדרך בהשלמה ובאהבה גדולה.
באמת שליבי יוצא אלייך ואני כל כך מזדהה כי גם אני ראיתי את כל חברותיי מביאות ילדים לעולם והיום הם כבר גדולים, את כל משפחתי מתרחבת לה לאט לאט ואני נפלתי לתהומות עמוקים כל כך והרגשתי כל כך בודדה בעולם והאמת שאפילו היו רגעים שכבר לא ראיתי טעם לחיים. ניתקתי קשרים עם כל חברות הילדות שלי שהפכו להיות אמהות והפכתי לבודדה עוד יותר ועד היום כואב לי על כך כי הרי מה הן אשמות?
שזה לא ישמע חסר רגישות כי זה בא מתוך הרבה כאב והבנה - זה מה יש!!! לא, זה לא פייר! לא זה לא מגיע לנו!
תתאבלי, תבכי, תצרחי כמה שאת רוצה אבל אל תפסיקי להילחם ובבקשה אל תתייאשי!
&nbsp
 

עדין11

New member
תודה totit

אני באמת מרגישה את החיבוק שלך......
&nbsp
לגבי בעלי והמחוייבות שלי אליו "בטוב וברע":
אני באמת לא בטוחה שאם הייתי יודעת על הבעיות שלו הייתי עדיין בוחרת בו.
כן הוא מתוק כן הוא תומך כן הוא אוהב אותי
אבל כל זה לא שווה מול זה שהוא לא יכול לתת לי ילדים
מצטערת
כמו שאמרה רחל ליעקב (שהיתה עדיין עקרה) " ותאמר אל-יעקוב הבה-לי בנים, ואם-אין מתה אנוכי."
בכל מקרה הטכנולוגיה כיום כן מאפשרת להביא ילדים בכל זאת. אבל אני זאת שצריכה לעבור את הטיפולים. הכל קורה על בגוף שלי.
ואני זאת שפספסתי את האפשרות להיות אמא לילדים ביולוגיים שלי
(במצב ההפוך הגבר סה"כ נכנס לחדר ויוצא עם כוס מלאה זרע. זה לא אותו הדבר)
ובנוסף הגבר , אם הוא בריא, יכול להמשיך לתת זרע תקין עוד הרבה שנים. בלי פחד משעון ביולוגי.
בקיצור - לדעתי ממש אין מה להשוות.
וזכותי לכעוס
ואני כועסת
יותר נכון מתוסכלת.
כי אני מרגישה שכן יכולתי להיכנס להריון ספונטני אולי אפילו בגילי.
כמו בת-דודה שלי.
אני מבייצת בלי סוף. גם שנותנים דיכוי
(ובואו לא ניכנס פה לדיון על הסיכוי של אשה בגילי ללדת ילוד חי. דיברנו על זה מספיק)
&nbsp
אל תשכחי : אני עוד לא בהריון (כמוך) ואלוהים יודע מתי ואם זה יקרה.
ואני עדיין מפוחדת מהרעיון של ילד/ה שונים ממני כל כך
זה מפחיד אותי
זה לכל החיים
&nbsp
&nbsp
 

עוגי555

New member
עדין

יש בהחלט המון מקרים שהילדים - חיצונית - לא נראים שונים כל כך
 
אני יודעת שקשה לך עכשיו

ואני לא יודעת אם תאמיני לי או לא, אבל היום כשיש לי את הילדות שלי מתרומת ביצית אני כל כך מאוהבת בהן וכל כך קשורה אליהן שאני לא יכולה לדמיין ילדים גנטים שלי שייצאו יותר מוצלחים. וגם אם יתנו לי עכשיו "נס" ויגידו לי שאוכל להכנס להריון תקין מביצית שלי אני אעדיף את שאר העוברים המוקפאים מהתרומה שקיבלתי. אז נכון שהילדים שלך לא יהיו מהביציות שלך, אבל הם יהיו הילדים שלך (ושל בעלך) ואת תאהבי אותם כל כך שזה לא יזיז לך בכלל.
את כועסת עכשיו, ובצדק, אבל זה שלב, שלב שכולנו עברנו. אז אצלך יש את הבעל ש"אשם" ואצל אחרות זה גנטיקה או הגיל. אגב, אם הבעיה אצלו למה בעצם לא לקחת תרומת זרע במקום תרומת ביצית?
 

עדין11

New member
מאמינקה

כי אני כבר מעל 45
אף רופא לא מוכן לעבוד עם הביציות שלי
(לפני גיל 45 עשינו IVF אחד שלא הצליח. אבל אז נהייתי בת 45)
 
זה כואב וצורב

ומכירה היטב את הרגעים האלה שהמילים נבלעות באוויר, ואת נופלת לתוך המערבולת והתהום הפנימי.
מסכימה איתך שזה לא בהכרח עובר לגמרי עם ההיריון. אצלי, אני מרגישה שזו נקודה רגישה, שאולי תמיד תישאר כזו, תעלה ותופיע ברגעים שיזכירו את הויתור או לחלופין את הקלות שבה זה יכול היה להיות אחרת (לי זה קורה כל פעם שמישהי נכנסת להריון, לפעמים ספונטני ומהיר, בגיל מבוגר מזה בו אני התחלתי את הטיפולים או עברתי לתרומה. וככל שהקשר קרוב יותר - כך הצריבה כואבת ומטלטלת יותר).
אבל - רוצה לומר לך שלמרות שזה נשאר רגיש וכואב זה לא בדיוק אותו כאב. זה כן משתנה! יש משהו בהריון שמתחיל את החיבור הייחודי הזה, אל מה שצומח בפנים, ומייצר המון רגעים של שמחה, גאווה וציפייה. ואלה מצליחים למלא את המרווחים - ההולכים וגדלים - שבין רגעי הכאב והצער. ובטוחה שבהמשך יגיעו גם הוותיקות שידעו לספר על השינויים שהתחושה הזו ממשיכה ועוברת, כשיש שם כבר תינוק ואח"כ ילד.
העניין הוא שאת נמצאת עכשיו בשלב הכי קשה! בשלב שבו את מרגישה את כאבי הויתור על מה שלא יהיה, אבל מבלי אפשרות לחוש ולהיות מחוברת לטוב שעוד צפוי להגיע. וזה שלב שלא יכול להיות שלא יהיה מלווה בהמון כעס, קנאה ותסכול! אז תרשי לעצמך, ותרשי לעצמך גם להיתמך ולהיעזר כי נורא קשה לעבור את זה לבד.
שולחת לך חיבוק מרחוק!
 
" וזה לא בגללי...."

עדין יקרה,
את מתארת סיטואציה לא פשוטה בכלל שהבנות פה (וגם אני) מכירות מקרוב, מזדהות ומנחמות.
אבל, מעבר לכך, חזרת פעמיים על המורכבת והכעס על בעלך.
אני לא יודעת מה הרקע, אבל תוהה אם את מצליחה לדבר עם בעלך על הכעס הזה ולא רק ברגעי משבר וסערת רגשות..
אתם הולכים ביחד לתהליך שאינו פשוט וגם תינוק/ת חדש (במהרה בימנו!) יכול/ה להכניס לחצים ומתחים לכל זוגיות.
הייתי ממליצה לך ולכם לראות איך אתם משחררים את הכעסים על מנת לחזק את הזוגיות.
בהצלחה!

דפי.
 

עדין11

New member
תודה דפי

זה בדיוק לא הזמן להטפות מוסר
אנחנו מטפלים במה שצריך
תודה
 

עוגי555

New member
הכל נכון, הכל הכל!!! ואת צודקת

הלב (השמח) שלי בכה מההודעה שלך.
קודם כל אני מציעה לך את עצמי, בפרטי או בטלפון כדי להקל עלייך.

אני כל כך, אבל כל כך!!!! מבינה אותך!
עזבי את ההגיון וזרקי אותו לעזאזל. את במשבר חייך עכשיו וכל פעם יש סטירה חדשה, כל פעם הפצע נפתח עוד לפני שהספיק אפילו להסגר ולו מעט. זה כאבי תופת!!!!! תחווי את הכאב והתסכול הזה, תעברי דרך האש כי בסוף תצאי בצד השני, עם כוחות מחודשים.

אני יכולה להגיד לך שממרומי כמה חודשי הורות, מופלאים בהחלט, הלב עוד כואב, הקנאה עדיין יוקדת! והעלבון עדיין שם. הכל מובן, באמת. וזה טבעי שאת כועסת על בעלך. שזה "בגללו". נכון, זה לא יפה, זה לא אוהב, זה לא פייר. אבל זה אנושי.

יקירה, כדאי לך מאוד כמה שיותר להגיע להריון מוכנה... כמה שיותר זה לא אומר "היי איזה כיף שכחתי את כל מכאוביי", אבל כמה שיותר מוכנה. כמה שפחות טינה, כמה שפחות עלבון... קחי עזרה לא משנה כמה זה יעלה, תשוחחי איתו...
הבייבי רוצה להגיע למקום הכי נקי, הכי מקבל, הכי מצפה לו בלב שמח, הכי שמח איתו...

מה אני אגיד לך... יש לי חדשה טובה אחת בשבילך, אבל היא ממש גדולה.
את תראי שהאושר שמצפה לך יאפיל על כל הכאב.
את תראי שהלב שלך שיתמלא לא יהיה לו מקום או זמן למירמורים בכמות הזו.
אם זה יעלם לגמרי? הלוואי!!! גם אני עדיין מחכה. אבל זה שם וזה כואב.
את בשלב הכי קשה. יהיה יותר טוב, את תראי.
הבייבי שלך ימלא לך את הידיים, הלב, המחשבות, הזמן ואת כל החיים.
את תהיי אישה אחרת. אישה עם לב מלא, אישה עם הראש למעלה.
תחזיקי מעמד יקירה - תחזיקי את הראש מעל המיים! זה הכל! רק להחזיק את הראש מעל המיים ולשרוד עד ההצלחה הגדולה שתגיע בקרוב.

חיבוק גדול!!!!
 

עדין11

New member
וואו עוגי

התגובה שלך הביאה אותי לדמעות
אני באמת מרגישה שאת יודעת על מה אני מדברת
מצד שני אני צריכה להמשיך את המסלול שלי את הדרך שלי לבד
אף אחד לא יודע איך היא תיגמר
מתי היא תיגמר
אם יהיה לה סוף טוב
אני לא יודעת
אני באמת לא יודעת
מה לעשות עם עצמי.....
ואיך להרגיש טוב

&nbsp
&nbsp
&nbsp
 

ענבלית71

New member
היי עדין יקרה

אני כלכך מכירה את ההרגשה הנוראית הזו.אני תיכף בת 44 ואין לי ילדים עדיין.כל חבריי כבר התחתנו ויש להם שניים שלושה ובעבודה יש ביבי בום ובא לי לצרוח, למרות שאני מפרגנת ושמחה בשבילן.נוסף על כך כל פעם שלמישהי ( מהאחרות) מאחר המחזור, יש דיון על" אוף איך לא בא לי הריון ואיזה באסה" וכמובן בא לי לחנוק אותן על חוסר ההתחשבות בי!
מבינה אותך מאוד ושולחת לך חיבוק גדול והרבה כוחות וגם לך יהיה תינוק קטן יפה ובריא!!!!
סבלנות ןעוד סבלנות.כמובן שגם לעצמי אומרת את זה עם כל הקושי.
המון הצלחה בהמשך ובאמת יש כאן בפורום בנות נהדרות ותומכות שתמיד יהיו לאוזן קשבת.
 
על הקינאה....
לא פשוטה היא דרכנו....מאוד מזדהה גם אחרי שיש לי מהממת בבית שהיא האושר הכי גדול שלי אני מוצאת את עצמי מקנאה...
מקנאה במי שבהריון, במי שבהריון טבעי, במי שבהריון נוסף או מתכננת הריון נוסף ועוד ועוד ועוד....
הפסיכולוגית שלי הרתה לאחר שילדתי, אמרתי לה "תודה שחיכית"
זאת קינאה אחרת ממה שהיתה לי קודם...
הכאב הוא גדול מאוד....אני עשיתי טיפולים עד גיל 45 וגם קיבלתי אישור מיוחד לטיפול נוסף לאחר מכן מהקופה ומה אגיד לך? ברור לי לגמרי שזה היה פאטתי ושהסיכויים שלי לא היו חצי אחוז אלא 0 כי הנתונים שלי היו מחורבנים וביניהם הוא זה שהתחלתי כל כך מאוחר.
אני מאחלת לך שהאושר יחליף את הכעס הכאב והתסכול (הכל כך מוכרים)
ואחרי שנה של אימהות יכולה להגיד לך שהאושר הוא גדול
 
למעלה