../images/Emo41.gif מנצלשת לשאלה פרקטית בענין ../images/Emo41.gif
קראתי בספרים, וגם את השרשורים שהיו כאן בנושא, וגם את השאלות והתשובות. הבנתי את התאוריה שמוצגת גם כאן בפורום לא מעט, היא נשמעת לי הגיונית, אבל אני אשמח לדעת - אם תסכימו לשתף - מה קורה במבחן המציאות בפועל, ביומיום המתיש והמעייף של אחרי לידה שניה.
מה אתם עושים (או לברי המזל שביניכם - עשיתם
) כשהגדול/ה מתקרב לקטנ/ה בכוונה ברורה ומיידית לעשות פעולה שעלולה להזיק לקטנ/ה? אני אומרת לא, אסור, עוד פעם ועוד פעם. מסבירה שזה כואב. שזה לא נעים. שזה מסוכן. שהיא קטנה ועדינה. שהיא לא צעצוע. מציעה לו לעשות משהו אחר. אבל הוא בשלו. שוב ושוב ושוב. אני מזיזה אותו פיזית מהמקום. הוא כמובן חוזר - צוחק מבסוט, נהנה מהמשחק הזה שהוא מהסוג האהוב עליו (פיזי: אמא מרימה אותו, אנחנו כמו מתגוששים, וכן הלאה). עכשיו הלהיט הוא לדחוף לה אצבעות לעיניים. מקום שני במצעד - לשים את הרגל שלו על הראש שלה, כאילו לבעוט. ושלישי - סתם להתגלגל עליה
כל אלו מלווים במבט לעברי שבודק שאני מסתכלת, ותיאור מילולי מדויק שלו את המעשה - הוא יודע מה הוא עושה והוא יודע שאסור לעשות את זה. וכאילו אין קשר בין הדברים. הוא דרך אגב בן שנתיים, היא בת 3 חודשים. אני מזכירה לעצמי השכם וערב שיש כאן שילוב של אחות חדשה וגיל שנתיים הנפלא (...), ושהוא לא מנסה אותנו אלא שהוא מנסה את היכולות החדשות שלו, ומשתדלת לעשות כל מה שקראתי כאן שוב ושוב: כמעט בכל פעם שאני יכולה אני יוזמת איתו המון מגע פיזי. משתדלת לפחות פעם בשבוע לצאת איתו לבד, בלעדיה, ובד"כ זה יוצא יותר מפעם אחת (ברור לי שאין כמות שתהיה יותר מדי, ותמיד אפשר יותר - ובכל זאת). משתפת אותו בטיפול בה כמה שאפשר, והוא מאד אוהב את זה. משתדלת להתנסח באופן חיובי ולא שלילי כל הזמן. מפזרת פידבקים חיוביים בכל הזדמנות אפשרית...
אני רק רוצה לדעת אם יש עוד משהו שאפשר וצריך לעשות שיכול לעזור ברגע הספציפי הזה שבו הוא נכנס לכאילו דווקא הזה. איך שוברים באופן אפקטיבי את הלופ הזה של מעשה מצידו ---> תגובה מילולית שלי ששוללת את המעשה ובפועל רק מזמנת אותו שוב וחוזר חלילה... והכי חשוב - בבקשה, תגידו לי לאן זה הולך
האם זה רק עניין של זמן? בסוף הוא "יבין" וגם יפנים וגם יפסיק? אולי זה פשוט יתחיל לשעמם אותו המשחק הזה? יש תמורה לאגרה? או שאני מפספסת פה ובענק...