אוי ...
יש כאן נגיעה לנקודה כואבת ... – או-קיי , לא כואבת , אבל פעם ב ... מעצבנת . אני לרוב חוויתי 2 סוגי זווית ראיה אצל אנשים אחרים : האחד הוא גישת ה-"בובות / צעצועים" -- שמה לעשות , יש אנשים שזה מה שהם רואים . הגישה השניה היא בסגנון "זה האוסף / תחביב שלו" . בגילי המופלג (29) שתי הגישות כאחד לא עושות עלי רושם , כי בבסיסן עומדת אותה מחסור בהבנה אמיתית לנושא – כך שאני מבדיל בין הגישות רק בגין היותם מזלזלת או סימפטית . אני גם עברתי את השלב של "הם לא יודעים מה הם מפסידים" , כי מצד אחד זה נכון , אבל מצד שני זה אולי אליטסטי משהו – כי אני לא חושב שעצם האספנות הופכת הבנאדם למיוחד . האוסף הוא מיוחד . האדם האוסף לא בהכרח . אני עדיין צעיר מידי כידי להתחיל עם סיפורי ה-"זה מזכיר לי את ..." – אבל זה באמת מזכיר לי את ההשוואה שהייתה בפרק אחד של "דאריה" , כשדיברו שם על איך ש-"אינסטינקט הציד" התחלף אצל הבנאדם המודרני בחווית הקניה . וזה מה זה נכון לגבי אספנים !!! כאילו , מי מאיתנו לא חש תיסכול-כאב-עצבים כשאין מצב עם החפץ הנחפץ , והאופוריה כשיש מצב . ... אז לגבי השאלה שלך "האם כלפי חוץ אנחנו אנשים ילדותיים שעדיין משחקים עם בובות ? " – דוגרי , אני לא ממש יודע . יש כאן מקום לחשוב על אך שכל אחד רואה את עצמו , ועד כמה כל אחד מאתנו שלם אם שלם עם הזהות שלו כאספן . וגם אסור לשכוח כי בארץ יש לכל החברה שלנו עוד כברת דרך ארוכה ללכת בכל הקשור ללקבל את השונה , כי אנחנו עדיין חברה שמשורשת עם מוסכמות מסוימות שהן שרירותריות לחלוטין ובאות ממה שנתפס כאן כ-"מאצ'ויזם" (כדון כדורגל = גברי , האבקות=ילדותי , אגרוף=גברי , אספן בולים=תחביב , אספן מד"ב=ילדותי וכו. ) , כך שבסופו של דבר נחלתינו היא הגישה שבה חובבי מד"ב וצעצועים צריכים "לגדול ולהתבגר" וחובבי כדורגל הם כביכול מייצגים את הנורמה . אז השאלה היא האם אתה קובע מה היא הנורמה בנושא זה כשאתה מסתכל על עצמך דרך העיניים של אחרים (האנשים שסובבים אותך) , או שאתה זה שקובע בשביל עצמך מה הוא הנורמה / הנורמלי בשבילך ? -גבי
