ציפיות מוגזמות?
שלום לכולם ובוקר טוב... זו פעם ראשונה שאני כותבת כאן. מקווה שתקשיבו ואולי תסייעו לי. לאחרונה שנתי נודדת בגלל חרדות והתלבטויות שעולות לי בקשר לזוגיות שלי. פרטים עלי: מכירה את בעלי מגיל 21. נשואים 6 שנים. ילד בן 4. עוד מתחילת ההיכרות בינינו הרגשתי שמשהו חבר בקשר. מכיוון שהייתי צעירה לא ידעתי להגדיר לעצמי מה הבעיה והאם זו אכן בעיה. אני זוכרת בירח הדבש שלנו שהייתי חררדה ואף בכיתי בלילה מחשש שאולי שגיתי במעשיי. כיום, כאשר אני יותר מודעת לצרכיי, אני מבינה שחוסר השקט שלי נובע מחסך בתקשורת מזינה בינינו. אני זקוקה לשיחות עמוקות, מעניינות ומפרות. בעלי, למרות היותו אדם חכם מאוד, מסתפק בתשובות בנות מלים בודדות בד"כ. ואז אני מרגישה תסכול וממש פחד אמיתי שיש בינינו חוסר התאמה. אם אין מספיק מלים בינינו אני מפסיקה להרגיש מחוברת אליו וזה גורם לי לניתוק רגשי. בנוסף, הבנתי שאיני אוהבת את חוש ההומור שלו. על כן אנו כמעט ולא צוחקים ביחד. וצחוק חשוב להנאה מהביחד. מה שווה הקשר אם אין צחוק??? כשאנו עם חברים האוירה הרבה יותר נעימה. יש צחוק, שנינו משוחררים וכנראה משתדלים יותר להרשים, ולכן מפיקים מעצמינו את המיטב. אני אפילו צוחקת מ"יציאות" של בעלי. אבל בבית לבד האוירה "כבדה" ולא זורמת השיחה. עלי לציין שאני אוהבת את בעלי. הוא אדם טוב ונהדר, אב למופת. דואג לי, מפרגן, תומך ומאמין בי. איני מעוניינת להיפרד ומרוצה בסך הכל מהחיים שבנינו יחד. אנו בטיפול זוגי כבר שנה אבל בפנים אני חוששת שמדובר בחוסר התאמה אישיותית שטיפול לא יוכל לשנות. שאלותיי: האם ציפיותיי לפרטנר ש"מדבר" הינן מוגזמות? האם אמצא זאת רק ביחסיי עם נשים? האם מישהו מזדהה עם דבריי? אשמח לשמוע מנסיונכם וגם עצות. תודה!!
שלום לכולם ובוקר טוב... זו פעם ראשונה שאני כותבת כאן. מקווה שתקשיבו ואולי תסייעו לי. לאחרונה שנתי נודדת בגלל חרדות והתלבטויות שעולות לי בקשר לזוגיות שלי. פרטים עלי: מכירה את בעלי מגיל 21. נשואים 6 שנים. ילד בן 4. עוד מתחילת ההיכרות בינינו הרגשתי שמשהו חבר בקשר. מכיוון שהייתי צעירה לא ידעתי להגדיר לעצמי מה הבעיה והאם זו אכן בעיה. אני זוכרת בירח הדבש שלנו שהייתי חררדה ואף בכיתי בלילה מחשש שאולי שגיתי במעשיי. כיום, כאשר אני יותר מודעת לצרכיי, אני מבינה שחוסר השקט שלי נובע מחסך בתקשורת מזינה בינינו. אני זקוקה לשיחות עמוקות, מעניינות ומפרות. בעלי, למרות היותו אדם חכם מאוד, מסתפק בתשובות בנות מלים בודדות בד"כ. ואז אני מרגישה תסכול וממש פחד אמיתי שיש בינינו חוסר התאמה. אם אין מספיק מלים בינינו אני מפסיקה להרגיש מחוברת אליו וזה גורם לי לניתוק רגשי. בנוסף, הבנתי שאיני אוהבת את חוש ההומור שלו. על כן אנו כמעט ולא צוחקים ביחד. וצחוק חשוב להנאה מהביחד. מה שווה הקשר אם אין צחוק??? כשאנו עם חברים האוירה הרבה יותר נעימה. יש צחוק, שנינו משוחררים וכנראה משתדלים יותר להרשים, ולכן מפיקים מעצמינו את המיטב. אני אפילו צוחקת מ"יציאות" של בעלי. אבל בבית לבד האוירה "כבדה" ולא זורמת השיחה. עלי לציין שאני אוהבת את בעלי. הוא אדם טוב ונהדר, אב למופת. דואג לי, מפרגן, תומך ומאמין בי. איני מעוניינת להיפרד ומרוצה בסך הכל מהחיים שבנינו יחד. אנו בטיפול זוגי כבר שנה אבל בפנים אני חוששת שמדובר בחוסר התאמה אישיותית שטיפול לא יוכל לשנות. שאלותיי: האם ציפיותיי לפרטנר ש"מדבר" הינן מוגזמות? האם אמצא זאת רק ביחסיי עם נשים? האם מישהו מזדהה עם דבריי? אשמח לשמוע מנסיונכם וגם עצות. תודה!!