אשד היחידה
New member
"פתאום.............. כלום!"
כשטיילנו במרכז העירוני באשדוד ילדי ואני כשהיו קטנים בני פיגר מאחורינו, קראתי לו, הוא "תפס" תנופה ורץ במהירות כשידו מושטת בתנועה מורמת להכאה הגיע עד לאחותו ונגע בה קלות וצעק "פתאום .......כלום!" צחקנו נורא כי היה נראה שהוא הולך לתת לה מכה איומה . כמה אמת יש באמירה זו . אנחנו עושים, ,יוצרים,בונים, חולמים ורוקמיםתכניות לעתיד ופתאום..........................כלום. התעוררתי הבוקר לאחר שבערב הקודם "סגרנו" שלושים. עלינו אל בית העלמין השמש באופן מפתיע זרחה לאחר שהגשם הכבד שהיה לפניה עצר. היה קשה ,פתאום מצאנו שעל המצבה נשמטה האות - נ- משם המשפחה, זיכרונות מתעוררים חברים שבכל זאת הגיעו מחבקים ותומכים ואני אומרת כמה מילים על קיברו של אהובי ( אתם קולטים?) וחברה טובה שלי לאחר זמן לא מוגדר מחבקת אותי ואומרת בואי הגיע הזמן ללכת את תחזרי עוד הרבה פעמים לכאן ואני מתפרצת בבכי לא רוצה ללכת מכאן אני רוצה להישאר בקירבתו ובכי לא ללא שליטה לא רוצה לעזוב ואני..... וברכי כאילו מעצמן מתרככות ואני שלא כתמיד, לא שולטת במצב, פתאום אני מובלת ונותנת לחברה לקחת אותי מכאן, מה אני תינוקת שאין לה "מילה"? מה החולשה הזו? מנין האין אונים האלה? ואני נפרדת מחלק כה יקר לי ,אבן מושמת בכף ידי ואני מניחה אותה על קיברו של מחמל נפשי והיא נופלת כמסרבת להישאר על הקבר, ואז שוב האבן בידי והפעם היא נשארת לה על הקבר. ואני נישאת על רגלי נתמכת לא נתמכת בדרך אל הברז ומשם למכונית.שלוקחת אותי לביתינו הקט והחם. שם כל החברים מחכים לי, רק לי. איזו מין מסיבת הפתעה זו? ולאט לאט נמוגים ועוזבים החברים ואני נשארת עם אמא של משה וילדינו וזוג חברים קרובים במיוחד (פתאום זה ילדינו תמיד צחקנו הילדים שלך לא . הילדים שלך.) ובני חוזר מבית הכנסת אני עורכת שולחן לארוחת ערב והם מתארגנים לנסוע לביתם שבדרום הרחוק כ40 דקות מביתי ולא נשארים לארוחת הערב ואני נכלמת ואחר כך כועסת ולא נפרדת מבני בנשיקה וחיבוק ולאלאלאללאא מבינה למה אני מתנהגת כמו "פולניה" (זה באמת מוצאי) . ואז ההודעה על נפילת גרדים סמוך לביתם, בטלוויזיה. אני מוצאת את עצמי כה מובכת ומרימה את הטלפון לשמוע מה קרה להם? וברוך השם אצלם הכל בסדר. ) התעוררתי הבקר ותחושת המועקה המוכרת לי כבר אוחזת את חזי ומכבידה על נשימתי ואז המשפט שהיה מצחיק לפני שנים שב אלי בפירוש אחר לגמרי "פתאום ...............כלום!" שב אלי מתוך נפתולי מוחי.
כשטיילנו במרכז העירוני באשדוד ילדי ואני כשהיו קטנים בני פיגר מאחורינו, קראתי לו, הוא "תפס" תנופה ורץ במהירות כשידו מושטת בתנועה מורמת להכאה הגיע עד לאחותו ונגע בה קלות וצעק "פתאום .......כלום!" צחקנו נורא כי היה נראה שהוא הולך לתת לה מכה איומה . כמה אמת יש באמירה זו . אנחנו עושים, ,יוצרים,בונים, חולמים ורוקמיםתכניות לעתיד ופתאום..........................כלום. התעוררתי הבוקר לאחר שבערב הקודם "סגרנו" שלושים. עלינו אל בית העלמין השמש באופן מפתיע זרחה לאחר שהגשם הכבד שהיה לפניה עצר. היה קשה ,פתאום מצאנו שעל המצבה נשמטה האות - נ- משם המשפחה, זיכרונות מתעוררים חברים שבכל זאת הגיעו מחבקים ותומכים ואני אומרת כמה מילים על קיברו של אהובי ( אתם קולטים?) וחברה טובה שלי לאחר זמן לא מוגדר מחבקת אותי ואומרת בואי הגיע הזמן ללכת את תחזרי עוד הרבה פעמים לכאן ואני מתפרצת בבכי לא רוצה ללכת מכאן אני רוצה להישאר בקירבתו ובכי לא ללא שליטה לא רוצה לעזוב ואני..... וברכי כאילו מעצמן מתרככות ואני שלא כתמיד, לא שולטת במצב, פתאום אני מובלת ונותנת לחברה לקחת אותי מכאן, מה אני תינוקת שאין לה "מילה"? מה החולשה הזו? מנין האין אונים האלה? ואני נפרדת מחלק כה יקר לי ,אבן מושמת בכף ידי ואני מניחה אותה על קיברו של מחמל נפשי והיא נופלת כמסרבת להישאר על הקבר, ואז שוב האבן בידי והפעם היא נשארת לה על הקבר. ואני נישאת על רגלי נתמכת לא נתמכת בדרך אל הברז ומשם למכונית.שלוקחת אותי לביתינו הקט והחם. שם כל החברים מחכים לי, רק לי. איזו מין מסיבת הפתעה זו? ולאט לאט נמוגים ועוזבים החברים ואני נשארת עם אמא של משה וילדינו וזוג חברים קרובים במיוחד (פתאום זה ילדינו תמיד צחקנו הילדים שלך לא . הילדים שלך.) ובני חוזר מבית הכנסת אני עורכת שולחן לארוחת ערב והם מתארגנים לנסוע לביתם שבדרום הרחוק כ40 דקות מביתי ולא נשארים לארוחת הערב ואני נכלמת ואחר כך כועסת ולא נפרדת מבני בנשיקה וחיבוק ולאלאלאללאא מבינה למה אני מתנהגת כמו "פולניה" (זה באמת מוצאי) . ואז ההודעה על נפילת גרדים סמוך לביתם, בטלוויזיה. אני מוצאת את עצמי כה מובכת ומרימה את הטלפון לשמוע מה קרה להם? וברוך השם אצלם הכל בסדר. ) התעוררתי הבקר ותחושת המועקה המוכרת לי כבר אוחזת את חזי ומכבידה על נשימתי ואז המשפט שהיה מצחיק לפני שנים שב אלי בפירוש אחר לגמרי "פתאום ...............כלום!" שב אלי מתוך נפתולי מוחי.
