ציטוט לדיון
הציטוט מובא מהספר דרכו של הקוסם מאת דיפאק צ´ופרה זהו אחד השיעורים מהכי מקסימים בספר : מרלין העדיף להימנע מלראות בני תמותה, אבל בערבי סוף הקייץ, היה אפשר לראותו מידי פעם עומד על רגל אחת בקצה שדה, כפריים סקרנים היו ניגשים אליו אבל מרלין המשיך לעמוד כפסל , מבלי להשמיע קול ומבלי לשים לב לנוכחותם. בהזדמנויות אלה סבר ארתור כי מורו דומה לעגור זקן הממתין לטרפו בביצה, יום אחד לאחר שמרלין התבונן באגם שעות אחדות, לא התאפק הנער ושאל אותו על מה הוא מסתכל. "קשה לומר בדיוק" ענה לו מרלין. "ראיתי שפירית ורציתי להביט בה מקרוב . היא חצתה את דרכי במעופה, כמו חלום חולף, אבל אחרי רגע שכחתי אם אני הוא החולם על השפירית או אם היא החולמת עלי." "האם התשובה לשאלה אינה מובנת מאליה?" שאל ארתור. מרלין חבט בחוזקה על ראשו של הנער. "אתה חושב שהחלומות שלך קיימים כאן, בפנים, אבל אני מוצא את עצמי בכל מקום, לכן מי יודע איזה חלק ממני חולם על חלק אחר?" זהו, אני חושב שזה מקסים, לא פעם ולא פעמיים אנו מתבוננים על חפץ או אדם או חיה או כל דבר אחר ומרגישים שהם מתבוננים עלינו באותם עיניים שאנו רואים בהם אותם, וכשזה קורה עצם חיבור שני הכיביכול ניגודים גורם לנו להרגיש רגש אדיר כמו מערבולת חושים , כאילו כל מה שמסביב שולי ורק אנו ומי שמביט בנו בחזרה קיימים, האם לפי דעתם לזה התכוון מרלין ? מה דעתכם?
הציטוט מובא מהספר דרכו של הקוסם מאת דיפאק צ´ופרה זהו אחד השיעורים מהכי מקסימים בספר : מרלין העדיף להימנע מלראות בני תמותה, אבל בערבי סוף הקייץ, היה אפשר לראותו מידי פעם עומד על רגל אחת בקצה שדה, כפריים סקרנים היו ניגשים אליו אבל מרלין המשיך לעמוד כפסל , מבלי להשמיע קול ומבלי לשים לב לנוכחותם. בהזדמנויות אלה סבר ארתור כי מורו דומה לעגור זקן הממתין לטרפו בביצה, יום אחד לאחר שמרלין התבונן באגם שעות אחדות, לא התאפק הנער ושאל אותו על מה הוא מסתכל. "קשה לומר בדיוק" ענה לו מרלין. "ראיתי שפירית ורציתי להביט בה מקרוב . היא חצתה את דרכי במעופה, כמו חלום חולף, אבל אחרי רגע שכחתי אם אני הוא החולם על השפירית או אם היא החולמת עלי." "האם התשובה לשאלה אינה מובנת מאליה?" שאל ארתור. מרלין חבט בחוזקה על ראשו של הנער. "אתה חושב שהחלומות שלך קיימים כאן, בפנים, אבל אני מוצא את עצמי בכל מקום, לכן מי יודע איזה חלק ממני חולם על חלק אחר?" זהו, אני חושב שזה מקסים, לא פעם ולא פעמיים אנו מתבוננים על חפץ או אדם או חיה או כל דבר אחר ומרגישים שהם מתבוננים עלינו באותם עיניים שאנו רואים בהם אותם, וכשזה קורה עצם חיבור שני הכיביכול ניגודים גורם לנו להרגיש רגש אדיר כמו מערבולת חושים , כאילו כל מה שמסביב שולי ורק אנו ומי שמביט בנו בחזרה קיימים, האם לפי דעתם לזה התכוון מרלין ? מה דעתכם?