צידה לשנה השניה
טוב. אומרים שמכל דבר לומדים, ואומרים שעם תום השנה הראשונה, משהו משתנה. זה נכון, לפחות עבורי. כשמלאו שנה למותה של אימי, הרגשתי כאילו העיפו ממני בשניה המון משקל עודף. זה מאוד מאוד מוזר, אני לא יודעת למה זה עובד ככה, אבל זהו זה, אני זוכרת את זה בבירור. ולכן חיכיתי מאוד ליום השנה של אבי, ברמה הזו של להרגיש שמשהו משתנה. אה, תמימה שכמותי.
באמת חשבתי שיבוא איזה מלאך גואל, ישים את ידו על ראשי, ובחיוך רפה יאמר "יעלי, מעכשיו הכל יותר קל". אז המלאך לא הגיע, וגם לא מילותיו האמורות. אבל החיוך הרפה הגיע באדרת אינטלקטואלית יותר. קיבלתי את הצידה לתחילת השנה השניה, אחת מיני רבות ללא אבא. אני חושבת שהבנתי את רעיון הזמן. הזמן לא ירפא שום דבר, את זה אני כבר יודעת מזמן. אני חושבת שמה שאני הבנתי הוא, שהזמן מאפשר לי את הזמן להתרגל לרעיון של לחיות ללא אבא שלי. כי הנה, התרגלתי לחיים בלי אימא. אז גם בלי אבא. זה הדבר היחידי שהזמן מקנה לי. את הגעגוע הוא לא יטשטש, וגם אין מצב שהזיכרונות ילכו ויתעמעמו. בעניין הזה הזמן ממש לא חבר. אבל הוא כן חבר בכך שהוא מאפשר לי להתרגל, ומסיבה אחת פשוטה- אני חושבת שככל שאתרגל יותר, אוכל לחיות את חיי בשלווה ובשלום עם ליבי המתגעגע ועם התחושה הזו של חוסר שייכות טוטאלית לאדם או שניים. יתכן שיהיה לי את זה כשאקים משפחה משלי, אבל אני כבר מזמן לא תולה בזה תקוות כי אני חוששת מאוד להתאכזב. עדיפה הפתעה שובת לב על אכזבה מרה. עם המסקנה הזו בתוכי, אני מתחילה את השנה השניה, וכן, אני חושבת שבאיזה שהוא מקום אני מרגישה אחרת. כאילו יש טיפה יותר מקום לנשום בחיבור הריאות. האם גם אתן הרגשתן כך?
טוב. אומרים שמכל דבר לומדים, ואומרים שעם תום השנה הראשונה, משהו משתנה. זה נכון, לפחות עבורי. כשמלאו שנה למותה של אימי, הרגשתי כאילו העיפו ממני בשניה המון משקל עודף. זה מאוד מאוד מוזר, אני לא יודעת למה זה עובד ככה, אבל זהו זה, אני זוכרת את זה בבירור. ולכן חיכיתי מאוד ליום השנה של אבי, ברמה הזו של להרגיש שמשהו משתנה. אה, תמימה שכמותי.
