צירוף מקרים או הקשבה אימהית
בלי הקדמה מיותרת, הסיפור שלי, סיפור אמיתי לחלוטין! אני מניחה שלא פעם אחת כל אחת מאיתנו לפני שהיא נרדמת, שהיא כבר שכובה במיטה, חושבת מידי פעם על אמא, לפעמים מחשבות וזכרונות שמחים, לפעמים מחשבות על המוות שלה שגורמים לנו לבכות ולפעמים פשוט מדברים איתה, ומספרים לה על החיים, על לימודים\עבודה לחילופין, משפחה וכו'. לילה אחד בבית הקודם בו גרתי {רק משפחתי. עברנו לפני שנה וחצי לבית משותף עם החברה של אבי וילדיה}דיברתי אל אמא, הכל בלב הכל בראש אבל מרגישים שהיא שומעת אותך מבלי שאת מוציאה הגה. אמא הייתה חסרה לי אז יותר מתמיד, בשנתי הראשונה בחטיבה. ביקשתי ממנה שתתגלה אליי, שתתן סימן שהיא פה, איתי בחדר, התחננתי אליה בלב "אמא הראי לי שאת פה בבקשה, תני סימן" באותו הרגע הפלאפון שלי נדלק, {בחלק זה אני רק רוצה לציין שזה קורה מידי פעם, שהאור של הפלא' נדלק, אולי כל פעם שהבטריה נטענת, לעולם לא הצלחתי להבין את החוקיות שבדבר} כפי שאתן מתארות לכן שמחתי והתרגשותי גברו אך עם זאת היה חשש קטן בליבי שזהו רק צירוף מקרים. כחצי שנה לערך לאחר מכן שכבר היינו בבית החדש, שוב היה לי לילה בו דיברתי עם אימי, כעסתי עליה, צעקתי עליה למה היא הייתה חייבת לעזוב אותי, הכל בלב, הכל במחשבות, אבל אמא שמעה. התחרטתי מייד, רציתי להשלים איתה, רציתי לדעת שהיא לא כועסת עליי והיא עדיין פה איתי, ביקשתי ממנה שוב, אמא בבקשה תתני לי סימן שאת פה, בחדר הזה בבקשה. דבר לא קרה, הרגשתי שעולמי חרב עליי והתחלתי לבכות, בבקשה אמא, תני סימן, הדלקי את האור של הפלאפון, כבי את המאוור, בבקשה. רגע לאחר מכן האור של הפלאפון נדלק ושנייה לאחר מכן המאוור נכבה, ידעתי שאמא איתי, הרגשתי אותה! ידעתי שהיא לא עזבה אותי ונשארה איתי אף על פי שעברנו דירה. בכל זאת על שני הסיפורים המופלאים האלה תמיד יהיה חשש בליבי שזהו סתם צירוף מקרים, הלוא האור של הפלאפון נדלק מידי פעם, והמאוור היה על טיימר שהיה אמור להיכבות מתישהו. מאז עברה בערך שנה ולעולם לא קראתי לאמא לתת לי סימן נוסף, אני מניחה שאני פשוט מפחדת, מפחדת להיווכח ששום סימן לא יינתן ושהכל היה צירוף מקרים. מי יודע אם יהיה לי האומץ הרוחני לשוב ולבקש ממנה סימן עוד פעם אחת ודי.
בלי הקדמה מיותרת, הסיפור שלי, סיפור אמיתי לחלוטין! אני מניחה שלא פעם אחת כל אחת מאיתנו לפני שהיא נרדמת, שהיא כבר שכובה במיטה, חושבת מידי פעם על אמא, לפעמים מחשבות וזכרונות שמחים, לפעמים מחשבות על המוות שלה שגורמים לנו לבכות ולפעמים פשוט מדברים איתה, ומספרים לה על החיים, על לימודים\עבודה לחילופין, משפחה וכו'. לילה אחד בבית הקודם בו גרתי {רק משפחתי. עברנו לפני שנה וחצי לבית משותף עם החברה של אבי וילדיה}דיברתי אל אמא, הכל בלב הכל בראש אבל מרגישים שהיא שומעת אותך מבלי שאת מוציאה הגה. אמא הייתה חסרה לי אז יותר מתמיד, בשנתי הראשונה בחטיבה. ביקשתי ממנה שתתגלה אליי, שתתן סימן שהיא פה, איתי בחדר, התחננתי אליה בלב "אמא הראי לי שאת פה בבקשה, תני סימן" באותו הרגע הפלאפון שלי נדלק, {בחלק זה אני רק רוצה לציין שזה קורה מידי פעם, שהאור של הפלא' נדלק, אולי כל פעם שהבטריה נטענת, לעולם לא הצלחתי להבין את החוקיות שבדבר} כפי שאתן מתארות לכן שמחתי והתרגשותי גברו אך עם זאת היה חשש קטן בליבי שזהו רק צירוף מקרים. כחצי שנה לערך לאחר מכן שכבר היינו בבית החדש, שוב היה לי לילה בו דיברתי עם אימי, כעסתי עליה, צעקתי עליה למה היא הייתה חייבת לעזוב אותי, הכל בלב, הכל במחשבות, אבל אמא שמעה. התחרטתי מייד, רציתי להשלים איתה, רציתי לדעת שהיא לא כועסת עליי והיא עדיין פה איתי, ביקשתי ממנה שוב, אמא בבקשה תתני לי סימן שאת פה, בחדר הזה בבקשה. דבר לא קרה, הרגשתי שעולמי חרב עליי והתחלתי לבכות, בבקשה אמא, תני סימן, הדלקי את האור של הפלאפון, כבי את המאוור, בבקשה. רגע לאחר מכן האור של הפלאפון נדלק ושנייה לאחר מכן המאוור נכבה, ידעתי שאמא איתי, הרגשתי אותה! ידעתי שהיא לא עזבה אותי ונשארה איתי אף על פי שעברנו דירה. בכל זאת על שני הסיפורים המופלאים האלה תמיד יהיה חשש בליבי שזהו סתם צירוף מקרים, הלוא האור של הפלאפון נדלק מידי פעם, והמאוור היה על טיימר שהיה אמור להיכבות מתישהו. מאז עברה בערך שנה ולעולם לא קראתי לאמא לתת לי סימן נוסף, אני מניחה שאני פשוט מפחדת, מפחדת להיווכח ששום סימן לא יינתן ושהכל היה צירוף מקרים. מי יודע אם יהיה לי האומץ הרוחני לשוב ולבקש ממנה סימן עוד פעם אחת ודי.
