הופיע לי פתיל של lee מלפני כמה חודשים ... ממש קשה לקרוא. יום אחרון של החופש והיא משאירה הודעה אחרי הודעה מעשר בערב ועד חמש בבוקר. זה לא מה שכתוב שם, אלא הצעקה הנואשת הזו בלי היכולת להתנתק, אפילו שיש לימודים מחר ואפילו ..... כל כך מוכר, כל כך כואב. עכבר
רואה שלי כבר לא נמצאת פה רק פעם בהמון זמן היא קופצת לפה ונורא חבל שלא הכרת פרסונות נוספות נפלאות שהיו בפורום כמו סילק פינק ושירז ועוד כמה וגם זרות שנכנס לפני כמה ימים והיה כל כך מעניין ונפלא ופתאום נעלם אני מסרבת להתנחם בכלל בקשר לזרות כי עוד לא הספקנו כלום איתו אולי אני אמצא איזה אימייל שלו ואכתוב לו מה שאנימרגישה באופן כללי הוא שכאילו כולם מבריאים ויוצאים מפה מהאשפוז ורק אני חולה כרונית נשארת פה במאסף.... מזל שאימגין לא עוזב אותי
לכולנו יש חורים בנפש שצריכים שימלאו אותם. הבעיה היא שאו שהמילוי נשפך חזרה החוצה או שהוא לא מספיק ואנחנו רק רוצים עוד ועוד ועוד וזה לא מספיק אף פעם. אני חושב שאלו שהבריאו או שמצאו להם משהו שימלא את החורים, או שלמדו לחיות איתם איכשהו. עכבר
את החורים, יהיה לו מן הסתם יותר קשה ללמד לחיות איתם. אני מאמינה שמחליטים לחיות איתם מלכתחילא... או ממלאים וממלאים עד שמוצאים את המשהו למלא אותם. ככה או ככה, זה קורע. מצד שני, מי רוצה עיניים סגורות לרווחה?
הרבה יותר מגילך למרות שמודעות זה לא עניין של גיל תגיד מצאת את עצמך אוכל ליד המחשב במקום ליד השולחן או שזה לא מתאפשר בגלל שיש לך בת זוג? דיברנו פה על הנקודה המזעזעת הזאת...
אנשי מחשבים אוכלים ומדברים עם המחשב. למרות שלאחרונה צצו כל מיני כללים שאסור לשתות ליד המחשב כי קפה לא עושה טוב למקלדת כשהוא נשפך עליה. התשובה היא כן. אני אוכל ליד המחשב ..... מעט מאוד. אני מעדיף לנצל את הרעב לחילוץ עצמות קטן כדי שלא יהיה לי תחת בצורה של כיסא. אני מעשן ליד המחשב שזה הרגל נורא וזה באמת מוציא את העכברה מדעתה כי החלטנו שלא מעשנים בבית חוץ מאיזור מפורז אחד שהוא חדר המחשב. אבל העשן חודר מתחת לדלת ומטריף לה את הנשמה. עכבר
