רשפים של אור
New member
צריכה את עזרתכם
האיש של חיי, עדין בבית החולים, עדין חסר הכרה ומונשם. אני נקרעת בתוכי, בין לרוץ לשם לראות אותו, להיות איתו. לבין קול ההגיון שאומר לי סטופ. "אל תרוצי, זה צעד שאי אפשר לדעת מה הוא יגרור אחריו..." אם יראה אותי מישהו מהמשפחה (שכמעט בטוח לא שם)... אם יראה אותי מישהו מהצוות הרפואי (למרות שאיש לא יודע מי אני), ויגיד משהו למשפחה, יתחילו להשאל שאלות מיותרות... אני לא רוצה לגרום לשום בעיות משפחתיות שם, המצב כמות שהוא קשה דיו. מצד שני, מאיש הקשר שלי בבית חולים (מודה לאל שהוא קיים), ידוע לי שהמשפחה שלו כמעט ולא נמצאת שם, אם בכלל... העמדה שלהם אומרת, שמכיוון שהוא חסר הכרה, אין טעם בשהיה שם. הם פועלים על פי הגיון קר, אני לא מסוגלת... המחשבה שהוא לבד שם, מוציאה אותי מדעתי. בסיטואציה אחרת הייתי שם יום יום, כל היום... הם גם לא מגיעים לשיחות עם הרופאים, הכל נעשה, אם בכלל, דרך הטלפון. אשתו גם ממשיכה לעבוד, כאילו כלום לא קרה. "רשפים המכשפה" יודעת הכל... מנסה להכנס לתוך הדמות שלה, אולי היא הפועלת נכון, ואני לא... אולי כך יותר קל, עדיף, הרי החיים ממשיכים. אבל אנ לא מסוגלת, אני לא כזאת. ואני יוצאת מדעתי מרוב דאגה. יש לי הרגשה מאוד קשה עם הסיפור, אם יקרה לו משהו... אני לא אסלח לעצמי שלא נסעתי לראות אותו. נקרעת בין הרגשות שלי, לבין קולות ההגיון. יש לכם רעיונות, הצעות, משהו בשבילי??? רשפים
האיש של חיי, עדין בבית החולים, עדין חסר הכרה ומונשם. אני נקרעת בתוכי, בין לרוץ לשם לראות אותו, להיות איתו. לבין קול ההגיון שאומר לי סטופ. "אל תרוצי, זה צעד שאי אפשר לדעת מה הוא יגרור אחריו..." אם יראה אותי מישהו מהמשפחה (שכמעט בטוח לא שם)... אם יראה אותי מישהו מהצוות הרפואי (למרות שאיש לא יודע מי אני), ויגיד משהו למשפחה, יתחילו להשאל שאלות מיותרות... אני לא רוצה לגרום לשום בעיות משפחתיות שם, המצב כמות שהוא קשה דיו. מצד שני, מאיש הקשר שלי בבית חולים (מודה לאל שהוא קיים), ידוע לי שהמשפחה שלו כמעט ולא נמצאת שם, אם בכלל... העמדה שלהם אומרת, שמכיוון שהוא חסר הכרה, אין טעם בשהיה שם. הם פועלים על פי הגיון קר, אני לא מסוגלת... המחשבה שהוא לבד שם, מוציאה אותי מדעתי. בסיטואציה אחרת הייתי שם יום יום, כל היום... הם גם לא מגיעים לשיחות עם הרופאים, הכל נעשה, אם בכלל, דרך הטלפון. אשתו גם ממשיכה לעבוד, כאילו כלום לא קרה. "רשפים המכשפה" יודעת הכל... מנסה להכנס לתוך הדמות שלה, אולי היא הפועלת נכון, ואני לא... אולי כך יותר קל, עדיף, הרי החיים ממשיכים. אבל אנ לא מסוגלת, אני לא כזאת. ואני יוצאת מדעתי מרוב דאגה. יש לי הרגשה מאוד קשה עם הסיפור, אם יקרה לו משהו... אני לא אסלח לעצמי שלא נסעתי לראות אותו. נקרעת בין הרגשות שלי, לבין קולות ההגיון. יש לכם רעיונות, הצעות, משהו בשבילי??? רשפים
