צריכה את עצתכן
אז ככה... יצאתי מהארון בפני הוריי לפני כשנה וחצי. התגובה היתה איומה, לא מקבלת אבל הם לא ניתקו קשר. עם כל נסיונותיי שיקבלו, יקשיבו ויבינו אפשר להגיד שאחרי שנה וחצי הם לא זזו מילימטר מהעמדה שלהם. הם עדיין חושבים שאני עושה טעות, שהחיים שלי לא שוים כלום, שהם מתביישים בי וכו'. לאחרונה נוצר מן מצב כזה שאמא שלי מתקשרת אליי ואנחנו מדברות שיחת חולין (עבודה, לימודים, הא ודא) אבל לא מדברות על החיים שלי במובן הלסבי והזוגי. אני אומרת לה תמיד "אנחנו", "עשינו" ומדברת עלי ועל זוגתי. לפעמים היא מתרעמת ולא מבינה למה אני מעדיפה להישאר איתה בשבת בבית שלנו ולא לבוא אליהם לשבת. אני מגיעה אליהם אחת לשבועיים-שלוש לארוחה או שתיים וחוזרת הביתה. הם רוצים שאני אגיע אליהם כל שבוע. הבהרתי להם שזה בלתי אפשרי כי אני חיה בזוגיות (מה לא ברור??) אני עדיין מנסה לעשות צעדים כדי לעזור להם להתמודד אבל הם לא מראים את הרצון שלהם בזה. בשיחה האחרונה שלי עם אמא שלי התחלנו בשיחה רגילה ואז אמרתי לה שאני רוצה לתת לה מספר טלפון של אמא מארגון תהל"ה (כמובן לאחר ששוחחתי עם אותה אמא) כדי שתוכל לשוחח איתה. היא מייד סירבה ואמרה שאין לה שום רצון לדבר עם אף אחד על הנושא. ואז התחיל ויכוח מאוד קולני שוב על החיים שלי ועל הבושה הגדולה ועוד כל מיני שטויות. היא אף פעם לא מעונינת לדבר על הנושא, היא חיה בהכחשה ולא מוכנה להתמודד. האשלה היא מה אני עושה עם זה? מצד אחד אני רוצה לשמור איתם על קשר אבל ברור לי שהקשר הזה הוא לא אמיתי כי אנחנו לא באמת מדברים על הדברים החשובים. הם חיים בהכחשה. תמיד בשיחה איתה היא לא באמת מקשיבה, היא מטיחה בי הרבה מילים קשות וכאב. אבל יש גבול כמה אני יכולה לשמוע אותו דבר כל הזמן. השיחות חולין שלנו הן לא אמיתיות והיא שומרת איתי על קשר מאוד שטחי כי ברור לי שהיא לא רוצה לאבד אותי וגם אני לא רוצה לאבד אותם אבל עד מתי. אני כמעט מרימה ידיים. אומרת לעצמי אם הם לא מקבלים אז שיעזבו אותי בשקט. לא הייתי אצלם 3 שבועות ואחרי השיחה האחרונה איתה אין לי ממש חשק ללכת לשם. למה? סתם מרגיש לי צבוע. אבל הם מאוד רוצים שאבוא אליהם, שאשמור על קשר. הם לא מבינים שזה לא קשר אמיתי. ככה הם מעדיפים? אני לא. העניין הוא שזה כמו מבוי סתום. הם לא זזים קצת לכוון שלי ולא מנסים אפילו להתמודד ולפתוח את הראש קצת. הם עקשנים, שמרנים בצורה קיצונית. מה אתן אומרות? מה עושים?
אז ככה... יצאתי מהארון בפני הוריי לפני כשנה וחצי. התגובה היתה איומה, לא מקבלת אבל הם לא ניתקו קשר. עם כל נסיונותיי שיקבלו, יקשיבו ויבינו אפשר להגיד שאחרי שנה וחצי הם לא זזו מילימטר מהעמדה שלהם. הם עדיין חושבים שאני עושה טעות, שהחיים שלי לא שוים כלום, שהם מתביישים בי וכו'. לאחרונה נוצר מן מצב כזה שאמא שלי מתקשרת אליי ואנחנו מדברות שיחת חולין (עבודה, לימודים, הא ודא) אבל לא מדברות על החיים שלי במובן הלסבי והזוגי. אני אומרת לה תמיד "אנחנו", "עשינו" ומדברת עלי ועל זוגתי. לפעמים היא מתרעמת ולא מבינה למה אני מעדיפה להישאר איתה בשבת בבית שלנו ולא לבוא אליהם לשבת. אני מגיעה אליהם אחת לשבועיים-שלוש לארוחה או שתיים וחוזרת הביתה. הם רוצים שאני אגיע אליהם כל שבוע. הבהרתי להם שזה בלתי אפשרי כי אני חיה בזוגיות (מה לא ברור??) אני עדיין מנסה לעשות צעדים כדי לעזור להם להתמודד אבל הם לא מראים את הרצון שלהם בזה. בשיחה האחרונה שלי עם אמא שלי התחלנו בשיחה רגילה ואז אמרתי לה שאני רוצה לתת לה מספר טלפון של אמא מארגון תהל"ה (כמובן לאחר ששוחחתי עם אותה אמא) כדי שתוכל לשוחח איתה. היא מייד סירבה ואמרה שאין לה שום רצון לדבר עם אף אחד על הנושא. ואז התחיל ויכוח מאוד קולני שוב על החיים שלי ועל הבושה הגדולה ועוד כל מיני שטויות. היא אף פעם לא מעונינת לדבר על הנושא, היא חיה בהכחשה ולא מוכנה להתמודד. האשלה היא מה אני עושה עם זה? מצד אחד אני רוצה לשמור איתם על קשר אבל ברור לי שהקשר הזה הוא לא אמיתי כי אנחנו לא באמת מדברים על הדברים החשובים. הם חיים בהכחשה. תמיד בשיחה איתה היא לא באמת מקשיבה, היא מטיחה בי הרבה מילים קשות וכאב. אבל יש גבול כמה אני יכולה לשמוע אותו דבר כל הזמן. השיחות חולין שלנו הן לא אמיתיות והיא שומרת איתי על קשר מאוד שטחי כי ברור לי שהיא לא רוצה לאבד אותי וגם אני לא רוצה לאבד אותם אבל עד מתי. אני כמעט מרימה ידיים. אומרת לעצמי אם הם לא מקבלים אז שיעזבו אותי בשקט. לא הייתי אצלם 3 שבועות ואחרי השיחה האחרונה איתה אין לי ממש חשק ללכת לשם. למה? סתם מרגיש לי צבוע. אבל הם מאוד רוצים שאבוא אליהם, שאשמור על קשר. הם לא מבינים שזה לא קשר אמיתי. ככה הם מעדיפים? אני לא. העניין הוא שזה כמו מבוי סתום. הם לא זזים קצת לכוון שלי ולא מנסים אפילו להתמודד ולפתוח את הראש קצת. הם עקשנים, שמרנים בצורה קיצונית. מה אתן אומרות? מה עושים?
