Dear Diary
New member
פתיחת יומן
היי יומני היקר. היום, לאחר 5 שנים כמעט, אני פותחת אותך מחדש. שוב, כי אני זקוקה לך נואשות, אך הפעם יותר מתמיד. ואולי הפעם בהרבה יותר תודעה לעד כמה אני צריכה אותך, וחלק מזה מגביר את הכאב שבכך. אני לא מזלזלת בך יומן היקר, לא מזלזלת בכוחך, אני יודעת שיש בך את הכח לעזור לי. אך לצערי, עדיין נפתחת כבלית ברירה. במוצא האחרון. אתה תמיד היית קיים, אתה יודע את זה. אבל היום, בלית ברירה, אתה הופך שוב לידידי הטוב, לידידי היחיד שאוכל לסמוך. ועל זה אני בוכה וממענת. בהתחלה, חשבתי לפנות אליך כ"איתן", עד עכשיו, זה האדם שהייתי רוצה כידיד, כמישהו שאכפת לו. אבל אז החלטתי, שאין כבר את המישהו הזה.. איתן.. אם כי בסתר, אני עדיין בוגדת בך, יומני היקר, ומדי פעם כשאני כותבת.. אני מקווה בסתר שהוא יקרא את הדברים האלו, או שיידע אותם.. אני מצטערת יומני היקר, אין ברצוני לפגוע בך, אך קשה לי להיות נאמנה לך, קשה לי לסמוך אך ורק בך, אני עדיין לא בוטחת גם בך, או שעלי להגיד, אני כבר לא כל כך בוטחת גם בך. גם אתה יכול להכאיב, לא יודעת איך, אבל גם אליך לפעמים אין לי חשק,ואז אני בכלל מאבדת את עצמי. גם עכשיו אני לא נותנת לך את כל כולי.. אולי לאט לאט אני אלמד.. גם צורה שינית.. לא עוד המחברת הזאת.. וזה בכדי שיד האם לא תשיג אותך שוב. האמת, כבר כמעט קברתי אותך. אבל עדיין לא.. אתה עדיין בארון, השלד שלך מפוזר שם.. מאותו יום נוראי... וכל הימים הם נוראיים בשבילי. יומני, אתה מבטיח לי לעודד אותי? מבטיח שתהיה שם? אני כל כך צריכה אותך שוב.. אני לא ממש פיירית אליך, נכון? מצפה שתהיה שם בשבילי, ו.. אני עצמי בוגדת בך.. טוב.. זה העולם האכזר יומני היקר, אל תשכח שממנו חזרתי עכשיו. אני מקווה שתקח את זה בסלחנות, ותלמד אותי ותדריך אותי שוב לקו הישר, להגינות, לאמת, לעולם האופטימי ואהוב עלי. טוב, אני מודה, אף פעם לא היה זה עולם כל כך ורוד, לא בעיני, ואף פעם לא הייתי יותר מדי שמחה, הרבה פעמים בכיתי לך על כל צרותי, אני יודעת, ובכל זאת. תמיד היה בי את האופטימיות שיכול להיות אחרת, שדברים יסתדרו בסופו של דבר, או לפחות שיהיה יותר טוב.. לא יכולה להגיד שהייתי שמחה, ולא יכולה להגיד שהייתי בחורה אופטימית, אבל אופטימיות כלשהי הייתה לי, אתה לא יכול להכחיש – אוי יומני היקר, עזור לי שוב למצוא את אותה טיפת אופטימיות היקרה, שהייתה, ואבדה לי. ומטלה ראשונה... עזור לי לא לצפות יותר מאנשים שנוטים לאכזב אותי. לא לצפות מאנשים שלא רוצים לתת. לא לצפות לדברים שיפילו אותי לקרשים. אני יודעת מה תגיד, שאם אני לא צפה בחיים, הרי שלא יכול לצפות לי גם שום דבר טוב בחיים, אמנם אכזבות לא יהיו לי, אבל גם דברים טובים לא יצאו מזה (חוץ העובדה שלא יהיו אכזבות). אבל בנתיים, יומני היקר, אני צריכה ללמוד לקוות שוב,ולא לחוות יותר מפלות. תחשוב על תלמידה למשל, הדרך ללמד תלמידה חדשה זה לא לתת מטלות קשות ולראות אותה נופלת, שוב ושוב ושוב – עד שתתייאש ולא תרצה יותר לנסות אף להתמודד. השיטה אמורה להיות כזאת: לתת לה מטלות קטנות, כאל ושהיא תעמוד בהם, ובהדרגה לעלות את הרמה. ועל כן. בנתיים, כלפי אנשים, אני לא יכולה לצפות ולקוות. קודם אני צריכה לצפות לדברי שיותר תלויים בי, שיש לי שליטה עליהם,לפחות קצת. יותר מאנשים. כי על אנשים אין לי שליטה. עד כמה שטוענים שכן, כל משפחתי טוענת שאני שולטת בהם, ואין להם מושג, אין להם מושג שבגלל שאני מרגישה חוסר שליטה, אני מעבירה את כל השליטה אלי, לא מצפה מהם כלום, ולא נותנת לאף אחד מהם להתקרב אלי. לא באמת. אז מה הדברים שאני מרגישה שאני יכולה לצפות ולשלוט חלקית? הלימודים. העתיד. הלימודים.העבודה. יומני, עזור לי בבקשה – למצוא את האנרגיה ואת הכח והרצון להבין מה אני רוצה – לעבוד, ללמוד, במה לעבוד, במה ללמוד. מתי. איך. איפה. לאט לאט, אני יודעת. בשבילי לאט לאט זה גם שנייה. שנייה עוברת לאט לאט. יום זה כבר חודש. חודש זה כבר חצי שנה עד שנה. ככה עובר הזמן שלי. תבין אותי יומני, אני מודעת לעצמי יותר מתמיד,מודעת עד כדי כאב, ולכן יש בי ציפיות שהכל ילך מהר,שהמצב רוח הזה כבר ישתנה, שיקרה משהו. לכן הרבה פעמים נדמה כי אני ממהרת ומנסה להאיץ בך. מקווה שתבין אותי יומני היקר. כנה – אני אהיה איתך, לפחות אשתדל – ולכן, עד כמה שכואב להגיד את זה.. עדיין בוגדת בך, יומני. בקטע הזה, הזמן הוא איטי למדי.. גם.. אך הולך גם לאט.. שנייה נשארת שנייה, דקה נשארת דקה, חודש נשאר חודש וכך הלאה. אני כל כך יודעת כמה אני לא הוגנת. ו.. לא יכולה לשנות כלום. לא בשלב הזה לפחות....
היי יומני היקר. היום, לאחר 5 שנים כמעט, אני פותחת אותך מחדש. שוב, כי אני זקוקה לך נואשות, אך הפעם יותר מתמיד. ואולי הפעם בהרבה יותר תודעה לעד כמה אני צריכה אותך, וחלק מזה מגביר את הכאב שבכך. אני לא מזלזלת בך יומן היקר, לא מזלזלת בכוחך, אני יודעת שיש בך את הכח לעזור לי. אך לצערי, עדיין נפתחת כבלית ברירה. במוצא האחרון. אתה תמיד היית קיים, אתה יודע את זה. אבל היום, בלית ברירה, אתה הופך שוב לידידי הטוב, לידידי היחיד שאוכל לסמוך. ועל זה אני בוכה וממענת. בהתחלה, חשבתי לפנות אליך כ"איתן", עד עכשיו, זה האדם שהייתי רוצה כידיד, כמישהו שאכפת לו. אבל אז החלטתי, שאין כבר את המישהו הזה.. איתן.. אם כי בסתר, אני עדיין בוגדת בך, יומני היקר, ומדי פעם כשאני כותבת.. אני מקווה בסתר שהוא יקרא את הדברים האלו, או שיידע אותם.. אני מצטערת יומני היקר, אין ברצוני לפגוע בך, אך קשה לי להיות נאמנה לך, קשה לי לסמוך אך ורק בך, אני עדיין לא בוטחת גם בך, או שעלי להגיד, אני כבר לא כל כך בוטחת גם בך. גם אתה יכול להכאיב, לא יודעת איך, אבל גם אליך לפעמים אין לי חשק,ואז אני בכלל מאבדת את עצמי. גם עכשיו אני לא נותנת לך את כל כולי.. אולי לאט לאט אני אלמד.. גם צורה שינית.. לא עוד המחברת הזאת.. וזה בכדי שיד האם לא תשיג אותך שוב. האמת, כבר כמעט קברתי אותך. אבל עדיין לא.. אתה עדיין בארון, השלד שלך מפוזר שם.. מאותו יום נוראי... וכל הימים הם נוראיים בשבילי. יומני, אתה מבטיח לי לעודד אותי? מבטיח שתהיה שם? אני כל כך צריכה אותך שוב.. אני לא ממש פיירית אליך, נכון? מצפה שתהיה שם בשבילי, ו.. אני עצמי בוגדת בך.. טוב.. זה העולם האכזר יומני היקר, אל תשכח שממנו חזרתי עכשיו. אני מקווה שתקח את זה בסלחנות, ותלמד אותי ותדריך אותי שוב לקו הישר, להגינות, לאמת, לעולם האופטימי ואהוב עלי. טוב, אני מודה, אף פעם לא היה זה עולם כל כך ורוד, לא בעיני, ואף פעם לא הייתי יותר מדי שמחה, הרבה פעמים בכיתי לך על כל צרותי, אני יודעת, ובכל זאת. תמיד היה בי את האופטימיות שיכול להיות אחרת, שדברים יסתדרו בסופו של דבר, או לפחות שיהיה יותר טוב.. לא יכולה להגיד שהייתי שמחה, ולא יכולה להגיד שהייתי בחורה אופטימית, אבל אופטימיות כלשהי הייתה לי, אתה לא יכול להכחיש – אוי יומני היקר, עזור לי שוב למצוא את אותה טיפת אופטימיות היקרה, שהייתה, ואבדה לי. ומטלה ראשונה... עזור לי לא לצפות יותר מאנשים שנוטים לאכזב אותי. לא לצפות מאנשים שלא רוצים לתת. לא לצפות לדברים שיפילו אותי לקרשים. אני יודעת מה תגיד, שאם אני לא צפה בחיים, הרי שלא יכול לצפות לי גם שום דבר טוב בחיים, אמנם אכזבות לא יהיו לי, אבל גם דברים טובים לא יצאו מזה (חוץ העובדה שלא יהיו אכזבות). אבל בנתיים, יומני היקר, אני צריכה ללמוד לקוות שוב,ולא לחוות יותר מפלות. תחשוב על תלמידה למשל, הדרך ללמד תלמידה חדשה זה לא לתת מטלות קשות ולראות אותה נופלת, שוב ושוב ושוב – עד שתתייאש ולא תרצה יותר לנסות אף להתמודד. השיטה אמורה להיות כזאת: לתת לה מטלות קטנות, כאל ושהיא תעמוד בהם, ובהדרגה לעלות את הרמה. ועל כן. בנתיים, כלפי אנשים, אני לא יכולה לצפות ולקוות. קודם אני צריכה לצפות לדברי שיותר תלויים בי, שיש לי שליטה עליהם,לפחות קצת. יותר מאנשים. כי על אנשים אין לי שליטה. עד כמה שטוענים שכן, כל משפחתי טוענת שאני שולטת בהם, ואין להם מושג, אין להם מושג שבגלל שאני מרגישה חוסר שליטה, אני מעבירה את כל השליטה אלי, לא מצפה מהם כלום, ולא נותנת לאף אחד מהם להתקרב אלי. לא באמת. אז מה הדברים שאני מרגישה שאני יכולה לצפות ולשלוט חלקית? הלימודים. העתיד. הלימודים.העבודה. יומני, עזור לי בבקשה – למצוא את האנרגיה ואת הכח והרצון להבין מה אני רוצה – לעבוד, ללמוד, במה לעבוד, במה ללמוד. מתי. איך. איפה. לאט לאט, אני יודעת. בשבילי לאט לאט זה גם שנייה. שנייה עוברת לאט לאט. יום זה כבר חודש. חודש זה כבר חצי שנה עד שנה. ככה עובר הזמן שלי. תבין אותי יומני, אני מודעת לעצמי יותר מתמיד,מודעת עד כדי כאב, ולכן יש בי ציפיות שהכל ילך מהר,שהמצב רוח הזה כבר ישתנה, שיקרה משהו. לכן הרבה פעמים נדמה כי אני ממהרת ומנסה להאיץ בך. מקווה שתבין אותי יומני היקר. כנה – אני אהיה איתך, לפחות אשתדל – ולכן, עד כמה שכואב להגיד את זה.. עדיין בוגדת בך, יומני. בקטע הזה, הזמן הוא איטי למדי.. גם.. אך הולך גם לאט.. שנייה נשארת שנייה, דקה נשארת דקה, חודש נשאר חודש וכך הלאה. אני כל כך יודעת כמה אני לא הוגנת. ו.. לא יכולה לשנות כלום. לא בשלב הזה לפחות....