צרור שאלות

[טובי אור נטובי]

צרור שאלות

א. מה הקשר בין חץ וקשת לל"ג בעומר? ב. הגמרא בברכות ט: אומרת ש"וישאילום" זה בע"כ.. מניין? ג. באותה גמרא : לאחת הדעות זה בעל כורחם של ישראל משום משוי. הגמרא יכלה לתרץ לפי מה שאמרה לפני כן - שאדם היוצא מבית אסורים לא רוצה מתנות אלא לצאת ישר. ד. שאלה שיצא לי לדון בה עם מילואימניק אחד : האם מותר להתפלל לנצחון קבוצת כדור כלשהי?

 

[לורוצה]

גם את זה אני אנסה

א. קיימות כל מיני גישות לגבי מהו הדבר ממנו מתו תלמידי ר' עקיבא. אחת מהם היא שמדובר בתקופת מרד בר כוכבא (אליו ר' עקיבא שלח את תלמידיו) והתלמידים מתו במרד. מתוך הקשר למרד בר כוכבא בא עניין החצים וקשת (אני אנסה למצוא משו שמזכיר מקור לנושא). ב וג. אני בעמוד ה', אז תחכה קצת. ד. "מותר"? לא חושב שזו שאלה הלכתית של אסור ומותר. זו יותר שאלה השקפתית (מי שיגיד ש*אסור* להתפלל על זה, בטח גם טוען שאסור לצפות בזה או להתעסק בזה). מחכה להשגותיך.

 

[טובי אור נטובי]

אז ככה..

א. עדיין לומובן מה הקשר לחץ וקשת, אז מה אם יש קשר למרד? כמו כן, לי זכור משהו לגבי לימוד תורה שנלמד בקבוצות תוך כדי תירוץ של "אנחנו משחקים בחץ וקשת". עדיין זה דורש הבהרה.. ב,ג. קדימה, תלמד את זה! ד.הצד לאסור לא שלל את משחקי הכדור אלא טען שאפילו אם זה מותר, עדיין מטרת התפילה ודרך פעולתה היא התחברות לרצון האמיתי של הקב"ה ומשם לביטוי חזק יותר של הרצון הנ"ל בעולם. אני לא חושב שמכבי ואפילו הפועל עונים על ההגדרה הזו.. יש מבין?

 

[לורוצה]

אז אחרת

א. חומד, זה מנהג, לא הלכה. הדבר הזה שזכור לך די מבהיר את זה, ואם נצא מתוך הנחה שהם מתו במרד, אז הסיבה שהם הפסיקו למות בטח קשורה לאיזה ניצחון רציני. נצחונות נוהגים פעמים רבות לחגוג עם מצעדים צבאיים וכדו' והילדים אולי נהגו לשחק ב"גם אנחנו חיילים של בר-כוכבא". ב, ג. בעז"ה בקרוב. ד. קיימת שאלה כללית (תאולוגית) כיצד אני בכלל יכול להתפלל על משהו, הרי "הכל לטובה" ו"וכי יעלה על הדעת ש*אני* אשנה את הרצון של הקב"ה?" וכו'. זה לא קשור ללכדור-עגל או כל דבר כזה (גם אצלכם הרבנים קרוא לזה ככה?). מתוך הנחה ש*כל* מה שנעשה בעולם הוא ברצון ה' ואין שומדבר שמחוץ או בניגוד לרצונו גם משחקי הספורט הם חלק מהתגלותו בעולם... בקיצור, שאלה השקפתית בלבד (אז המילה "אסור" לוממש קשורה, ולגבי מה ראוי ומה לא, זה פחות מטריד אותי איכשהו)

 

[טובי אור נטובי]

אז כל השאר..

באמת.. בסוף גם תאמר לי שאתה אוחז מתורת הרבדים.. א. יש שני סוגים של מנהגים.. יש לאכול קניידעלאך מתישהו או בקלאוות במימונה - מנהג שעל פניו נראה כדבר שנוהגים אותו למרות שחוץ מהדבש אין לו הרבה טעמים וסיבות, ומצד שני יש מנהגים כמו סליחות, תשליך או מאכלי חלב בחנוכה ושבועות שזה דבר מקובע יותר עם יותר טעם נראה לעין. לא חשבתי שחש וקצת (נכון זה מאגניב לקרוא לזה חש וקצת?) הם מנהגים קונקרטים עד-כדי-דיניים כקבוצה האחרונה, אבל שיערתי שזה עם טעם יותר רציני מ"היה ניצחון אז.. מצעדים.. אתה יודע.." - חשבתי שזה יותר כמו סביבונים או משוכזה.. ב,ג. נו! אפילו מיסטר איקס (רויקי) משיג אותך! ד. נכון, לא התכוונתי ל"האם המתפלל על בני סכנין עונשו כרת, ערירי ואקנה", לא, לא זו היתה השאלה. היא היתה יותר כ"מהי לדעתך דרך השפעת התפילה" כשזה בא לידי נפק"מ במשחק העגל (ולא, לא הכרתי את הניק הזה, הרבנים שלי השוו את זה לחזיר..)

 

[רויקי X]

בטח שלאכול בקלאוות במימונה יש יותר

טעמים מאשר רק הדבש וזהו! שכחת את טעם הבצק, והחמאה (אולי אני מתבלבל עם מופלטה?), ובכלל את הארומה הכללית שהוא מעניק. ועד כמה שידוע לי, אין למשחקי הקשת ולו בדל קשר למרד בר כוכבא. נראה לי שהקשר האסוציאטיבי בניהם נעשה באשמת השיר "הוא היה גיבור. גיבור. גיבור. גיבור." רבינו שמעון בר יוחאי היה צדיק גדול ("נעשה אדם נאמר בעבורך"), שהגן בזכויותיו על עמו ועל כלל העולם. כל ימי חלדו לא נראתה הקשת בענן, שכן לא הגיע העולם למצב שהדבר היחיד שמציל אותו ממבול זה הבטחתו של ה' יתברך שלא יביא עוד מבול לעולם. ביום שנפטר רשב"י (לג בעומר) נראתה הקשת לראשונה מזה שנים. משחקי הקשת הינם זכר לצדקותו של רשב"י שכל זמן שחי לא נראתה הקשת. ועוד, שסימן מסור בידינו, שלפני בא הגאולה, תופיע בלג בעומר קשת מצבעים שונים ומשונים בשמימינו. עד כאן א. ב,ג. "אפילו"? "אפילו"???!?? (אני מתלבט האם זו היתה אימרת המרצה מתודית בלבד, או שמא להעלב ולעזוב את הפורום בדרמתיות, למרות שעוד לא מצאתי פורום של אנדי ריכטר אחר)

 

[טובי אור נטובי]

טעם חביב הבאת לקשת

בקיצר, שמישהו יפתח את ספר התודעה ונגמור עם זה. אה ובקשר לב,ג. .. אני עדיין מתלבט.. בינתיים תפוס לשון ראשון.

 

[לורוצה]

אז מה שנשאר

א. זה אכן נראה טעם מהסוג הפחות חזק. ב, ג. ומתוך הקשר ממשי לא'. אנחנו לומדים את זה בעיון (באמת שאתה לא רוצה לדעת איך לומדים אצלינו אגדתות בעיון, באמת שלא). ההקשר לא' הוא שניסינו להבין האם כשהגמרא מביאה את כל ה"לעולם תהא מיטתו של אדם מצפון לדרום" (ציטוט מעוות לחלוטין מן הסתם) וכל שאר הדברים שם היא מביאה הנהגה טובה? הלכה? או שמא בכלל רעיון רוחני? למה התכוון הבית יוסף כשפסק את זה להלכה? ולמה הרמב"ם? באופן כללי, מה הוא השולחן ערוך? מה בו הוא הלכה מה מנהג ומה אולי סתם נוהג נכון או "כך דרכו של יהודי" (כאמירה בכלל לא מחייבת). ה"לקום כארי" בהחלט יכול להוות דוגמא טובה לזה, אבל גם קשירת הנעליים. ד. לדעתי? יהודי שמתפלל זה דבר חיובי וטוב. קשר עם הקב"ה הוא דבר חיובי וטוב. אני אישית לא הייתי מתפלל על זה, אבל אולי זה כי אני לא *באמת* נותן לקב"ה להיכנס לכל דבר בחיים שלי. ואתה? (נו טוב, אני אלך לבדוק את א' ביתר רצינות. וגם את השאלה משבת).

 

[לורוצה]

לגבי א'

עוד לא מצאתי איפה תקעו פה את ספר התודעה, אבל האוצר דינים ומנהגים מביא את הטעם שהובא כאן משם הבני-יששכר, ומביא את הטעם שאני הזכרתי (משו בסגנון) ולא מביא לכך מקור.

 

[רויקי X]

(בנתיים רק ג'...)

המהרש"א מסביר שהיה ראוי שהפסוק יכתב כך: "ובני ישראל עשו כדבר משה, וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב וששמלות. וה' נתן את חן העם בעיני מצרים, וישאילו". בעוד שלמעשה הלשון הינה "וישאילום". ה"ם" היתרה מרמזת שהשאלה נעשתה בעל כרחו של אחד הצדדים.

 

[טובי אור נטובי]

אוף

לובנתי. מה ההבדל בין וישאילום לוישאילו? ההבדל היחיד שאני רואה זה שהראשון כולל גם את מילת "להם" בתוכו. טוב.. לפחות אני מבין שיש כאן אגוז קשה - אחרת המהרש"א לא היה מפרש.

 

[רויקי X]

הרבה פעמים,

ולמעשה ברוב דרשות הפסוקים שבחז"ל, אין קשר הגיוני בין המילה שממנה דורשים, לבין הדרשה. גם אני נסיתי למצוא פה היגיון לשוני, למה ה'ם' הופכת את זה לאקט מאונס, ולשווא. כנראה שזה מסוג הדרשות שלומדים מעצם זה שהתורה יכלה לספר לנו את אותו הדבר בלשון פשוטה יותר וקצרה יותר, ושינתה.

 

[טובי אור נטובי]

זה סתם הורס

כמובן, תמיד אפשר לומר שזו דרשה מיתור רק שתמיד יותר.. ברור לשכל הרגיל.. דרשה ממשמעות. אני חושב שזו היתה מטרת המהרש"א : להסביר את המשמעות ולא רק להסביר למה זה מיותר. בכולופן, אולי אני טועה..

 

[רויקי X]

צדקת ממני.

ואפילו גרמת לי לפתוח את המהרש"א. והוא באמת מגדיש שזה לא מיתור אלא ממשמעות. אז חשבתי על זה. וזה באמת הגיוני. למ"ד שזה היה בעל כורחם של המצרים זה ממש מובן: "וישאילום" ('י' ראשונה בפתח) - בני ישראל גרמו (=הכריחו) את המצרים להשאיל להם. כמו שמישהו 'מנדב' מישהו אחר לעשות איזשהו משהו. אם היה כתוב רק 'וישאילו', לא היה אפשר להסביר שהמילה מתייחסת לבני ישראל בכלל, ורק בזכות ה'ם' אפשר להבין את הפסוק ככה. למ"ד שזה היה בעל כורחם של בני ישראל זה קצת יותר קשה להבין, אבל בכל זאת אפשר. אם היה כתוב 'וישאילו' אז כאילו המצרים מצדם מוכנים להשאיל, ועם ישראל ירצה יקח לא ירצה לא יקח. כשכתוב 'וישאילום' משמע שהם לא עשו את פעולת ההשאלה 'באוויר', ואם מישהו רוצה לבוא להנות ממנה יבוא ויהנה. כשכתוב 'וישאילום' במקום 'וישאילו' יותר משמע שהיה פה אקט של כפיה, שהם השאילו *אותם*, בין ירצו בין לא ירצו. בברכת נמשחת אשריך.