צומת החלטה
שלום לכולם,
הסיפור שלי ארוך וכבד מנשוא אקצר כי הגעתי לבעיה ממש קשה.
אני נשוי כ 13 שנים,יש לי אשה ו 2 בנות.
היחסים בינינו היו מעולים וכללו הרמוניה מלאה
לפני כחמש שנים עברתי מקום עבודה והצלחתי שם מאוד.
ואז בלי שום הודעה מוקדמת התאהבתי באשה שעבדתי איתה יחד(גרושה עם 3 ילדים)
בהתחלה נבהלתי מעצם העניין וניסיתי לשכנע את עצמי בכל מיני דרכים לעזוב את זה אולם לא הצלחתי.
מצאתי עצמי חושב על אותה אשה יום יום שעה שעה.אין לי הסבר איך אבל היא פשוט נכנסה לי לראש ולא הצלחתי להוציא אותה.
החלטנו להתרחק האחד מהשני אבל ללא הועיל. מצאנו דרכנו האחד לשני שוב ושוב.
כך נמשך העניין 4 שנים.היא מעולם לא האיצה בי לסיים את נשואי,לא עשתה מניפולציות כדרכם של יחסים מהסוג הזה. הבינה את הקושי שלי
לוותר על משפחתי וכך מצאנו עצמנו ממשיכים להיות בקשר ואוהבים מאוד.
לפני כשמונה חודשים החלטנו שוב שדי. אי אפשר להמשיך לחיות כך,זה לא הוגן כלפי אף אחד או אחת בסיפור הזה.
נפרדנו ואיננו מדברים האחד עם השני על אף ששנינו עובדים האחד עם השני ולפעמים חולקים מקום עבודה יחד במרחק של מטרים ספורים.
ממש משימה בלתי אפשרית.
היום הכאב קשה מנשוא,אמנם "חזרתי" למשפחתי אבל הלב לא מפסיק להציק לי.
אני מרגיש שבריאותי מדרדרת.אינני מצליח לשמוח מדברים.האירועים חולפים לידי מבלי שתהיה לי היכולת להשפיע עליהם. חוסר עניין במתרחש סביבי,ממש מת מהלך.
אני קרוע מגעגועים מצד אחד מצד שני דואג לבנותיי ולעתידן.לא יכול לפרק את משפחתי אולם הכאב אוכל אותי מבפנים. אני רוצה להיות מאושר אולם לא יכול לפגוע במשפחתי.
איך אני יכול להמשיך לחיות כך? האם יש לי זכות לאהוב ולהרגיש נאהב על חשבון משפחתי?
מצד שני בנותיי מתבגרות אט אט ומה אעשה אז? האם אמשיך לחיות בתחושת החמצה שהפסדתי את אהבת חיי?
שלום לכולם,
הסיפור שלי ארוך וכבד מנשוא אקצר כי הגעתי לבעיה ממש קשה.
אני נשוי כ 13 שנים,יש לי אשה ו 2 בנות.
היחסים בינינו היו מעולים וכללו הרמוניה מלאה
לפני כחמש שנים עברתי מקום עבודה והצלחתי שם מאוד.
ואז בלי שום הודעה מוקדמת התאהבתי באשה שעבדתי איתה יחד(גרושה עם 3 ילדים)
בהתחלה נבהלתי מעצם העניין וניסיתי לשכנע את עצמי בכל מיני דרכים לעזוב את זה אולם לא הצלחתי.
מצאתי עצמי חושב על אותה אשה יום יום שעה שעה.אין לי הסבר איך אבל היא פשוט נכנסה לי לראש ולא הצלחתי להוציא אותה.
החלטנו להתרחק האחד מהשני אבל ללא הועיל. מצאנו דרכנו האחד לשני שוב ושוב.
כך נמשך העניין 4 שנים.היא מעולם לא האיצה בי לסיים את נשואי,לא עשתה מניפולציות כדרכם של יחסים מהסוג הזה. הבינה את הקושי שלי
לוותר על משפחתי וכך מצאנו עצמנו ממשיכים להיות בקשר ואוהבים מאוד.
לפני כשמונה חודשים החלטנו שוב שדי. אי אפשר להמשיך לחיות כך,זה לא הוגן כלפי אף אחד או אחת בסיפור הזה.
נפרדנו ואיננו מדברים האחד עם השני על אף ששנינו עובדים האחד עם השני ולפעמים חולקים מקום עבודה יחד במרחק של מטרים ספורים.
ממש משימה בלתי אפשרית.
היום הכאב קשה מנשוא,אמנם "חזרתי" למשפחתי אבל הלב לא מפסיק להציק לי.
אני מרגיש שבריאותי מדרדרת.אינני מצליח לשמוח מדברים.האירועים חולפים לידי מבלי שתהיה לי היכולת להשפיע עליהם. חוסר עניין במתרחש סביבי,ממש מת מהלך.
אני קרוע מגעגועים מצד אחד מצד שני דואג לבנותיי ולעתידן.לא יכול לפרק את משפחתי אולם הכאב אוכל אותי מבפנים. אני רוצה להיות מאושר אולם לא יכול לפגוע במשפחתי.
איך אני יכול להמשיך לחיות כך? האם יש לי זכות לאהוב ולהרגיש נאהב על חשבון משפחתי?
מצד שני בנותיי מתבגרות אט אט ומה אעשה אז? האם אמשיך לחיות בתחושת החמצה שהפסדתי את אהבת חיי?
