צו מיאוס (מאמר)
נהוג להאמין שהדרך לשלום ושלווה, היא אך ורק דרך הפיוס, הסובלנות והאחווה. אכן, אך טבעי להניח זאת, אבל, הפתעה: זאת טעות! נזיפה, גערה, ענישה, הוקעה, גם הם כלים כדי לשגר מסר חברתי לפיו התנהגות מסויימת פסולה היא ויש לחדול ממנה כדי להתקבל אל הכלל. משפחה שיש בה "כבשה שחורה" חייבת להוקיעה ולהסגירה למשטרה עוד כשהיא "קטנה". אחרת מגיעים למצב של אתי אלון (שניסתה לעזור לאחיה שהסתבך בהימורים), או למצב של רוצחי נהג המונית דרק רוט (שניסו לשקם אותם, למנוע את הכתמתם ובכך לכאורה למנוע מהם להתדרד, למעשה: הסלחנות הזו רק עודדה את הדרדרותם). אם חבורת נערים "שובבים" מתחילה לגלות סימנים של התנהגות אנטי חברתית, יש להעמידם בנחישות על חומרת מעשיהם. אם הם מתעקשים שלא לחדול מדרכם הרעה, אין לגלות שום סימני "הבנה" ורצון טוב, אלא להענישם ולהוקיעם בנחרצות כדי שיבינו שבשום פנים ואופן התנהגותם איננה מתקבלת ואיננה נסבלת. על אחת כמה וכמה בכל הנוגע לאנס או רוצח סדרתי, או אפילו תרבות שלמה הקמה לשחוט ולטבוח בני אדם. עם הנאצים או היוגוסלבים, למשל, לא היה מקום לשום נסיון פיוס ופשרה. רק להכרעה מוחצת! כך גם לגבי כת השטן, ולכל גוף הדוגל בהתנהגות אנטי חברתית כלשהי. כך גם השמאל הישראלי. אם קיימת אידאולוגיה שגויה במדינת ישראל, צריך לקום, לאזר עוז ולאמר לה את האמת, גם אם היא קשה. נכון, האמת כואבת, כואבת מאוד מאוד, היא פוגעת, אבל אי אפשר להמנע ממנה. הנסיון לברוח ממנה ולדחות את ההכרה בה, אך מחמיר את המצב. אם רוצים להגיע לאחדות בעם, אין מנוס מלהבין שאחדות חייבת להיות סביב משהו. בטחון אישי איננו יכול להוות נושא לאחדות, משום שבדרך להגשמתו כל צד מושך לכיוון הפוך לחלוטין (הימין: הכרעת הפלסטינים, השמאל: כניעה להם, פיוסם וריצויים). יש להבחין בין נימוס, סובלנות, ואחווה, ובין אחדות. אלו דברים שונים לחלוטין. אם רוצים להגיע לאחדות בעם חייבים להיות קשים ו"אכזריים", כלומר: לאמר את האמת במלוא חריפותה. אם רוצים להיות מנומסים זה לזה, נחמד אולי יהיה – אבל אחדות לא... כך גם כלפי הערבים. אם רוצים לעודד אותם לחדול מדרכם הברברית, יש לגנותם בצורה חריפה ביותר "בלי כזה ובלי כאילו". אבל, אם אנחנו "מבינים" אותם, הרי שאנחנו מרפים את ידיהם של הבודדים מביניהם המתנגדים לשחיטת אזרחים חפים מפשע. האם הגישה המפויסת של השמאל המנסה לעודד דו קיום ורצון טוב, מעודדת את השלום או מרחיקה אותו?... האם המאמצים לרצות את הערבים מעודדים אותם להתנגד לשחיטת היהודים, או דווקא מעודדים אותם להאמין בצדקתם, ולהמשיך בדרכם האלימה כדי לעודד את התרפסות היהודים?... בכל כלל יש כמובן יוצאים מן הכלל... הנה חסיד אומות העולם של תקופתנו, הוא אינו "מבין" את הטרור, מעניין מי מעודד אותו לא "להבין" את הטרור, הימין או השמאל?... http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2138114,00.html כאן חשוב מאוד לבצע אבחנה: השמאל הוא "בן אובד", "כבשה שחורה" שבטעות סטתה לדרך הרעה. עליה אנו כועסים מאוד, גוערים בחריפות, ומנסים לחלץ את אנשיה מזרועות הכת הדתית ששטפה את מוחם. הערבים, לעומת זאת, הם אויבים. אותם אנחנו שונאים ומתעבים בכל נימי ליבנו ונפשנו כנאצים הקמים עלינו לשחוט אותנו ולהשמידנו. חשוב מאוד להבין את ההבדל. על השמאל (כבן אובד) אנו כועסים וגוערים. את הערבים (כאויב) אנו שונאים ומתעבים. בשני המקרים, כדי להגיע לרגיעה יש להשתמש בכלים הפוכים לחלוטין ממה שנהוג לחשוב: לא סובלנות, אחווה ואהבה, אלא כעס, הוקעה, ואמירת האמת במלוא חריפותה. לערבים נאמר: לעולם לא נשכח ולעולם לא נסלח! אתם ברברים! אתם שוחטים זקנים, נשים וטף. אתם צולפים על תינוקות. אתם מבצעים מעשי לינץ´. אתם מרטשים רגלי ילדים, אתם מרוצצים ראשי נערים על סלעים. אתם מפתים נער תמים באינטרנט למעשה אהבה כדי לשחוט אותו, ומתגאים בכך "לתפארת מדינת פלסטין". אתם שולחים את ילדיכם לחזית כדי שיהרגו ותוכלו להנות מאהדת העולם (מוחמד דורה). אתם מנצלים את המצוקה ואת התלהבות הנעורים כדי לשלהב את נעריכם ולשולחם להתאבד כדי לשחוט ללא אבחנה ("נוער ערפאת" בדיוק כמו "היטלר יוגן"). אתם רוקדים על הגגות, ומחלקים סוכריות בכל ארוע של מוות. אתם משתתפים בתערוכות של פיצות וגופות. אתם עם שתומך בטרור, מסתיר אותו, ומטפח אותו. אתם שולחים את הטרוריסטים כחיילים מטעמכם. אתם שורפים דגלים ובובות בהפגנות. אתם רוצחים את האחות שלכם. אתם תרבות ברברית! אתם משתמשים בטרור ללא שום גבולות. אם לא תצליחו עם "קצת" טרור, אתם תעברו ל"מגה טרור". אתם תבעירו את האזור כולו, אתם תובילו למלחמה אדירה. רק ריח מוות עושה לכם את זה... אתם כורתי גפיים ועוקרי עיניים (טבח דאמור), הגעתם לשפל המדרגה האנושית, אתם לא בני אנוש, אתם ברברים! את האמת המרה הזאת יש לאמר, במלוא חריפותה. את הסיפורים על המצוקה שלכם תספרו לחברים שלכם (מהשמאל...), את דמעות התנין שלכם תבכו למישהו אחר... שום דבר, אבל שום דבר, לא מצדיק התנהגות כה ברברית. לעולם, לעולם לא נוכל לסלוח לכם ולא לשכוח. לעולם. גם כשיהיה שלום, לנצח נזכור את התנהגותכם הברברית. לשמאלנים נאמר: אתם טועים. טועים לחלוטין. האידאולוגיה שלכם קרסה. שום דבר ממה שהתחלתם עימו לא נשאר, הכל נשבר. כל שנותר לכם הוא רק לתרץ את הכשלונות. פעם נלחמתם למען ערפאת, זעקתם: "אין פרטנר אחר"... אבל היום כבר הכל ברור: לא "אחר" ולא בטיח, אין פרטנר (נקודה)... ערפאת הונה אותנו (עבד עלינו עבודה ערבית). כל קונספציית השלום שלכם התמוטטה. כדי להגיע לשלום אין מנוס אלא להכריע את הטרור ולהכרית מהפלסטינים את התקווה שביכולתם לגרשנו מפה. אין אופציה מלבד האופציה הצבאית. תודו בכשלונכם, פנו את הדרך, אל תפריעו, הצטרפו אלינו, התאחדו עימנו. זהו "צו הפיוס" שלי כלפיכם: התפכחו מן הכת בה נשביתם, שובו בשאלה מדרככם הרעה, ונחבק את כולכם בזרועות פתוחות. ועד אז נמשיך לגנות בצורה בלתי מתפשרת את פועלכם, שכתוצאה ממנו הטרור זוכה ללגיטימציה (גם אם אתם מתכחשים לכך). כדי להתאחד יש להכחיד את האידאולוגיה השגויה ולהתאחד סביב האידאולוגיה הנכונה. עצוב, אך אין מנוס מכך. כל הידע הנחוץ כדי לדעת מי היא האידאולוגיה השגויה כבר מצוי בידינו. כל שנותר כדי להפכו לנחלת הכלל הוא רק לערוך דיון ציבורי בשאלה: הסכם אוסלו – איפה טעינו? (האם היה הדרג המדיני שוב שבוי בקונספציה?...) ולכן נשוב ונקרא: חשבון הנפש של אוסלו – עכשיו! סיכום: הדרך לאחדות בעם איננה עוברת דרך פיוס וסובלנות, אלא דרך הכחדת האידאולוגיה השגויה! כך גם הדרך לשלום איננה עוברת דרך התרפסות לערבים, אלא דרך גינויים הנחרץ. רק גישה כזו תגרום להם להכיר בתת האנושיות שלהם, להתבייש ולשוב לדרך בני אנוש! ביבליוגרפיה: http://www.ynet.co.il/home/1,7340,815-148-2126140,00.html http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-1709-2131478,00.html http://users.actcom.co.il/~halemo/zavpius.html
נהוג להאמין שהדרך לשלום ושלווה, היא אך ורק דרך הפיוס, הסובלנות והאחווה. אכן, אך טבעי להניח זאת, אבל, הפתעה: זאת טעות! נזיפה, גערה, ענישה, הוקעה, גם הם כלים כדי לשגר מסר חברתי לפיו התנהגות מסויימת פסולה היא ויש לחדול ממנה כדי להתקבל אל הכלל. משפחה שיש בה "כבשה שחורה" חייבת להוקיעה ולהסגירה למשטרה עוד כשהיא "קטנה". אחרת מגיעים למצב של אתי אלון (שניסתה לעזור לאחיה שהסתבך בהימורים), או למצב של רוצחי נהג המונית דרק רוט (שניסו לשקם אותם, למנוע את הכתמתם ובכך לכאורה למנוע מהם להתדרד, למעשה: הסלחנות הזו רק עודדה את הדרדרותם). אם חבורת נערים "שובבים" מתחילה לגלות סימנים של התנהגות אנטי חברתית, יש להעמידם בנחישות על חומרת מעשיהם. אם הם מתעקשים שלא לחדול מדרכם הרעה, אין לגלות שום סימני "הבנה" ורצון טוב, אלא להענישם ולהוקיעם בנחרצות כדי שיבינו שבשום פנים ואופן התנהגותם איננה מתקבלת ואיננה נסבלת. על אחת כמה וכמה בכל הנוגע לאנס או רוצח סדרתי, או אפילו תרבות שלמה הקמה לשחוט ולטבוח בני אדם. עם הנאצים או היוגוסלבים, למשל, לא היה מקום לשום נסיון פיוס ופשרה. רק להכרעה מוחצת! כך גם לגבי כת השטן, ולכל גוף הדוגל בהתנהגות אנטי חברתית כלשהי. כך גם השמאל הישראלי. אם קיימת אידאולוגיה שגויה במדינת ישראל, צריך לקום, לאזר עוז ולאמר לה את האמת, גם אם היא קשה. נכון, האמת כואבת, כואבת מאוד מאוד, היא פוגעת, אבל אי אפשר להמנע ממנה. הנסיון לברוח ממנה ולדחות את ההכרה בה, אך מחמיר את המצב. אם רוצים להגיע לאחדות בעם, אין מנוס מלהבין שאחדות חייבת להיות סביב משהו. בטחון אישי איננו יכול להוות נושא לאחדות, משום שבדרך להגשמתו כל צד מושך לכיוון הפוך לחלוטין (הימין: הכרעת הפלסטינים, השמאל: כניעה להם, פיוסם וריצויים). יש להבחין בין נימוס, סובלנות, ואחווה, ובין אחדות. אלו דברים שונים לחלוטין. אם רוצים להגיע לאחדות בעם חייבים להיות קשים ו"אכזריים", כלומר: לאמר את האמת במלוא חריפותה. אם רוצים להיות מנומסים זה לזה, נחמד אולי יהיה – אבל אחדות לא... כך גם כלפי הערבים. אם רוצים לעודד אותם לחדול מדרכם הברברית, יש לגנותם בצורה חריפה ביותר "בלי כזה ובלי כאילו". אבל, אם אנחנו "מבינים" אותם, הרי שאנחנו מרפים את ידיהם של הבודדים מביניהם המתנגדים לשחיטת אזרחים חפים מפשע. האם הגישה המפויסת של השמאל המנסה לעודד דו קיום ורצון טוב, מעודדת את השלום או מרחיקה אותו?... האם המאמצים לרצות את הערבים מעודדים אותם להתנגד לשחיטת היהודים, או דווקא מעודדים אותם להאמין בצדקתם, ולהמשיך בדרכם האלימה כדי לעודד את התרפסות היהודים?... בכל כלל יש כמובן יוצאים מן הכלל... הנה חסיד אומות העולם של תקופתנו, הוא אינו "מבין" את הטרור, מעניין מי מעודד אותו לא "להבין" את הטרור, הימין או השמאל?... http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2138114,00.html כאן חשוב מאוד לבצע אבחנה: השמאל הוא "בן אובד", "כבשה שחורה" שבטעות סטתה לדרך הרעה. עליה אנו כועסים מאוד, גוערים בחריפות, ומנסים לחלץ את אנשיה מזרועות הכת הדתית ששטפה את מוחם. הערבים, לעומת זאת, הם אויבים. אותם אנחנו שונאים ומתעבים בכל נימי ליבנו ונפשנו כנאצים הקמים עלינו לשחוט אותנו ולהשמידנו. חשוב מאוד להבין את ההבדל. על השמאל (כבן אובד) אנו כועסים וגוערים. את הערבים (כאויב) אנו שונאים ומתעבים. בשני המקרים, כדי להגיע לרגיעה יש להשתמש בכלים הפוכים לחלוטין ממה שנהוג לחשוב: לא סובלנות, אחווה ואהבה, אלא כעס, הוקעה, ואמירת האמת במלוא חריפותה. לערבים נאמר: לעולם לא נשכח ולעולם לא נסלח! אתם ברברים! אתם שוחטים זקנים, נשים וטף. אתם צולפים על תינוקות. אתם מבצעים מעשי לינץ´. אתם מרטשים רגלי ילדים, אתם מרוצצים ראשי נערים על סלעים. אתם מפתים נער תמים באינטרנט למעשה אהבה כדי לשחוט אותו, ומתגאים בכך "לתפארת מדינת פלסטין". אתם שולחים את ילדיכם לחזית כדי שיהרגו ותוכלו להנות מאהדת העולם (מוחמד דורה). אתם מנצלים את המצוקה ואת התלהבות הנעורים כדי לשלהב את נעריכם ולשולחם להתאבד כדי לשחוט ללא אבחנה ("נוער ערפאת" בדיוק כמו "היטלר יוגן"). אתם רוקדים על הגגות, ומחלקים סוכריות בכל ארוע של מוות. אתם משתתפים בתערוכות של פיצות וגופות. אתם עם שתומך בטרור, מסתיר אותו, ומטפח אותו. אתם שולחים את הטרוריסטים כחיילים מטעמכם. אתם שורפים דגלים ובובות בהפגנות. אתם רוצחים את האחות שלכם. אתם תרבות ברברית! אתם משתמשים בטרור ללא שום גבולות. אם לא תצליחו עם "קצת" טרור, אתם תעברו ל"מגה טרור". אתם תבעירו את האזור כולו, אתם תובילו למלחמה אדירה. רק ריח מוות עושה לכם את זה... אתם כורתי גפיים ועוקרי עיניים (טבח דאמור), הגעתם לשפל המדרגה האנושית, אתם לא בני אנוש, אתם ברברים! את האמת המרה הזאת יש לאמר, במלוא חריפותה. את הסיפורים על המצוקה שלכם תספרו לחברים שלכם (מהשמאל...), את דמעות התנין שלכם תבכו למישהו אחר... שום דבר, אבל שום דבר, לא מצדיק התנהגות כה ברברית. לעולם, לעולם לא נוכל לסלוח לכם ולא לשכוח. לעולם. גם כשיהיה שלום, לנצח נזכור את התנהגותכם הברברית. לשמאלנים נאמר: אתם טועים. טועים לחלוטין. האידאולוגיה שלכם קרסה. שום דבר ממה שהתחלתם עימו לא נשאר, הכל נשבר. כל שנותר לכם הוא רק לתרץ את הכשלונות. פעם נלחמתם למען ערפאת, זעקתם: "אין פרטנר אחר"... אבל היום כבר הכל ברור: לא "אחר" ולא בטיח, אין פרטנר (נקודה)... ערפאת הונה אותנו (עבד עלינו עבודה ערבית). כל קונספציית השלום שלכם התמוטטה. כדי להגיע לשלום אין מנוס אלא להכריע את הטרור ולהכרית מהפלסטינים את התקווה שביכולתם לגרשנו מפה. אין אופציה מלבד האופציה הצבאית. תודו בכשלונכם, פנו את הדרך, אל תפריעו, הצטרפו אלינו, התאחדו עימנו. זהו "צו הפיוס" שלי כלפיכם: התפכחו מן הכת בה נשביתם, שובו בשאלה מדרככם הרעה, ונחבק את כולכם בזרועות פתוחות. ועד אז נמשיך לגנות בצורה בלתי מתפשרת את פועלכם, שכתוצאה ממנו הטרור זוכה ללגיטימציה (גם אם אתם מתכחשים לכך). כדי להתאחד יש להכחיד את האידאולוגיה השגויה ולהתאחד סביב האידאולוגיה הנכונה. עצוב, אך אין מנוס מכך. כל הידע הנחוץ כדי לדעת מי היא האידאולוגיה השגויה כבר מצוי בידינו. כל שנותר כדי להפכו לנחלת הכלל הוא רק לערוך דיון ציבורי בשאלה: הסכם אוסלו – איפה טעינו? (האם היה הדרג המדיני שוב שבוי בקונספציה?...) ולכן נשוב ונקרא: חשבון הנפש של אוסלו – עכשיו! סיכום: הדרך לאחדות בעם איננה עוברת דרך פיוס וסובלנות, אלא דרך הכחדת האידאולוגיה השגויה! כך גם הדרך לשלום איננה עוברת דרך התרפסות לערבים, אלא דרך גינויים הנחרץ. רק גישה כזו תגרום להם להכיר בתת האנושיות שלהם, להתבייש ולשוב לדרך בני אנוש! ביבליוגרפיה: http://www.ynet.co.il/home/1,7340,815-148-2126140,00.html http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-1709-2131478,00.html http://users.actcom.co.il/~halemo/zavpius.html