הסייח הרוקד
New member
פתגם עיראקי../images/Emo141.gif
פתגם עיראקי אהבה, משחקי כוחות, מזרח מול מערב, אמת, ליטוף של אמת, הצל שלי. כל אלה, מילים, שאני חפץ בקרבתן, בהבנתם, וכשאני כותב, אני חרד לשלומם, אני חרד למקוריות שלי איתם. מעולם לא הצלחתי להיות האדם האחר, תמיד הייתי אני, לא משנה כמה ניסיתי ליפות , להעלים , לטשטש, תמיד חזרתי הביתה עם אותו הבן אדם בתוכי. מה שנשאר לי לעשות, זה לתעד בגאווה את האמת שלי כפי שהיא, ולקחת מהאושר או מהדבש, כמה שניתן. הוא ישב מולי, כל 75 שנותיו, ובליבי אמרתי, אני נורא אוהב אותו, לא יכול להוריד את העניים שלי ממנו, כל מילה שלו אני מלקט בהקפדה כאילו הייתה זהב של מלאכים. אני והוא, מבינים טוב מאוד למה אנחנו מוקירים אחד את השני, הכל בגלל העניין העיראקי, הסיפורים השירים הפתגמים, בכלל הכיף בלנהל שיחה בעיראקית, צורת הדיבור, הצחוקים, זה הכל פן אחר, סוג של ישראלי, שהוא שונה מהישראלי שאתה פוגש ברחוב או במקום העבודה. ואז המארחת דפקה על השולחן ואמרה "אני לא מוכנה שתדברו בערבית, עברית בבקשה" ואז שנינו, כמו אריות שהם בעצם כלבי פודל, התקפלנו ועברנו לעברית, במילים אחרות הפסקנו לדבר, כי אך יכולנו להסביר לה, כי את השירים והפתגמים בעיראקית לעולם לא נוכל לתרגם את היופי שלהם לעברית, בלתי אפשרי, לא הולך. הוא הסתכל , כך ספק מחייך, ספק מתרגש, ואמר לי בעברית, תשמע , נשים, אנחנו לא יכולים בלעדיהן, לא משנה מה שנעשה ומה שנגיד אנחנו עדיין צריכים אותן לידינו, לדבר איתן, לשתף אותן, להיות איתן, אין זה בלתי אפשרי אחרת. ואז ראיתי את העומק של המילים שלו על פניו, ראיתי שם את כל מה שלמדתי כל חיי, כך בהינף יד אחת, בכמה שניות של מילים, דחף לכיס הקטן את כל ההשכלה שלי. ואז, מול עיניי המרצדות, עבר לעיראקית, כאשר פניו משדרות רצינות של אהבה ואכפתיות, " تدور تدور ألحباية وتوقع براس ألمدار" כלומר הגרעין של החיטה יסתובב ויסתובב בתוך המתקן של הטחינה ובסופו של דבר ייפול בפנים, כלומר לא משנה מה תעשה אין אתה יכול לברוח מגורלך. וכאילו הייתה לו הרגשה, שזה לא מספיק, לא ביטא מספיק את עוצמת רגשותיו, ואז הוא מוסיף, תסתכל, ועם האצבע הוא מראה לי, בעיראקית, הגרגיר יסתובבבבבבב, יסתובבבבבבבב, ותוך כדי כך כולנו היינו משועבדים אחרי תנועותיו, יסתובבבבבבבבבב " تدووووووووووورررر" ובסוף ייפול בתחתית המתקן , וכך האצבע שלו ירדה למטה בצורה של ספיראלה אנכית, ויחד איתו הספיראלה של תמצית חיי התנקזה לתוך תחתית לבי . וכך מיד אחרי זה, כדי לתאר את הפיצוץ של גורלנו, מחא כף, כמו הפיצוץ בדון ג'ובאני, כמו הפיצוץ שבא בעקבות תבוסתו של צבא המתנגדים.המילים אחר כך זרמו לתוך חלל החדר בצורה כל שהיא, לא זוכר מי אמר מה ואך. ההתבגרות שלי בדיוק נקטעה באמצע כשעליתי ארצה, וכל המושגים התבלבלו, זה שייך לתרבות העיראקית, וזה שייך לתרבות הישראלית, ואין שילוב בינם, יש קו חד שחותך, הקו נקבע בעקבות הפער בין מזרח למערב, ספרדים ואשכנזים דאז, השנאה של הערבים כלפינו והשנאה שלנו כלפי השפה הערבית אז, המלחמות, ההרג, האנטישמיות, אפילו הזלזול מעל מרקעי הטלוויזיה כלפי תנועת הפנתרים השחורים דאז ועוד ועוד, מיליונים של סיבות. אז ב 71 כך היה המצב. היום אני מחפש את המסע אחורה, זה נראה לי שהפסדתי משהו, הלך לי לאיבוד אזה יהלום. והפתגם הזה, האיש הזה, כאילו לקחו יהלום ישראלי מערבי, מהסרטים האמריקאים והאירופיים, ושילבו אותו עם יהלום בעל ניחוח של תבית (מאכל עיראקי של יום שבת בצהריים). לתקוע את הסכין עמוק בתוך לבי ואח"כ לפוצץ במחיאת כף, ואני כולי נפעם, כולי חסר אונים, החיים על פי תרבות עיראק, אהבה על פי משלים עיראקים, הסיפורים האוהבים בעיראקית שלא יצא לך לשתף אף אחת בהם, הסיפור שלא סופר, מהסיפור הזה עוד לא עשו סרט ואף אחד לא יודע אך לעשות כזה סרט. כך כאילו שאתה מתנה אהבים בעיראקית, כאילו שאתה מציע נישואין בעיראקית. כאילו לקרוא ספר פסיכולוגיה בעיראקית, אני אוהב אותך וזקוק לך, אני מתעורר בבוקר ואת חסרה לידי,אני מתגעגע לשיחות שלנו, אני זקוק לטלפונים שלך, לחברה שלך, למגע שלך, אין דבר בעולם שלא אעשה בשבילך, ועוד, וכל זה כאילו בעיראקית. אתה בוכה מולה, אתה נבוך מגמגם, אתה מלא, אוהב, ואתה עיראקי. הנושא העיראקי הוא לא העיקר כאן, הנשמה שלי כפי שאני מכיר אותה, היא העיקר. האהבה שבלבי, התמצית שלה, התעוזה שלה, ההתפרצות שלה, הכנות שבה, זה העיקר. כאלה הם השיחות בעיראקית, אתה חייב להלביש את רגשותיך הכנים על הפתגמים והמשלים, ואתה מבטא אותם בעוצמה ובציוריות וכך אתה משדר בכנות מוחצת את האמת שלך. הרבה אהבה אני מרגיש בדיוק ברגע זה, כלפי האיש, וכלפי כל הנשים שהיו יקרות ללבי. באהבה ממני,
פתגם עיראקי אהבה, משחקי כוחות, מזרח מול מערב, אמת, ליטוף של אמת, הצל שלי. כל אלה, מילים, שאני חפץ בקרבתן, בהבנתם, וכשאני כותב, אני חרד לשלומם, אני חרד למקוריות שלי איתם. מעולם לא הצלחתי להיות האדם האחר, תמיד הייתי אני, לא משנה כמה ניסיתי ליפות , להעלים , לטשטש, תמיד חזרתי הביתה עם אותו הבן אדם בתוכי. מה שנשאר לי לעשות, זה לתעד בגאווה את האמת שלי כפי שהיא, ולקחת מהאושר או מהדבש, כמה שניתן. הוא ישב מולי, כל 75 שנותיו, ובליבי אמרתי, אני נורא אוהב אותו, לא יכול להוריד את העניים שלי ממנו, כל מילה שלו אני מלקט בהקפדה כאילו הייתה זהב של מלאכים. אני והוא, מבינים טוב מאוד למה אנחנו מוקירים אחד את השני, הכל בגלל העניין העיראקי, הסיפורים השירים הפתגמים, בכלל הכיף בלנהל שיחה בעיראקית, צורת הדיבור, הצחוקים, זה הכל פן אחר, סוג של ישראלי, שהוא שונה מהישראלי שאתה פוגש ברחוב או במקום העבודה. ואז המארחת דפקה על השולחן ואמרה "אני לא מוכנה שתדברו בערבית, עברית בבקשה" ואז שנינו, כמו אריות שהם בעצם כלבי פודל, התקפלנו ועברנו לעברית, במילים אחרות הפסקנו לדבר, כי אך יכולנו להסביר לה, כי את השירים והפתגמים בעיראקית לעולם לא נוכל לתרגם את היופי שלהם לעברית, בלתי אפשרי, לא הולך. הוא הסתכל , כך ספק מחייך, ספק מתרגש, ואמר לי בעברית, תשמע , נשים, אנחנו לא יכולים בלעדיהן, לא משנה מה שנעשה ומה שנגיד אנחנו עדיין צריכים אותן לידינו, לדבר איתן, לשתף אותן, להיות איתן, אין זה בלתי אפשרי אחרת. ואז ראיתי את העומק של המילים שלו על פניו, ראיתי שם את כל מה שלמדתי כל חיי, כך בהינף יד אחת, בכמה שניות של מילים, דחף לכיס הקטן את כל ההשכלה שלי. ואז, מול עיניי המרצדות, עבר לעיראקית, כאשר פניו משדרות רצינות של אהבה ואכפתיות, " تدور تدور ألحباية وتوقع براس ألمدار" כלומר הגרעין של החיטה יסתובב ויסתובב בתוך המתקן של הטחינה ובסופו של דבר ייפול בפנים, כלומר לא משנה מה תעשה אין אתה יכול לברוח מגורלך. וכאילו הייתה לו הרגשה, שזה לא מספיק, לא ביטא מספיק את עוצמת רגשותיו, ואז הוא מוסיף, תסתכל, ועם האצבע הוא מראה לי, בעיראקית, הגרגיר יסתובבבבבבב, יסתובבבבבבבב, ותוך כדי כך כולנו היינו משועבדים אחרי תנועותיו, יסתובבבבבבבבבב " تدووووووووووورررر" ובסוף ייפול בתחתית המתקן , וכך האצבע שלו ירדה למטה בצורה של ספיראלה אנכית, ויחד איתו הספיראלה של תמצית חיי התנקזה לתוך תחתית לבי . וכך מיד אחרי זה, כדי לתאר את הפיצוץ של גורלנו, מחא כף, כמו הפיצוץ בדון ג'ובאני, כמו הפיצוץ שבא בעקבות תבוסתו של צבא המתנגדים.המילים אחר כך זרמו לתוך חלל החדר בצורה כל שהיא, לא זוכר מי אמר מה ואך. ההתבגרות שלי בדיוק נקטעה באמצע כשעליתי ארצה, וכל המושגים התבלבלו, זה שייך לתרבות העיראקית, וזה שייך לתרבות הישראלית, ואין שילוב בינם, יש קו חד שחותך, הקו נקבע בעקבות הפער בין מזרח למערב, ספרדים ואשכנזים דאז, השנאה של הערבים כלפינו והשנאה שלנו כלפי השפה הערבית אז, המלחמות, ההרג, האנטישמיות, אפילו הזלזול מעל מרקעי הטלוויזיה כלפי תנועת הפנתרים השחורים דאז ועוד ועוד, מיליונים של סיבות. אז ב 71 כך היה המצב. היום אני מחפש את המסע אחורה, זה נראה לי שהפסדתי משהו, הלך לי לאיבוד אזה יהלום. והפתגם הזה, האיש הזה, כאילו לקחו יהלום ישראלי מערבי, מהסרטים האמריקאים והאירופיים, ושילבו אותו עם יהלום בעל ניחוח של תבית (מאכל עיראקי של יום שבת בצהריים). לתקוע את הסכין עמוק בתוך לבי ואח"כ לפוצץ במחיאת כף, ואני כולי נפעם, כולי חסר אונים, החיים על פי תרבות עיראק, אהבה על פי משלים עיראקים, הסיפורים האוהבים בעיראקית שלא יצא לך לשתף אף אחת בהם, הסיפור שלא סופר, מהסיפור הזה עוד לא עשו סרט ואף אחד לא יודע אך לעשות כזה סרט. כך כאילו שאתה מתנה אהבים בעיראקית, כאילו שאתה מציע נישואין בעיראקית. כאילו לקרוא ספר פסיכולוגיה בעיראקית, אני אוהב אותך וזקוק לך, אני מתעורר בבוקר ואת חסרה לידי,אני מתגעגע לשיחות שלנו, אני זקוק לטלפונים שלך, לחברה שלך, למגע שלך, אין דבר בעולם שלא אעשה בשבילך, ועוד, וכל זה כאילו בעיראקית. אתה בוכה מולה, אתה נבוך מגמגם, אתה מלא, אוהב, ואתה עיראקי. הנושא העיראקי הוא לא העיקר כאן, הנשמה שלי כפי שאני מכיר אותה, היא העיקר. האהבה שבלבי, התמצית שלה, התעוזה שלה, ההתפרצות שלה, הכנות שבה, זה העיקר. כאלה הם השיחות בעיראקית, אתה חייב להלביש את רגשותיך הכנים על הפתגמים והמשלים, ואתה מבטא אותם בעוצמה ובציוריות וכך אתה משדר בכנות מוחצת את האמת שלך. הרבה אהבה אני מרגיש בדיוק ברגע זה, כלפי האיש, וכלפי כל הנשים שהיו יקרות ללבי. באהבה ממני,
