צלצול "מה השעה?"
צלצול, רגע של שקט שלפני הסערה ואז רעש עצום מחריש אוזניים.. השיעור האחרון של היום, הגיע הזמן ל "עוף" {ללכת למי שממש קטנוני..} הביתה, הוא וחברו תמיד הולכים יחדיו הביתה {מין הרגל שכזה} היה להם הרגל קבוע, תמיד כשהיו מגיעים לעץ האקליפטוס הגדול שבצומת היו מחפשים את "יה יה מה השעה" {נקרא לו "יה יה", אבל רק בשביל הנוחות}, "יה יה" היה בחור ללא גיל בעל פנים שלוות ובלורית פרועה, היה יושב תדיר תחת העץ שלו מהבוקר ועד הערב עם עיניים אטומות, לא היה מגיב לסביבה אטום לכל ניסיון של דיבור או שיחה שהיא.. הוא והשמיים וכאילו כלום לא קיים חוץ מזה, היה יושב ובוהה בשמיים.. אימהות היו מזהירות את הילדים שלא להתקרב אליו "הוא מפגר"!! תיזהרו! ביננו זה לא הפריע בכלל לילדים לנסות ולהציק ל "יה יה" לכנות אותו בשמות, אפילו לזרוק עליו אבנים קטנות ואם לא היו בנמצא אז גם "ג´ולגל´ך" היה מספק אותם {לא להתרגש! כולה סלנג בעצם אלו מין פירות קשים של אחד העצים בסביבה}, ו יה יה?! היה נשאר אדיש, בוהה לא מגיב שלומי היה כועס נורא כשראה את המציקנים והיה מתרה בהם ומאיים ואפילו "בעט בישבן אחד {או שניים}" שלומי וליאור היו צועדים הביתה יחדיו ותמיד התעכבו ליד יה יה, לא הפריע להם חולצתו המוכתמת לא השיער הפרוע לא הישיבה חסרת העניין שלו, הם גילו משהו מפתיע {אמנם בטעות אבל גילו וזה העיקר לא?} הם גילו שכאשר שואלים את יה יה "מה השעה"? פתאום היה מתעורר, פניו מתמלאות הבעה והעיניים שלו פתאום נראו נבונות להפליא והכי הכי הכי מדהים היה שתמיד ידע את השעה המדויקת ולא משנה מתי שואלים אותו בין אם זה ערב ובין אם בוקר קיץ או חורף, זה לא היה משנה תמיד ידע! {ל יה יה אגב לא היה שעון!} השינוי הקיצוני והדיוק המופלא שלו היה מדהים אותם חדש בכל פעם, כך שבמשך ארבע שנות הלימודים בתיכון כמעט בכל יום {טוב, טוב חוץ משבתות חגים וטיולים וכזה..} היו מתעכבים ונשארים איתו כמה רגעים מאז חלפו שנים לא מעטות שלומי וליאור הלכו לצבא, שלומי השתחרר ולמד והקים משפחה ונכנס לשגרת עבודה, ילדיו גדלו והלכו לאותו תיכון בו הוא למד {ליאור לא חזר.. כאב בהתחלה אבל כמו כל דבר הכאב כמו גם הזיכרון הלכו והתעמעמו} יום אחד הזמנה לאסיפת הורים, שלומי אשתו והילדים נכנסו למכונית שלומי החל נוסע לכיוון הבית.. פתאום עוצר שלומי את המכונית ליד עץ אקליפטוס גדול, יוצא ומתקרב .. בני המשפחה מציצים מהחלון ורואים את שלומי עומד ליד דמות מסמורטטת.. הם לא שמעו כלום.. רק ראו את שלומי מביט פתאום בשעון וחוזר מחייך.. "אבא מה קרה שם?" שאל בנו הגדול שלומי לא עונה {מהרהר לרגע ו..} מתניע ומתחיל לנסוע, החבר´ה המופתעים דממו .. הפליאה הלכה וגברה כשראו שכיוון הנסיעה שונה מהכיוון הרגיל ואת בית העלמין על המצבות הקרות שלו הולך ומתקרב.. השיא {כמובן ששיא} היה כששלומי החנה את הרכב לפני בית העלמין, "בואו" מפטיר שלומי ויוצא הוא מוליך אותם אחריו מתעכב די הרבה בין המצבות, מחפש וקורא מדי פעם את השמות על המצבות עד שלבסוף נעצר ליד מצבה פשוטה שעליה היה חרוטות אותיות שחורות "מת בדמי ימיו" ומתחת שם ותאריך הילדים עדיין שותקים, אינם מבינים האישה מתבוננת בשלומי בסקרנות {מחכה לצעד הבא שלו} שלומי מחזיר לה מבט שואל היא מהנהנת בראשה לאות הסכמה {או עידוד?!}, או אז פונה הוא לעבר בנו הגדול ובעיניים דומעות ובקול חורק משהו אומר "חושב שהגיע הזמן שתדע על שם מי נקראת.." נדמה היה לו ששומע צלצול באופק.. ואת קולו הצלול של ליאור "יה יה מה השעה?"
צלצול, רגע של שקט שלפני הסערה ואז רעש עצום מחריש אוזניים.. השיעור האחרון של היום, הגיע הזמן ל "עוף" {ללכת למי שממש קטנוני..} הביתה, הוא וחברו תמיד הולכים יחדיו הביתה {מין הרגל שכזה} היה להם הרגל קבוע, תמיד כשהיו מגיעים לעץ האקליפטוס הגדול שבצומת היו מחפשים את "יה יה מה השעה" {נקרא לו "יה יה", אבל רק בשביל הנוחות}, "יה יה" היה בחור ללא גיל בעל פנים שלוות ובלורית פרועה, היה יושב תדיר תחת העץ שלו מהבוקר ועד הערב עם עיניים אטומות, לא היה מגיב לסביבה אטום לכל ניסיון של דיבור או שיחה שהיא.. הוא והשמיים וכאילו כלום לא קיים חוץ מזה, היה יושב ובוהה בשמיים.. אימהות היו מזהירות את הילדים שלא להתקרב אליו "הוא מפגר"!! תיזהרו! ביננו זה לא הפריע בכלל לילדים לנסות ולהציק ל "יה יה" לכנות אותו בשמות, אפילו לזרוק עליו אבנים קטנות ואם לא היו בנמצא אז גם "ג´ולגל´ך" היה מספק אותם {לא להתרגש! כולה סלנג בעצם אלו מין פירות קשים של אחד העצים בסביבה}, ו יה יה?! היה נשאר אדיש, בוהה לא מגיב שלומי היה כועס נורא כשראה את המציקנים והיה מתרה בהם ומאיים ואפילו "בעט בישבן אחד {או שניים}" שלומי וליאור היו צועדים הביתה יחדיו ותמיד התעכבו ליד יה יה, לא הפריע להם חולצתו המוכתמת לא השיער הפרוע לא הישיבה חסרת העניין שלו, הם גילו משהו מפתיע {אמנם בטעות אבל גילו וזה העיקר לא?} הם גילו שכאשר שואלים את יה יה "מה השעה"? פתאום היה מתעורר, פניו מתמלאות הבעה והעיניים שלו פתאום נראו נבונות להפליא והכי הכי הכי מדהים היה שתמיד ידע את השעה המדויקת ולא משנה מתי שואלים אותו בין אם זה ערב ובין אם בוקר קיץ או חורף, זה לא היה משנה תמיד ידע! {ל יה יה אגב לא היה שעון!} השינוי הקיצוני והדיוק המופלא שלו היה מדהים אותם חדש בכל פעם, כך שבמשך ארבע שנות הלימודים בתיכון כמעט בכל יום {טוב, טוב חוץ משבתות חגים וטיולים וכזה..} היו מתעכבים ונשארים איתו כמה רגעים מאז חלפו שנים לא מעטות שלומי וליאור הלכו לצבא, שלומי השתחרר ולמד והקים משפחה ונכנס לשגרת עבודה, ילדיו גדלו והלכו לאותו תיכון בו הוא למד {ליאור לא חזר.. כאב בהתחלה אבל כמו כל דבר הכאב כמו גם הזיכרון הלכו והתעמעמו} יום אחד הזמנה לאסיפת הורים, שלומי אשתו והילדים נכנסו למכונית שלומי החל נוסע לכיוון הבית.. פתאום עוצר שלומי את המכונית ליד עץ אקליפטוס גדול, יוצא ומתקרב .. בני המשפחה מציצים מהחלון ורואים את שלומי עומד ליד דמות מסמורטטת.. הם לא שמעו כלום.. רק ראו את שלומי מביט פתאום בשעון וחוזר מחייך.. "אבא מה קרה שם?" שאל בנו הגדול שלומי לא עונה {מהרהר לרגע ו..} מתניע ומתחיל לנסוע, החבר´ה המופתעים דממו .. הפליאה הלכה וגברה כשראו שכיוון הנסיעה שונה מהכיוון הרגיל ואת בית העלמין על המצבות הקרות שלו הולך ומתקרב.. השיא {כמובן ששיא} היה כששלומי החנה את הרכב לפני בית העלמין, "בואו" מפטיר שלומי ויוצא הוא מוליך אותם אחריו מתעכב די הרבה בין המצבות, מחפש וקורא מדי פעם את השמות על המצבות עד שלבסוף נעצר ליד מצבה פשוטה שעליה היה חרוטות אותיות שחורות "מת בדמי ימיו" ומתחת שם ותאריך הילדים עדיין שותקים, אינם מבינים האישה מתבוננת בשלומי בסקרנות {מחכה לצעד הבא שלו} שלומי מחזיר לה מבט שואל היא מהנהנת בראשה לאות הסכמה {או עידוד?!}, או אז פונה הוא לעבר בנו הגדול ובעיניים דומעות ובקול חורק משהו אומר "חושב שהגיע הזמן שתדע על שם מי נקראת.." נדמה היה לו ששומע צלצול באופק.. ואת קולו הצלול של ליאור "יה יה מה השעה?"
