צעקת שבר

[שקיעה נוגה 1]

צעקת שבר

כמעט מתפוצצת… אני חריגה? רק אני מרגישה? או יש עוד שמרגישים ולא יעיזו להגיד? כל מה שאני רוצה זה…לא לא להיות יותר, לא להיות יותר אחראית על הבריאות הנפשית שלכם על התזונה, על הלימודים שלכם, על הלבוש שלכם, עליכם.. מי שם אותי אלוהים, ושיפחה, ומנהלת? לא רוצה, אולי לא כשירה….אולי לא ראויה, כבר לא יודעת.. רק יודעת שקורסת, שקשה לי, שרוצה להזיז את עצמי הצידה.. רחוק רחוק רחוק, איבדתי עיניין? איבדתי כושר? אימהות זה אינסטינקט שחסר לי? מה? מה? מי עוד מרגיש דברים איומים כאלה? אני צריכה אוויר, אני לא יכולה שצמודים אלי, קשה לי להיות …כמו שצריך, כמו שמצפים, כמו שכתוב וכמו שמודפס בחוקי החיים לא יכולה לתת בלי סוף.. כאילו נגמר לי השק.. התרוקן.. מאיפה להביא מילוי? ואת מי מעניין כל מה שאני מרגישה? ולמה אני מרגישה? איפה אינסטינקט הלביאה של האמהות? מאכילה מלבישה מתפקדת מוכנית, בלי חדווה אמיתית מכלום.. כאילו שלו הייתי מעיזה.. הייתי מוותרת.. ומה אתם אשמים? התחייבתי בפנייכם, נמכרתי לעבדות, אין דרך חזרה ואני מחפשת מפלט.. ואין.. לא רוצה להיות חייבת.. ואני חייבת.. אני רוצה לרצות.. לרצות כל מה שקשור בכם ואני פשוט לא רוצה!!!!!!! רוצה שתניחו לי, לא יכולה לשמוע צרחות לא מסוגלת לשמוע צחוק היסטרי, צעקות אני פשוט לא יכולה… ואתם לא מבינים, אתם רק ילדים, הילדים שלי ואני לא מצליחה יותר להיות שלכם ואני פוחדת שאזיק לנפשכם, אני כבר יודעת שאני חוסכת מכם, אותי מתנהלת כמו מכונה שעושה מה שצריך, מינימום אקסטרות, מינמום שאיפות בשבילכם מה זה? לזה התפללתי ? ככה ניראת אימהות?. מה יש לי? מה אין בי? נוגה

 

[גליה12]

נוגה כואב לקרוא הודעה כזו

כואב לשמוע את הרגשת האין אונות שלך- לא אוכל לתת לך דבר חוץ מתמיכה וירטואלית וחוץ מלומר לך שלעתים כולנו מרגישים כך ושאני מניחה שזו תקופה חולפת. בדרך כלל אי אפשר לקחת "פסק זמן" מהאמהות- וגם לא יודעת מה מצבך המשפחתי- אבל אולי חופשה ארוכה תעזור- ואולי שיחה עם איש מקצוע- מאחלת לך רק טוב- והצלחה- ושוב -מקוה שהמשבר הוא רק זמני

 

[bimbo.]

נוגה יקרה.... ../images/Emo140.gif

אני מאוד מבינה ללבך ואת המצוקה שאת נמצאת בה. גם אני סבורה שאת זקוקה לחופשה רצינית, ולא פחות מכך - לגשת לייעוץ מקצועי. ספרי לנו יותר בני כמה הילדים שלך ועם יש לך עזרה (מכל הבחינות) מבן זוג. אני מאחלת לך שתעברי מהר את המשבר ותספרי לנו על כך. בנתיים אני רוצה לעודד אותך עם זר

 

[יעל של עדי]

הזדהות

כל כך מבינה אותך. מזדהה עם רוב מה שכתבת, זה עצוב אבל באמת יש מצבים כאלה שאין יותר כח. וזה קשה. חזקי ואמצי יעל

 

[yalyul]

../images/Emo42.gif נגה יקרה

כמו שקודמותי כבר כתבו ,יש המון רגעים כאלה אני הייתי בסרט הזה... עליך לפנות לאיש מקצוע ללא דיחוי תרגישי טוב רק כשתתחילי לטפל בעצמך אנחנו אמורות להיות מאגר בלתי נלאה ומתרוקנות ללא הרף, יש דרכים מאוד פשוטות למלא את המאגר הזה. אם תרצי עוד פרטים ,פני אלי במסר אישי אשמח לעזור

 

[vered4]

הייתי מאוד ממליצה לך

על טיפול בתמציות פרחי באך. מניסיון שלי, הם גורם מאוד מאזן וטוב. את יכולה לפנות לפורום רפואה משלימה ולשאול על מטפלים באזור מגורייך. הטיפול הוא פחות אינטנסיבי והרבה יותר זול מכל טיפול פסיכולוגי אחר. (אם זמן ומחיר מהווה שיקול לא לפנות). ובשלב ראשון, אפשר לקנות תמצית "רסקיו רמדי", שנמצאת כמעט בכל בית מרקחת.

 

[AYELET1]

שקיעה נוגה

גם רציתי להציע לך, כפי שכולן הציעו, טיפול מקצועי- עזרה נפשית, פרחי באך, כל מה שעשוי לעזור, וגם רעיון החופשה והמנוחה נשמע רעיון מצויין! מעבר לזה, לכל אחד מאיתנו ישנם רגעי משבר, שההרגשה היא ש"הגיעו מים עד נפש". זה בד"כ גם הצטברות של מאורעות חיצוניים עם עייפות החומר שלנו . כן, גם לנו מותר לפעמים להרגיש שעייפיםםםםםם מילדינו המתבגרים יותר או פחות!!!, וכל זה למרות שהתחייבנו.

 

[שקיעה נוגה 2]

לא ממש הוגן לשחרר כזו צעקה לאוויר..

(נוגה 1 ונוגה 2 הן אותה אחת,הגולם סרב להיכנס ל-1)<פרט טכני> מניחה שהחרדתי כמה נפשות, ומודה על תגובות אכפתיות, אבל מרגישה צורך להרפות את "נחש הצפע" הזה ששיחררתי לאוויר.. נתתי דרור לרובד עמוק לרגע, הרשתי לו לפרוץ תחת כסות הניק, זה נשמע נורא, זה גם מרגיש נורא, אך על פניו,רוב הזמן הדברים נורמלים, אני לא בדרך לקפיצה מכל בו שלום, כנראה גם לא אזיק לפרחחים שלי ממש, (חוץ מזה שבגיל 30 כשיגיעו לספת הפסיכולוג יצא שבהכל אמא אשמה..<גם במשבר הנפט

>) פשוט יש ימים שנדמה שאי אפשר יותר, האוזן נגדשת, המוח עייף, והכוחות אוזלים. יש להם אבא לפרחחים, שהוא גם בעלי במיקרה, אני לא לבד, אבל מבפנים די לבד,רוב הזמן.. טיפול? גם שם היינו, ואף אחד הרי לא יקח את המשא.. כמו שאמרתי, יש ימים.. בעיקר בריכוזים גדולים של חופשות מבית הספר.. אז... צרחתי! סליחה אם החרשתי כמה אוזניים, ותודה שהייתם רגע לצידי, בצד הצעקה.. לא יודעת אם אוכל לפרוש עוד מעצמי, לא יודעת עד כמה אוכל לפתוח את התיבה כאן.. יש בה הרבה כאב.. לא, לא קלה היא לא קלה דרכנו.. אבל כנראה נשרוד, (כאילו יש ברירה?) נוגה

 

[yalyul]

אם הצעקה שחררה והקלה- דיינו ../images/Emo13.gif

ואם ההקלה באה בעקבות כתיבת הרגשות, מיותר לציין שאת כותבת מקסים, לא הייתי שוללת כניסה לתיבה... כנראה שגם תמיכתנו הכנה וההזדהות עזרו לך להתבונן שוב מסביב ולקלוט גם כמה קרני אור

בזה טמון כל העניין -כל אחת מאיתנו צריכה למצוא את הדרך(להתמודד) בעצמה וכשהיא מוכרת, הכל הופך נסבל יותר. אני לא מתכוונת לכך שהפורום הוא התרפיה שלך, אבל כאן תמצאי ריכוז גדול יחסית שבאמת מבין לליבך... שהשמש תאיר עליך תמיד

 

[AYELET1]

נוגה, הוגן לגמרי!

זה בדיוק מקום בו אפשר לצעוק צעקות מסוג זה , וגם יבינו אותך

מסכימה עם כל מילה של יולה. וכאמור, כל אחד מגיעה לנקודת שבר כזו או אחרת. המעמסה גדולה, נמשכת ש-נ-י-ם , וכן, יש ימים שככה מרגישים .

 

[bimbo.]

נוגה, אני מצטרפת לדברי ../images/Emo141.gif

קודמותי. צעקי, הורידי מהלב ויוקל לך. בשביל זה אנחנו פה

 

[vered4]

תמיכה, שחרור ושרידה

לדעתי האישית, אין סיבה לעבור את החיים בתחושות כאלה. זה מזכיר את ההתיחסות לגיל שנתיים " הנורא". שנקרא גם גיל ההתבגרות הראשון. אפשר לקרוא הורים מדברים על זה ולהרגיש שהם סובלים במקום להנות. טיפול מקצועי נשמע להרבה (גם לי) כמשהו אחרון שאכנס אליו, באמת גלגל הצלה כשמים יגיעו עד נפש. אני שוב מציעה לנסות פרחי באך, זה כל כך פשוט וכל כך עוזר. לדוגמא- מישהי שמתמצאת, נתנה למשל עצה, להורים שילדיהם מתקשים בפרידה ובמעבר למסגרת חדשה, לקחת תמצית מסוימת לתקופה הזו, לתמיכה. הסתגלות למקום חדש זה דבר רגיל לגמרי שכולם עוברים אותו, וזה לא ישנה את המצב. אבל אפשר לעבור אותו יותר בקלות, אז למה לא?

 

[אמא1]

היום לא בא לי להיות אמא../images/Emo68.gif

כשאני מרגישה כמוך אני אומרת לבנותי המתבגרות "היום לא בא לי להיות אמא" הגדולה אמרה לי "מה זאת אומרת? את לא יכולה לעשות את זה" ועניתי "אני לא יודעת אם שמת לב אבל חוץ מלהיות אמא, אני גם אירית - בן אדם! מרגיש, עם רצונות...(עם טון "כאילו דא") אני בטוחה שהמלחמות בינכן תוכלנה להתקיים נפלא גם בלעדי. וכמותן גם כל הצרות האחרות. לקחתי יום חופש." אני בטוחה שנזק נפשי לא יגרם להן מכך. ויותר מזה, אולי זה גם בריא להן לדעת שאמא בשר ודם. ואני - שחופש הוא הדבר שהכי חשוב לי, "מורחת את עצמי" ש-הנה, אני לא חייבת...

 

[AYELET1]

יום חופש כזה הוא חיוני ממש לפעמים..

ולא, מן הסתם לא נגרם נזק והן גם לא הופכות ליהיות ילדות נטושות לאחר יום כזה

 

[vered4]

אפשר לשלב את זה בחיי היום יום

אני מזמן ירדתי מהדוכן הגבוה שבו אני האמא שעושה דברים ועוזרת לכולם. אני מבקשת עזרה, ומנסה לא לקחת אחריות איפה שאני לא צריכה. השבוע הסברתי לילדי בן ה-11, את נושא השירות בבית. מסתבר שאם אני שואלת אותו, מה הוא רוצה לאכול, הוא מיד מסיק מזה, שגם אם זה משהו שהוא יכול להכין לעצמו, אני אכין לו כי שאלתי אותו.

אז הסברתי לו שאני שואלת, כדי שאם יש משהו יותר מסובך, אני אכין. אבל אם הוא רוצה דגנים וחלב, הוא יכול לקחת. בכלל, כל הענין הוא, שהילדים גדלים, ויכולים להיות עצמאיים, וזה יכול לשנות את התפקיד שההורים ממלאים ולהוריד מהנטל.

 

[AYELET1]

וחיוני להוריד מהנטל!

אבל כנראה חלק מהעומס הוא לא רק פיסי אלא גם נפשי, לא? האחריות ובעיקר ה-ד-א-ג-ה, אי הוודאות וכו´ (ביחוד בימים טרופים אלה).

 

[יום יבוא]

אני נותנת מראש לילדי אישור מחלה

גם להם מגיע ימי חופשה לא מרוכזים מעת לעת...גם הם זקוקים לרוח מסביב לאוושת הוילון... כולנו זקוקים לאוויר כל הכבוד

 

[מיכל153]

מזדהה ומכירה את המצב מקרוב !!

 

[אמיקה]

מאגרי הנתינה..

אמנם אין לי מתבגרים אלא ילד אחד גדול מאוד המתקרא לעיתים "בעלי"

אבל הנתינה המתמדת קשה גם מכאן, לפעמים.. באופן כללי אמרה לי פעם החכמה בנשים (העונה לשם "אמא"

)שלפעמים מתרוקנים מאגרי הנתינה. וזה קורה. אלא שהסימפטום הכי חמור של התופעת-טבע הזו היא לא העדר הנתינה הזמני, אלא המצפון שמייסר על אותה העדר נתינה. המצפון הוא שמחמיץ פנים, המצפון הוא שמונע מילוי מאגרי הנתינה, המצפון הוא שמשתק ומטריד והוא הרכיב העיקרי ב"צעקת השבר" (בין אם שוחחרה לאויר העולם ובין אם לא..) נדמה היה לי שהמצפון עובר כחוט השני ב"צעקת השבר".. מעגל כזה. לכל אחת/ד יש את הדרך שלו "למלא מצברים", ורובינו מגלים איך לעשות את זה בשלב הבלתי נמנע שבו צץ הרגע המפחיד הזה (ויש כאלו שהרבה יותר מרגע) שבו משתלט הרצון שיניחו לנו וישחררו אותנו מהמטלות - הקטנות והגדולות כאחת. אז קודם כל את בפירוש לא לבד שנית עצתי לך למלא מאגרים בדרכך, גם אם הדבר כרוך ב"נטישה" זמנית של עולליך ויקריך (מה שקראו פעם בצבא: "ירידה לצורך עליה"

) שלישית צריך לזכור (וזו אולי רק דעתי הפרטית) שאמא לא מאושרת - גם אם מתפקדת טכנית, היא היא אם כל הצרות .. תחשבי על זה ... ישר כוח

 

[droli]

אמיקה - אהבתי!! ובגדול!../images/Emo24.gif