פתאום חולפת מכונית קטנה ובתוכה ענק
תמיד מוזר לי לפגוש אנשים מהעבר. הנתק הרגשי שאני חש כלפי רובם עושה לי את המפגשים לא מענינים. מה גם שעכשו אני "תקוע" בעבודה 12 שעות לפחות, במתחם הייטקי, אז אין לי הרבה מחשבות נוסטלגיות. רוב היום אני "כלוא" במשרד עם פלורסנטים ומזגנים רבי עוצמה, ואת ארוחות הצהרים אני מבלה עם חברי מהמשרד. היום מהרתי לאכול ויצאתי לשיחת טלפון בחוץ. ככה גם יותר נוח להפליץ באויר הצח…פתאום חולפת מכונית קטנה ובתוכה ענק שמן ומזיע. אני עסוק בשיחת הטלפון והמכונית עוצרת לידי, ואני שומע שאגת בסון "היי ניר", קפצתי התבלבלתי ולא זיהיתי את הענק הצורח. "מה שלומך אחי"…."שניה אני בטלפון"…."סבבה אני מוצא חניה, באתי לפה לראיון". אני שוכח ממנו וממשיך בשיחה שלי, ולפתע אני רואה אותו בא מחייך לכיווני ממגרש החניה. יש לו שיער קיפודי משוח בג'ל, ומשקפיים עגולות. כרסו פוסעת לפניו בגאון ונראה שיש לו סנטר כפול. הוא היה לבוש במיטב מחלצות. סיימתי את שיחת הטלפון ואמרתי שוב "היי" "אתה באמת לא זוכר אותי ?" שאל בתמיהה כאילו שהייתי אמור כבר ליפול על צווארו בחיבוק אחים אובדים. "אני בטוח שתזכיר לי" פלטתי בכמעט קוצר רוח "אני אבנר" במילרע "אבנר ? מ<שם של בסיס צבאי סגור>" "כן, כן" לחצתי את ידו, והוא כמעט עקר לי את היד מהתלהבות הניענוע. אבנר הזה היה פעם חתיך היסטרי, עם גוף משולש שרירי ממש אל יווני. שרתנו יחד בצבא בבסיס סגור (כל שבת רביעית), גרנו ביחד באותו חדר, אכלנו, חירבנו, והתקלחנו הכל ביחד במשך שנתיים וחצי. מידי פעם היינו מאוננים ביחד. אבל הזדיינתי רק עם אחרים
כשהשתחררנו היינו עוד קצת בקשר ואח"כ כל אחד המשיך בדרכו עד שנעלמנו זה מזה. "גדלת" אמרתי בצחוק מצביע על הכרס שלו. "כן, הפסקתי להתאמן, אז כל השרירים הפכו שומן. אבל סבבה לי" "טוב" "רוצה לשבת לאיזה קפה קצר" שאל מתלהב למרות שהייתי צריך לחזור כבר למשרד הסכמתי. לא היה לי נעים לדחות את ההתלהבות שלו. זאת היה טעות. נפלתי על חקירה חטטנית וחוצפנית, כאילו שמעולם לא התרחקנו. "תשמע אבנר, אני חייב לחזור למשרד" "אחלה, רוצה להשאר בקשר ?" "לא יודע, אין לי זמן לנשום" "אל תהיה קשה, יש לי מלא לספר לך" את זה הבנתי מהשיחה אבל ממש התפללתי שהוא לא ילך על "וידוי". זה לא התאים לי להיות בעמדת המקשיב ככה סתם באמצע יום עבודה עם מישהו שאני אפילו עדין לא מזהה. הוא נראה ונשמע כ"כ שונה מאבנר האל היווני שהכרתי עד שכמעט ביקשתי לראות תעודת זהות. לבסוף נתתי לו מספר שגוי.
תמיד מוזר לי לפגוש אנשים מהעבר. הנתק הרגשי שאני חש כלפי רובם עושה לי את המפגשים לא מענינים. מה גם שעכשו אני "תקוע" בעבודה 12 שעות לפחות, במתחם הייטקי, אז אין לי הרבה מחשבות נוסטלגיות. רוב היום אני "כלוא" במשרד עם פלורסנטים ומזגנים רבי עוצמה, ואת ארוחות הצהרים אני מבלה עם חברי מהמשרד. היום מהרתי לאכול ויצאתי לשיחת טלפון בחוץ. ככה גם יותר נוח להפליץ באויר הצח…פתאום חולפת מכונית קטנה ובתוכה ענק שמן ומזיע. אני עסוק בשיחת הטלפון והמכונית עוצרת לידי, ואני שומע שאגת בסון "היי ניר", קפצתי התבלבלתי ולא זיהיתי את הענק הצורח. "מה שלומך אחי"…."שניה אני בטלפון"…."סבבה אני מוצא חניה, באתי לפה לראיון". אני שוכח ממנו וממשיך בשיחה שלי, ולפתע אני רואה אותו בא מחייך לכיווני ממגרש החניה. יש לו שיער קיפודי משוח בג'ל, ומשקפיים עגולות. כרסו פוסעת לפניו בגאון ונראה שיש לו סנטר כפול. הוא היה לבוש במיטב מחלצות. סיימתי את שיחת הטלפון ואמרתי שוב "היי" "אתה באמת לא זוכר אותי ?" שאל בתמיהה כאילו שהייתי אמור כבר ליפול על צווארו בחיבוק אחים אובדים. "אני בטוח שתזכיר לי" פלטתי בכמעט קוצר רוח "אני אבנר" במילרע "אבנר ? מ<שם של בסיס צבאי סגור>" "כן, כן" לחצתי את ידו, והוא כמעט עקר לי את היד מהתלהבות הניענוע. אבנר הזה היה פעם חתיך היסטרי, עם גוף משולש שרירי ממש אל יווני. שרתנו יחד בצבא בבסיס סגור (כל שבת רביעית), גרנו ביחד באותו חדר, אכלנו, חירבנו, והתקלחנו הכל ביחד במשך שנתיים וחצי. מידי פעם היינו מאוננים ביחד. אבל הזדיינתי רק עם אחרים
כשהשתחררנו היינו עוד קצת בקשר ואח"כ כל אחד המשיך בדרכו עד שנעלמנו זה מזה. "גדלת" אמרתי בצחוק מצביע על הכרס שלו. "כן, הפסקתי להתאמן, אז כל השרירים הפכו שומן. אבל סבבה לי" "טוב" "רוצה לשבת לאיזה קפה קצר" שאל מתלהב למרות שהייתי צריך לחזור כבר למשרד הסכמתי. לא היה לי נעים לדחות את ההתלהבות שלו. זאת היה טעות. נפלתי על חקירה חטטנית וחוצפנית, כאילו שמעולם לא התרחקנו. "תשמע אבנר, אני חייב לחזור למשרד" "אחלה, רוצה להשאר בקשר ?" "לא יודע, אין לי זמן לנשום" "אל תהיה קשה, יש לי מלא לספר לך" את זה הבנתי מהשיחה אבל ממש התפללתי שהוא לא ילך על "וידוי". זה לא התאים לי להיות בעמדת המקשיב ככה סתם באמצע יום עבודה עם מישהו שאני אפילו עדין לא מזהה. הוא נראה ונשמע כ"כ שונה מאבנר האל היווני שהכרתי עד שכמעט ביקשתי לראות תעודת זהות. לבסוף נתתי לו מספר שגוי.