Deathatred
New member
צדיקה אחת בסדום
עוד מאמר מצוין מבית היוצר של אוריאנה פאלאצ´י. http://rotter.net/forum/scoop/5832.shtml אני מוצאת את העובדה שבאיטליה יכולים לקיים מצעד של יחידים הלבושים כמו מחבלים מתאבדים, שמקיאים גידופים נאלחים כלפי ישראל, מציגים תמונות של מנהיגים ישראלים שעל מצחם צוירו צלבי-קרס, ומסיתים אנשים לשנוא את ישראל, מבישה. אנשים, שלצורך הכנסת היהודים שוב פעם למחנות השמדה, לתאי הגזים, לתנורים של דכאו, מותהאוזן, בוכנוולד, ברגן-בלזן וסטרה, ימכרו את אימותיהם להרמון השייח. אני מוצאת את העובדה שהכנסייה הקתולית יכולה להתיר לבישופ, המתגורר בותיקן לא פחות, אדם קדוש שנמצא בירושלים עם ארסנל כלי נשק וחומרי נפץ מוסתרים בתוך תא סודי במרצדס המקודשת שלו, להשתתף בתהלוכה ולשים עצמו בראש מיקרופון כדי להודות, בשם האל, למחבלים המתאבדים שטבחו ביהודים בפיצריות וסופרמרקטים, כדי לקרוא להם "מרטירים שהולכים למותם כמו אל מסיבה", מבישה. אני מוצאת את העובדה שבצרפת, אותה צרפת של חופש-שיוויון-ואחווה, שורפים בתי-כנסת, מטילים טרור על יהודים ומציתים את בית הקברות שלהם, מבישה. אני מוצאת את העובדה שצעירי הולנד, גרמניה ודנמרק מתהדרים בכאפיה, בדיוק כמו שתומכי מוסוליני התהדרו בסמלי הפאשיזם, מבישה. אני מוצאת את העובדה שכמעט בכל אוניברסיטאות אירופה, סטודנטים פלשתינים נותנים חסות ומזינים אנטי-שמיות, מבישה. אני מוצאת את העובדה שבשבדיה ביקשו שפרס הנובל שהוענק לשמעון פרס בשנת 1994, יוחזר וישלח לזה עם היונה וענף הזית בפיו, היינו ערפאת, מבישה. אני מוצאת את העובדה שחברי הועדה הנכבדים, ועדה שמתגמלת (כפי שזה נראה) צבעים פוליטים במקום ערכים, מוצאים לנכון אפילו לשקול בקשה כזו ואף לענות לה, מבישה. אני מוצאת את העובדה (אנו שוב באיטליה) שרשתות טלויזיה ממלכתיות תורמים לעליית האנטישמיות מחדש, בוכים רק על מות פלשתינים ומורידים מערך מות ישראלים, מבישה. אני מוצאת את העובדה שהם מראיינים בהענות רבה את בני-הבליעל עם הטורבאן והכאפיה שאך אתמול שרו שירי-הלל לטבח בניו-יורק והיום שרים שירי-הלל לטבח בירושלים, בחיפה, בנתניה ובתל-אביב, מבישה. אני מוצאת את העובדה שהעיתונות, המתנהגת בדומה וזועמת כשטנקים ישראלים מקיפים את כנסיית המולד בבית-לחם, אך לא זועמת כאשר בתוך אותה כנסיה נמצאים 200 טרוריסטים פלשתינים לא קרואים (בינהם ראשי החמאס וגדודי אל-אקצא) שעליהם מכונות יריה, אמצעי נשק וחומרי נפץ (אך מקבלים מים מינרלים ודבש מהחיילים שבתוך אותם טנקים), מבישה. אני מוצאת את העובדה שעיתון יומי מוכר ראה צורך להדגיש כי בתאונות דרכים נהרגים יותר אנשים מאשר בפעולות טרור, מבישה. אני מוצאת את העובדה שה"רומאן אובזרבר", עיתון האפיפיור - אותו אפיפיור שלפני זמן לא רב השאיר בכותל המערבי מכתב התנצלות ליהודים - האשים בהשמדה את אותם אנשים שהושמדו במיליוניהם ע"י נוצרים, ע"י אירופאים, מבישה. אני מוצאת את העובדה שאותו עיתון מכחיש את זכותם של אותם ניצולים (חלקם נושא עדיין את המספרים שקועקעו על זרועם) להגיב, להגן על עצמם, לא להיות מושמדים שוב, מבישה. אני מוצאת את העובדה שבשם ישו (יהודי שבלעדיו הם היו חסרי עבודה), הכמרים של קהילותינו מפלרטטים עם המתנקשים של אלו בירושלים שאינם יכולים ללכת לאכול פיצה או לקנות כמה ביצים מבלי שיפוצצו עצמם, מבישה. אני מוצאת את העובדה שהם בצד של אלו המפארים טרור, הורגים בנו במטוסים, בשדות תעופה, באוליפיאדות, וכיום משעשעים עצמם ע"י הרג עיתונאים מערביים, מבישה. הורגים אותם, חוטפים אותם, משספים את גרונם, עורפים את ראשם (יש באיטליה אחד שמאז הוצאת ספרי, רוצה לעשות לי אותו הדבר ובגלל שהוא דובר אנגלית טובה, אענה לו באנגלית: "לך להזד…ן"). אני מוצאת את העובדה שכמעט כל השמאלנים, השמאל שלפני 20 שנה התיר לארגון שקשור לתהלוכה בשמו, להציב ארון קבור (כאזהרה מאפיונרית) מול בית כנסת ברומא, שכחו את תרומתם של היהודים למלחמה בפאשיזם, מבישה. תרומה כמו של קרלו ונלו רוסיני, כמו של ליאונה גינזבורג, כמו של אומברטו טרסיני, כמו של ליאו ואליאני, כמו של אמיליו סרני, כמו של חברתי אנה מריה אנריקה אגנולטי שנורתה בפירנצה ב- 12/6/1944, כמו של 75 מתוך ה- 335 שנהרגו בפוסה ארדטין, כמו של אין ספור האחרים שנהרגו בעינויים או במלחמה או לפני כתות יורים (חברי ילדותי ומורי), מבישה. אני מוצאת את העובדה שכחלק מאשמת השמאל - או בעצם, בעיקר באשמת השמאל (חשבו על המשאל שמרומם את חבריו שמעודדים את נציגי אש"ף) - יהודים בערים איטלקיות שוב פוחדים, מבישה. ובערי צרפת והולנד, המצב זהה. אני מוצאת את העובדה שיהודים רועדים כאשר בני-הבליעל הלבושים כמחבלים מתאבדים חולפים על פניהם, כמו שרעדו בליל הבדולח, ליל בו היטלר נתן יד חופשית לרדוף ולהרוג יהודים, מבישה. אני מוצאת את העובדה שמתוך צייתנות לטפשות, לרשע, לשקר, ובשביל התועלתנים לפוליטיקלי קורקט, הם מנצלים את המילה "שלום", מבישה. שבשם המילה "שלום", מילה שהיום נלוזה יותר מהמילים "אהבה" או "אנושיות", הם מוחלים לצד אחד על השנאה והחייתיות שלו. שבשם הפאצפיזם הם מסיתים אנשים מבולבלים, תמימים, או מפוחדים. מהתלים בהם, משחיתים אותם, גוררים אותם חזרה חצי מאה, לזמן את הכוכב הצהוב על דש המעיל. השרלטנים הללו, שדואגים לפלשתינים כמו שאני דואגת לאותם שרלטנים. וזה לא הסוף. אני מוצאת את העובדה שאיטלקים ואירופאים רבים בחרו כמייצג-הסטנדרטים שלהם, את הג´נטלמן (בנימוס) ערפאת, מבישה. האי-אישיות הזה, שמודה על כספי משפחת המלוכה מערב-הסעודית, משחק את מוסוליני הנצחי ובמגלומניה שלו מאמין שישפט בהיסטוריה כג´ורג´ וושינגטון של הפלשתינים. חדל האישים הזה, לא יכל אפילו להשלים משפט שלם אחד כאשר ראיינתי אותו. הייתי צריכה להשקיע מאמץ רב כדי להעלות על הכתב את דבריו במסודר והגעתי למסקנה שבהשוואה אליו, אפילו קאדאפי נשמע כמו ליאונרדו דה-וינצ´י. לוחם מזויף זה, שתמיד לבוש במדים כמו פינושה, לעולם לא לבוש אזרחי, מעולם לא השתתף בקרב. מלחמה היא רק משהו שהוא הוגה, תמיד שולח אחרים לעשות זאת במקומו. הכוונה לנשמות האבודות של אלו המאמינים בו. חדל האישים הנפוח הזה, שמשחק בתפקיד ראש מדינה, גרם לכשלון דיוני קמפ-דייויד. לא-לא-אני-רצוה-את-ירושלים-כולה-בשבילי. השקרן הנצחי הזה, יש לו ניצוץ של יושרה רק כאשר הוא שולל (לא בפומבי) את זכות ישראל להתקיים, והוא סותר עצמו כל חמש דקות, כפי שכתבתי בספרי. הוא תמיד משחק משחק כפול, משקר אפילו כאשר אתה שואל אותו מה השעה, אף פעם לא תוכל להאמין לו. אף-פעם! איתו, תמיד תגמור נבגד באופן סיסמטי. הטרוריסט הנצחי הזה, שיודע רק כיצד להיות טרוריסט (תוך כדי שמירת בטחונו) ומי שבשנות השבעים אימן אפילו את קבוצת הטרור ביידר-מיינוף, ואיתם ילדים בני עשר בלבד. ילדים מסכנים. (עכשיו הוא מאמן אותם כיצד להיות מחבלים מתאבדים. 100 תינוקות מתאבדים בתכנון: מאה!). ההפכפך הזה, שומר את אישתו בפריז, משורתת כמו מלכה, ואת עמו בתוך החרא. הוא מוציא אותם מהחרא רק כדי לשלוח אותם למותם, להרוג ולמות, כמו בנות השמונה-עשרה שבשם השיוויון מצאו את גורלן עם הקורבנות שלהן ועדיין, איטלקים רבים אוהבים אותו, כן. כמו שאהבו את מוסוליני. ואירופאים רבים גם כן. אני מוצאת את זה ורואה בכל זה כעלייה של ניאו-פאשיזם, ניאו-נאציזם. פאשיזם, נאציזם, הרבה יותר קודר ודוחה בגלל שהוא מובל ומוזן ע"י אלו שבאופן צבוע מציגים עצמם כ"עושי טוב", ויש להם את החוצפה לכנות כמחרחר מלחמה כל אחד שכמוני, זועק את האמת. המאמר, להפצה באנגלית: http://www.frontpagemag.com/Articles/ReadArticle.asp?ID=4830
עוד מאמר מצוין מבית היוצר של אוריאנה פאלאצ´י. http://rotter.net/forum/scoop/5832.shtml אני מוצאת את העובדה שבאיטליה יכולים לקיים מצעד של יחידים הלבושים כמו מחבלים מתאבדים, שמקיאים גידופים נאלחים כלפי ישראל, מציגים תמונות של מנהיגים ישראלים שעל מצחם צוירו צלבי-קרס, ומסיתים אנשים לשנוא את ישראל, מבישה. אנשים, שלצורך הכנסת היהודים שוב פעם למחנות השמדה, לתאי הגזים, לתנורים של דכאו, מותהאוזן, בוכנוולד, ברגן-בלזן וסטרה, ימכרו את אימותיהם להרמון השייח. אני מוצאת את העובדה שהכנסייה הקתולית יכולה להתיר לבישופ, המתגורר בותיקן לא פחות, אדם קדוש שנמצא בירושלים עם ארסנל כלי נשק וחומרי נפץ מוסתרים בתוך תא סודי במרצדס המקודשת שלו, להשתתף בתהלוכה ולשים עצמו בראש מיקרופון כדי להודות, בשם האל, למחבלים המתאבדים שטבחו ביהודים בפיצריות וסופרמרקטים, כדי לקרוא להם "מרטירים שהולכים למותם כמו אל מסיבה", מבישה. אני מוצאת את העובדה שבצרפת, אותה צרפת של חופש-שיוויון-ואחווה, שורפים בתי-כנסת, מטילים טרור על יהודים ומציתים את בית הקברות שלהם, מבישה. אני מוצאת את העובדה שצעירי הולנד, גרמניה ודנמרק מתהדרים בכאפיה, בדיוק כמו שתומכי מוסוליני התהדרו בסמלי הפאשיזם, מבישה. אני מוצאת את העובדה שכמעט בכל אוניברסיטאות אירופה, סטודנטים פלשתינים נותנים חסות ומזינים אנטי-שמיות, מבישה. אני מוצאת את העובדה שבשבדיה ביקשו שפרס הנובל שהוענק לשמעון פרס בשנת 1994, יוחזר וישלח לזה עם היונה וענף הזית בפיו, היינו ערפאת, מבישה. אני מוצאת את העובדה שחברי הועדה הנכבדים, ועדה שמתגמלת (כפי שזה נראה) צבעים פוליטים במקום ערכים, מוצאים לנכון אפילו לשקול בקשה כזו ואף לענות לה, מבישה. אני מוצאת את העובדה (אנו שוב באיטליה) שרשתות טלויזיה ממלכתיות תורמים לעליית האנטישמיות מחדש, בוכים רק על מות פלשתינים ומורידים מערך מות ישראלים, מבישה. אני מוצאת את העובדה שהם מראיינים בהענות רבה את בני-הבליעל עם הטורבאן והכאפיה שאך אתמול שרו שירי-הלל לטבח בניו-יורק והיום שרים שירי-הלל לטבח בירושלים, בחיפה, בנתניה ובתל-אביב, מבישה. אני מוצאת את העובדה שהעיתונות, המתנהגת בדומה וזועמת כשטנקים ישראלים מקיפים את כנסיית המולד בבית-לחם, אך לא זועמת כאשר בתוך אותה כנסיה נמצאים 200 טרוריסטים פלשתינים לא קרואים (בינהם ראשי החמאס וגדודי אל-אקצא) שעליהם מכונות יריה, אמצעי נשק וחומרי נפץ (אך מקבלים מים מינרלים ודבש מהחיילים שבתוך אותם טנקים), מבישה. אני מוצאת את העובדה שעיתון יומי מוכר ראה צורך להדגיש כי בתאונות דרכים נהרגים יותר אנשים מאשר בפעולות טרור, מבישה. אני מוצאת את העובדה שה"רומאן אובזרבר", עיתון האפיפיור - אותו אפיפיור שלפני זמן לא רב השאיר בכותל המערבי מכתב התנצלות ליהודים - האשים בהשמדה את אותם אנשים שהושמדו במיליוניהם ע"י נוצרים, ע"י אירופאים, מבישה. אני מוצאת את העובדה שאותו עיתון מכחיש את זכותם של אותם ניצולים (חלקם נושא עדיין את המספרים שקועקעו על זרועם) להגיב, להגן על עצמם, לא להיות מושמדים שוב, מבישה. אני מוצאת את העובדה שבשם ישו (יהודי שבלעדיו הם היו חסרי עבודה), הכמרים של קהילותינו מפלרטטים עם המתנקשים של אלו בירושלים שאינם יכולים ללכת לאכול פיצה או לקנות כמה ביצים מבלי שיפוצצו עצמם, מבישה. אני מוצאת את העובדה שהם בצד של אלו המפארים טרור, הורגים בנו במטוסים, בשדות תעופה, באוליפיאדות, וכיום משעשעים עצמם ע"י הרג עיתונאים מערביים, מבישה. הורגים אותם, חוטפים אותם, משספים את גרונם, עורפים את ראשם (יש באיטליה אחד שמאז הוצאת ספרי, רוצה לעשות לי אותו הדבר ובגלל שהוא דובר אנגלית טובה, אענה לו באנגלית: "לך להזד…ן"). אני מוצאת את העובדה שכמעט כל השמאלנים, השמאל שלפני 20 שנה התיר לארגון שקשור לתהלוכה בשמו, להציב ארון קבור (כאזהרה מאפיונרית) מול בית כנסת ברומא, שכחו את תרומתם של היהודים למלחמה בפאשיזם, מבישה. תרומה כמו של קרלו ונלו רוסיני, כמו של ליאונה גינזבורג, כמו של אומברטו טרסיני, כמו של ליאו ואליאני, כמו של אמיליו סרני, כמו של חברתי אנה מריה אנריקה אגנולטי שנורתה בפירנצה ב- 12/6/1944, כמו של 75 מתוך ה- 335 שנהרגו בפוסה ארדטין, כמו של אין ספור האחרים שנהרגו בעינויים או במלחמה או לפני כתות יורים (חברי ילדותי ומורי), מבישה. אני מוצאת את העובדה שכחלק מאשמת השמאל - או בעצם, בעיקר באשמת השמאל (חשבו על המשאל שמרומם את חבריו שמעודדים את נציגי אש"ף) - יהודים בערים איטלקיות שוב פוחדים, מבישה. ובערי צרפת והולנד, המצב זהה. אני מוצאת את העובדה שיהודים רועדים כאשר בני-הבליעל הלבושים כמחבלים מתאבדים חולפים על פניהם, כמו שרעדו בליל הבדולח, ליל בו היטלר נתן יד חופשית לרדוף ולהרוג יהודים, מבישה. אני מוצאת את העובדה שמתוך צייתנות לטפשות, לרשע, לשקר, ובשביל התועלתנים לפוליטיקלי קורקט, הם מנצלים את המילה "שלום", מבישה. שבשם המילה "שלום", מילה שהיום נלוזה יותר מהמילים "אהבה" או "אנושיות", הם מוחלים לצד אחד על השנאה והחייתיות שלו. שבשם הפאצפיזם הם מסיתים אנשים מבולבלים, תמימים, או מפוחדים. מהתלים בהם, משחיתים אותם, גוררים אותם חזרה חצי מאה, לזמן את הכוכב הצהוב על דש המעיל. השרלטנים הללו, שדואגים לפלשתינים כמו שאני דואגת לאותם שרלטנים. וזה לא הסוף. אני מוצאת את העובדה שאיטלקים ואירופאים רבים בחרו כמייצג-הסטנדרטים שלהם, את הג´נטלמן (בנימוס) ערפאת, מבישה. האי-אישיות הזה, שמודה על כספי משפחת המלוכה מערב-הסעודית, משחק את מוסוליני הנצחי ובמגלומניה שלו מאמין שישפט בהיסטוריה כג´ורג´ וושינגטון של הפלשתינים. חדל האישים הזה, לא יכל אפילו להשלים משפט שלם אחד כאשר ראיינתי אותו. הייתי צריכה להשקיע מאמץ רב כדי להעלות על הכתב את דבריו במסודר והגעתי למסקנה שבהשוואה אליו, אפילו קאדאפי נשמע כמו ליאונרדו דה-וינצ´י. לוחם מזויף זה, שתמיד לבוש במדים כמו פינושה, לעולם לא לבוש אזרחי, מעולם לא השתתף בקרב. מלחמה היא רק משהו שהוא הוגה, תמיד שולח אחרים לעשות זאת במקומו. הכוונה לנשמות האבודות של אלו המאמינים בו. חדל האישים הנפוח הזה, שמשחק בתפקיד ראש מדינה, גרם לכשלון דיוני קמפ-דייויד. לא-לא-אני-רצוה-את-ירושלים-כולה-בשבילי. השקרן הנצחי הזה, יש לו ניצוץ של יושרה רק כאשר הוא שולל (לא בפומבי) את זכות ישראל להתקיים, והוא סותר עצמו כל חמש דקות, כפי שכתבתי בספרי. הוא תמיד משחק משחק כפול, משקר אפילו כאשר אתה שואל אותו מה השעה, אף פעם לא תוכל להאמין לו. אף-פעם! איתו, תמיד תגמור נבגד באופן סיסמטי. הטרוריסט הנצחי הזה, שיודע רק כיצד להיות טרוריסט (תוך כדי שמירת בטחונו) ומי שבשנות השבעים אימן אפילו את קבוצת הטרור ביידר-מיינוף, ואיתם ילדים בני עשר בלבד. ילדים מסכנים. (עכשיו הוא מאמן אותם כיצד להיות מחבלים מתאבדים. 100 תינוקות מתאבדים בתכנון: מאה!). ההפכפך הזה, שומר את אישתו בפריז, משורתת כמו מלכה, ואת עמו בתוך החרא. הוא מוציא אותם מהחרא רק כדי לשלוח אותם למותם, להרוג ולמות, כמו בנות השמונה-עשרה שבשם השיוויון מצאו את גורלן עם הקורבנות שלהן ועדיין, איטלקים רבים אוהבים אותו, כן. כמו שאהבו את מוסוליני. ואירופאים רבים גם כן. אני מוצאת את זה ורואה בכל זה כעלייה של ניאו-פאשיזם, ניאו-נאציזם. פאשיזם, נאציזם, הרבה יותר קודר ודוחה בגלל שהוא מובל ומוזן ע"י אלו שבאופן צבוע מציגים עצמם כ"עושי טוב", ויש להם את החוצפה לכנות כמחרחר מלחמה כל אחד שכמוני, זועק את האמת. המאמר, להפצה באנגלית: http://www.frontpagemag.com/Articles/ReadArticle.asp?ID=4830
