צורן סופי -תָּן לציון תארים

[ישראלי75]

צורן סופי -תָּן לציון תארים

(בעלי תכונות למיניהן) מופיע בשמות כרסתן, רעבתן ועוד, אך נראה לי שהוא אינו ראשוני,
אלא התפתח מסיומת ָן (תבוסתן, גאוותן, ראוותן), שנוספה לתי"ו שהמירה את ה"א הנקבה (תבוסה, ראווה, גאווה ועוד).
א. האם זה נכון?
ב. מתי החל השימוש הנרחב בסיומת זאת (שאפתן, נהנתן ועוד)?
הערה: בשם דעתן אין סופית תן, אלא סופית ָָן הנוספת לשם דעת.
שנה טוב וחתימה טובה לכול.

 

[trilliane]

נדמה לי שהמכנה המשותף הוא תכונות בעלות קונוטציה שלילית משהו

 

[ישראלי75]

שתי הערות בשולי תגובתך:

ראשית, אכן רוב השמות בתצורה זו (שכנראה התפתחה ממשקל קטלן : חסכן, קמצן, חמקן...)
הם בעלי קונוטציה סמי שלילית.
שנית, שמות אלה אינם מציינים את התכונות, אלא את בעלי התכונות. תכונותיהם מצוינות באמצעות
צורן סופי וּת: שאפתנות, גברתנות ועוד.

 

[trilliane]

למען הסר הספק, הכוונה הייתה כמובן לתכונות של בעליהן

 

[trilliane]

מוסיפה גם את גברתן

 

[ישראלי75]

טוב עשית, כי בעצם, הבסיס הנו

גבר, והצורן הסופי הנו תן, מה שעלול להיראות להדיוטות כ"גברת + ָן".

 

[איתי שלר]

לשאלתך השנייה

השימוש החל בלשון חכמים, שהרי משם הגיעו אלינו רעבתן וגברתן.
והצורן נוצל כמובן בעברית המודרנית.

ושתי הערות:
1. כמו דעתן, גם בצייתן, הסופית היא ָן.
2. בכותרת הטלת דגש בתי"ו של -תָּן, אך דגש זה נכון רק במילים שבסיסן מסתיים בעיצור (רעבתן, גברתן), ולא במילים שבחרת אתה (אולי חוץ משאפתן).

 

[ישראלי75]

לגבי הסיפא של דבריך.

זה ברור מאליו, שהדגש מופיע אחרי עיצור בשווא נח, אך מה היה עליי לעשות שהייתה דוגמה גם שלא מחייבת דגש?