צורך לפרוק..

[sapirs19]

צורך לפרוק..

אני רוצה להתעורר מהחלום הזה לחזור חזרה לרגע שאמרו לי שהלכת לא האמנתי לא בכיתי לא הרגשתי מה שאמורים להרגיש מתי שאומרים לך שהבן אדם הקרוב אלייך נפטר ראיתי את המשפחה שלי ופשוט קינאתי איך הם בוכים אפילו שהם לא שואלים אותי אני יודעת שהם מדברים ביניהם ושואלים איך היא לא בוכה,מתאבלת, משהו היא פשוט ממשיכה בשלה..
וזה נכון פשוט המשכתי בשלי כולם אמרו שהזמן יעשה את שלו והוא פשוט לא עשה...הם אמרו לי שהכול יהיה בסדר וזה לא היה בסדר אז עשיתי שיהיה בסדר.. הייתי רוצה לעבור בית ספר או לעיר אחרת למקום שאף אחד לא מכיר אותי או יודע שאין לי אמא נמאס לי שמרחמים עליי....

 

[אשבל1]

היי ספיר,

הרצון שלך להיות כמו כולם עם אמא ואבא מאוד טבעי ומובן, הרצון לא להיות יוצאת דופן בחברת הילדים, לא להרגיש שמצפים ממך להתנהגות מסוימת, מה שחשוב הוא שיהיה מבוגר שאת משתפת אותו בתחושות אלו,אני זוכרת שסיפרת שקשה לך לשתף את אביך בנושא זה, מי כן יכול להיות שם בשבילך? אולי יועצת, דודה, בת דודה בוגרת, שיעזור לך למצוא דרך להרגיש טוב עם עצמך במציאות החדשה שנוצרה.

למתבגר שמאבד הורה יש רצון לא להראות חלש, חשוב לו ליצור רושם שהוא בוגר ויודע לטפל בעניניו, אבל חשוב שתדעי, זו לא חולשה לקבל תמיכה רגשית, כל אחד זקוק לכתף תומכת.

ואם את חשה שמבוגרים שופטים אותך על פי התנהגותך החיצונית, דעי לך שדרכם של מתבגרים לבטא את אבלם היא שונה מדרכם של מבוגרים, מאוד הייתי שמחה לשמוע שאת משתפת איש מקצוע שיוכל לחזק אותך, שאת בסדר , ולעזור לך בהתמודדות, את פשוט נערה מקסימה, תעזרי לעצמך למצוא את האושר (לצד הכאב והעצב), זה אפשרי, מחכה לשמוע ממך

 

[samsonite woman]

כל אחד בוכה בזמן שלו

לפעמים ברגעים הכי לא צפויים...גם אני ראיתי את כולם מתפרקים והרגשתי שאני פועלת על אוטומט. ואז הם הלכו...והתחלתי להיסדק.. מבינה ללבך.

 

[אני צבעונית]

לבכות מבפנים ולא מבחוץ

היי ספיר וברוכה הבאה!
אימי חלתה שהייתי בת 12 והיא בכתה כל כך הרבה שגילתה שהיא חולה ובשל כך אני לא יודעת לבכות ממש.
גם שאימי נפטרה 17 שנה אחר כך ,אחרי שנים מאוד קשות של התמודדות עם המחלה הארורה לא הצלחתי לבכות כמו כולם...
אני חושבת שאת משדרת עסקים כרגיל ובפנים באמת כואב ועצוב ואת מתמודדת לבד עם הכאב,לילדים או למבוגרים שלא חווים אובדן אין מושג מה עובר עלינו מבפנים אבל רק אנחנו יודעות שעצוב וכואב מאוד. מותר להם לרחם עלינו כי לחיות בלי אמא זה אפשרי אבל חסר...
גם במקום חדש לא תוכלי להחביא שאמא כבר לא פה...תני להם לרחם ותמשיכי להיות מי שאת איך שאת

 

[עדיהר1]

ספיר היקרה

כמה קשה שבנוסף לאבדן את צריכה להתמודד עם המבט של האחרים על איך שאת מגיבה,
האם את מספיק מתאבלת, לדעתם, הביקורת והתמיהה של האחרים שאת "ממשיכה בשלך".
ומצד שני, את צריכה להתמודד עם המבט של עוד אנשים, אולי אחרים מהראשונים,
שמרחמים עליך ש"אין לך אמא". התמודדויות לא צפויות ומיותרות.

בעצם, פתאום אני חושבת, שמהרגש שאת מפרשת כ"רחמים"
על כך ש"אין לך אמא" - את היית יכולה לעשות הון אישי, ממש להנות ולעשות חיים.
היית יכולה דווקא להיפך, להיות חשובה בעיני עצמך: הוי הוי, מצבי כה קשה, כמה זה
מפעים ומדהים, כמה קשה לי! אבל את בכלל בכלל לא רוצה לעשות הון מהרחמים.
ואת בכלל לא רוצה להיות את הדבר שהאחרים האלה חושבים שאת. זה נראה
מאבק אמיתי, שבצורה איומה מתערבב באובדן הכי נורא.

תחזיקי מעמד במאבקים!
שלך
עדיה