אני מאומצת בעצמי... ..
בוגרת ..(44) ואימא.
יש לי הורים מ ד ה י מ י ם ואחות מאומצת נוספת (לא מאותם ביולוגיים), פגשתי את הביולוגיים בהפרש של כמה שנים אחד מהשני .
לעיתים אני קוראת בהנאה רבה תכנים פה בפורום ושמחה מצד אחד שילדים מצאו הורים מקסימים ושאתם הפכתם הורים בזכותם, אימוץ הוא מצב WIN WIN נפלא.
האימוץ עבורי לא היה עניין מרכזי אם זאת ליווה אותי ומלווה אותי ברמה היום יומית כמעט, תגובות אנשים על השוני החיצוני ביני לבין הורי, בורות של אנשים בנושא האימוץ (חמי למשל שואל תמיד מה שלום האימא האמיתית שלי וכבר עברנו הכול, הסברים, עוד הסברים, עצבים...), לידות שלי שדווקא הציפו בי כעסים (הרי לא ברור לי איך אפשר להשאיר תינוק ככה לגורלו...) גיל ההתבגרות המסובך כשלעצמו ועוד הרבה דברים.
אני יכולה לומר שמה שעשה אותי למה שאני היום ובעיקר נתן לי את היכולת התמודדת היא האהבה האין סופית של הורי, התמיכה ולא פחות חשוב הפתיחות.
אני נמשכת לסיפורי אימוץ כל הזמן, גם אני מחוברת ובוכה בתוכניות של צופית ואחרות , אני ידעתי מגיל מאוד צעיר (בעצם מאז ומתמיד) שאני מאומצת, בשלבים מאוחרים יותר ידעתי וחיכיתי לגיל 18 כדי לפתוח את תיק האימוץ בתמיכה ובחשש גדול של הורי, ואני זוכרת לא פעם את אימא שלי מסבירה שאני בעצם לא יודעת מה אגלה, האם אתאכזב, האם תרצה בכלל לראות אותי.... ?
אנחנו בונים סיפורים מאוד גדולים עד הפגישה או החיפוש .. אני למשל הייתי בטוחה שנולדתי לזונה!!! ובכל זאת יצר הסקרנות והרצון להבין הנחו אותי לפתיחת התיק, אך מצד שני תמיד ידעתי ואני עדיין יודעת שאין בעולם מי שאוהב אותי כמו ההורים שלי.
והיום דווקא כשאני אימא בעצמי אני יכולה להעיד שהורים מאמצים עולים בכמה מידות על ביולוגיים ברמת האהבה, הנתינה, הקבלה, התמיכה...
לכן חשוב לדבר, לשתף, לתמוך... פחות לגונן... כי דווקא הסביבה שניפגש בה כל החיים לא תהייה ככ מגוננת בהקשר הזה.
ההכנה לחיים האמיתיים בהקשר האימוץ חשובה מאוד לדעתי
בוגרת ..(44) ואימא.
יש לי הורים מ ד ה י מ י ם ואחות מאומצת נוספת (לא מאותם ביולוגיים), פגשתי את הביולוגיים בהפרש של כמה שנים אחד מהשני .
לעיתים אני קוראת בהנאה רבה תכנים פה בפורום ושמחה מצד אחד שילדים מצאו הורים מקסימים ושאתם הפכתם הורים בזכותם, אימוץ הוא מצב WIN WIN נפלא.
האימוץ עבורי לא היה עניין מרכזי אם זאת ליווה אותי ומלווה אותי ברמה היום יומית כמעט, תגובות אנשים על השוני החיצוני ביני לבין הורי, בורות של אנשים בנושא האימוץ (חמי למשל שואל תמיד מה שלום האימא האמיתית שלי וכבר עברנו הכול, הסברים, עוד הסברים, עצבים...), לידות שלי שדווקא הציפו בי כעסים (הרי לא ברור לי איך אפשר להשאיר תינוק ככה לגורלו...) גיל ההתבגרות המסובך כשלעצמו ועוד הרבה דברים.
אני יכולה לומר שמה שעשה אותי למה שאני היום ובעיקר נתן לי את היכולת התמודדת היא האהבה האין סופית של הורי, התמיכה ולא פחות חשוב הפתיחות.
אני נמשכת לסיפורי אימוץ כל הזמן, גם אני מחוברת ובוכה בתוכניות של צופית ואחרות , אני ידעתי מגיל מאוד צעיר (בעצם מאז ומתמיד) שאני מאומצת, בשלבים מאוחרים יותר ידעתי וחיכיתי לגיל 18 כדי לפתוח את תיק האימוץ בתמיכה ובחשש גדול של הורי, ואני זוכרת לא פעם את אימא שלי מסבירה שאני בעצם לא יודעת מה אגלה, האם אתאכזב, האם תרצה בכלל לראות אותי.... ?
אנחנו בונים סיפורים מאוד גדולים עד הפגישה או החיפוש .. אני למשל הייתי בטוחה שנולדתי לזונה!!! ובכל זאת יצר הסקרנות והרצון להבין הנחו אותי לפתיחת התיק, אך מצד שני תמיד ידעתי ואני עדיין יודעת שאין בעולם מי שאוהב אותי כמו ההורים שלי.
והיום דווקא כשאני אימא בעצמי אני יכולה להעיד שהורים מאמצים עולים בכמה מידות על ביולוגיים ברמת האהבה, הנתינה, הקבלה, התמיכה...
לכן חשוב לדבר, לשתף, לתמוך... פחות לגונן... כי דווקא הסביבה שניפגש בה כל החיים לא תהייה ככ מגוננת בהקשר הזה.
ההכנה לחיים האמיתיים בהקשר האימוץ חשובה מאוד לדעתי
