צמרמורת

[ש@לתי]

צמרמורת

לפני שנה בתאריך קרוב ליום השואה יצאתי במשלחת בית ספרית למסע שורשים בפולין וצ´כיה. המסע היה של שבוע ויום. אושוויץ 1, אושוויץ-בירקנאו, מאיידנק, טרבלינקה, ורשה, טרזינשטט... היינו בכל המקומות הנוראים האלה שכמו בשיר של יהודה פוליקר(נראה לי שהשיר שלו) אפשר רק לשאול "איך צומח שקט מתוך המהומה?". אין ספק שהמסע היה גדול עליי- מפגשים עם ניצולי שואה, סיפורים, טקסים שהיינו צריכים להכין וקטעי הקריאה... חזרנו מפולין ואפשר לומר שזה נאבד איפשהוא בתוכי...נאבדה ההבנה והרצון האמיתי לדעת עוד... כמו שאמרתי- המסע היה גדול עליי. לקלוט את מה שקרה שם, אף אחד לא יכול, וכשאתה מגיע לארץ אתה מנסה לזכור ולהבין את שקרה אבל גם לחזור לשגרה מסוימת... היום, מוקדם מן הצפוי, יצאה המשלחת החדשה של ביה"ס שלי לפולין וצ´כיה, ובביה"ס התקיים בערב טקס פרידה. הטקס היה מלא באותם שירים שכל המסע שרנו ובאותם קטעי קריאה שכל המסע קראנו... "את החיים לקחו לך, אור, מלחמות קדושות, מלאכים בכו לך, בעיניים יבשות". אותם שירים שאז שרנו באמת עם עיניים שמרבית הזמן נשארו יבשות היום אפשר לומר, הפילו לי את האסימון...לא לגמרי, אבל האסימון חצי בפנים. שנה אחרי, המסע לא היה קשה כמו היום הזה. היום אני חושב שאני צריך לחזור לשם ולבכות, כי היום אני חושב שבמובן מסויים, אני יותר בשל ומוכן להגיע למסע הזה. אני זוכר הכל כאילו זה היה אתמול, שהלכנו על פסי הרכבת באושוויץ-בירקנאו ושעלינו למגדל שמירה בכניסה...אני זוכר שעקיבא המדריך אמר לנו שאם היו מורידים את הבקתות המקום היה ממש כמו פארק ענקי- אני זוכר שהסכמתי איתו. אני זוכר שבאושוויץ1, המחנה שבשערו נמצאת הכתובת "העבודה משחררת", נכנסנו לבית "יד ושם" והדלקנו נרות לזכרם, ובאותו רגע שנמשך חצי שעה-שעה, התחלנו לבכות ולבכות ולבכות...ואז כשהתחילה תפילת "אל מלא רחמים", בדיוק שחשבנו שאי אפשר יותר, הבכי התגבר. אני בא ממשפחה ניצולת שואה, סבי ז"ל חזר להונגריה כדי להעלות יהודים לא"י, ונתפס ע"י הנאצים. סבתי גדלה את המשפחה לבד, לאחר שנאלצה לקבור את אמא שנרצחה מול עינייה ע"י הפושעים הנתעבים. אני כותב את מה שאני כותב...ואני רוצה לבכות.. זה מוזר. אין לי אמונה שלמה באלוהים ודווקא אחרי היום אני מרגיש שבמובן מסויים אני צריך להאמין בו... אני לא יודע, אני מבולבל... טוב, הגיע זמן לישון... יש לי דברים לחשוב עליהם... ליל מנוחה! ש@לתי

לזכר קורבנות השואה היהודים, הצוענים, ההומואים והלסביות והאסירים הפוליטים שנרצחו כי העיזו להשמיע מחאתם! נ.ב הדבר שאני לא רוצה לספר אבל אני חייב נוגע לאס.אס. באושוויץ ביקרנו במפקדה שלהם. ראינו תאי מאסר, תאי בידוד ועינוי וכל זה בקומה אחת. בקומה השנייה לא יכולתי לזוז יותר מידי...כי פחדתי. המוני תמונות על הקירות, המוני תמונות של קורבנות, של בני אדם שאיבדו צלם אנוש, מגולחים, אם כאב בעיניים...והמונים של תמונות כאלו! המונים! הקומה השלישית לא הייתה בטוחה לעלייה משום מה, ככה לפחות היה כתוב בשלט שלא נתנו לנו לעלות בגללו...אבל גם אם היה מותר...אני לא חושב שהייתי עולה... לזכור! יהי זכרם ברוך!

 

[haddas]

חשבתי איך להגיב להודעה...

שלך שאלתי, אבל, מכיוון שאני לא מכירה את ההרגשה, אני לא יכולה להגיב... רק רציתי שתדע... הדס

לזכרו של רון ארד

 

[מסניפה חמץ]

שאלתי יקר

מצד אחד אני מאוד מבינה מה עובר עליך. מצד שני... לא בדיוק... אני פשוט עוד לא הגעתי לכיתה י"א.. אני רק בי´ עכשיו.. מה שכן- אני כן רוצה לנסוע. אני כן רוצה להיות חברת משלחת. זה פשוט... לא יודעת.. אני רוצה לנסוע. אני רוצה לראות. רוצה להבין יותר. גם אני באה ממשפחת ניצולי שואה. ממשפחתי הקרובה- נשארה רק סבתא אחת. וזה מאוד קשה. אין יותר מי שיספר סיפורים. אין יותר מאיפה ללמוד יותר. אני רוצה ללמוד יותר. לא רוצה להפסיק. תחשוב על זה- דור ניצולי השואה הולך ופוחת. מי יספר את סיפורם? מי ימחיש את הכאב? ועד כמה זה נשמע נורא- כיצד נלמד יותר על הזוועות הנוראות שהם עברו שם? כבר לא ישאר מי שיספר לנו... אני מבינה שקשה לך- לרבים מאיתנו קשה. אבל תחשוב על זה מהנקודה שכשכן תרצה להבין עוד- כבר לא יהיה מי שיספר. זהו. פרץ הדמעות התחיל גם מצידי. אלך לי עכשיו. מקווה שנתתי ולו טיפת חומר למחשבה. רחל.

 

[אריאל1]

אני ההיתי השנה בפולין

ואני חושב שחזרתי אדם אחר. קשה לי לכתוב על הנושא הזה... הזיגורן. מיידנק. מחנה השמדה "קטן" הצבע הכחול על הקירות ההדגמה של המדריך שלנו איך היו עומדים. שם בכיתי ואני על סף בכי עכשיו. שרנו שם עם ישראל חי והנפנו דגלים. והמשכנו (אנחנו תמיד עושים את זה) המשכנו דרך כל המחנה את כולו עברתי במצב סביר עד שהגעתי להר האפר. ההר.. האפר... הגעתי אליו במהירות כי הייתי עצבני והגעתי ונזרקתי אחורה לא הסתכלתי על זה יותר משלוש שניות לא יכולתי. ראש הישיבה קרא את חזון העצמות היבשות מספר יחזקאל פרק ל"ז (אני מציע לכל מי שנסע או נוסע לא משנה מה דעתו על התנ"ך לפתוח ולהסתכל אין דבר יותר מדויק מזה). ושרנו שוב שרנו הפעם שרנו חלק מתפילת קבלת שבת "התנערי, מאפר קומי ליבשי בגדי תפארתך עמי". אני עדיין לא מסוגל להסתכל על התמונות שצילמו שם האפר העצמות העמות אני לא יכול לתאר לכם מה זה אין לי את המילים רק מי שיראה יבין. זהו זה החוויה הגדולה שלי מפולין לא היה עוד שיא מחנה ההשמדה בלז´ץ. המחנה הזה הוא לא מוזיאון המחנה הזזה ריק בקושי אנדרטא. אבל שם יש משהו מיוחד. שם המשפחה של סבי כנראה נשארה. אני לא יכול לתאר את הכלום הזה שיש שם כי זה ממש כלום ולדעת ששם רצחו את המשפחה שלך בלי אפילו לראות אבן. זהו ככאן אני אעצור יותר אני לא יכול לכתוב על הנושא. תודה. אני באמת הייתי חייב לדבר על זה עם מישהו. תודה לכם. תודה ש@לתי שהעלת את הנושא