להבהיר את הבעיה !!!
קראתי את תאורה הנפלא של "דודה פסיה", ולמרות היות עול-ימים, אני רוצה משהו להוסיף. אני כן מבין מאוד את הדילמה בפניה היא עומדת. קשה מאוד אחרי תקופה כל כך ארוכה, כמעט "רבת שנים", לשנות פתאום את סדרי בראשית. לשנות את כל אורח החיים היא התרגלה להחליט לבד מה אוכלים ומתי, מתי יוצאים הערב ולאן, במשך שנים, כמעט בכל תחום, הייתה היא זו שעומדת בראש הפירמידה, ו"האיש שלה" - כן, "בעלה ובועלה" (ולא מעניין אותי היא בינתיים היא גם נהנתה), "אבי ילדיה" "האורח של כל סוף-שבוע" "ההוא שמשתתף בכלכלת הבית" "ההוא ששומע על צרות הילדים רק בטלפון" "ההוא כשהיא עורגת מחרמנות אליו היא רק יכולה לפנטז עליו" "ההוא שהילדים מספרים בבית הספר את גבורותיו" "ההוא שלא מכיר את ההורים (של החברים) והמורים" "ההוא שגם כשהוא בבית, הסלון נראה כמו חמ"ל עם טלפון אדום" ועוד ועוד ועוד…. פתאום "האיש הזה" "האיש הנפלא הזה" בא ומבקש את מקומו - שלכאורה טבעי - בראש הפירמידה בהנהגת הבית. זאת ועוד: כפי שהבנתי מתיאור סיפור הדברים, ההכרות ביניהם היא עוד מהצבא, הרי למעשה מעולם היא לא חוותה "זוגיות נורמלית" בחייה. ולכן בוודאי קשה לה שבעתיים להתחיל בזוגיות לקראת גיל 40. זה קשה. זה קשה מנשוא! מי כמונו יודע עד כמה קשה לשנות פיפס קטן בהתנהגות שלנו, והנה פתאום היא עומדת מול הכרח של שינוי מהותי כמעט בכל תחום מהחיים שלה. הכרח כפוי. הכרח שלא בא לך מתוך ברירה אלא דווקא מאין-ברירה. נכון, היא ידעה שיום יבוא וזה יקרה. נכון, היא הייתה מודעת לזה שאם הוא לא יקבל את המינוי - הוא יפרוש. כל זה, ועוד המון נקודות ´ידע´ היו ידועות לה… אבל פתאום הגיע הרגע… והיא ניצבת מול מציאות חיים שלא הייתה רגילה לה, ולא יודעת איך אוכלים את זה?! יתכן, ובסופו של דבר התוצאה תהייה נהדרת לזוגיות שלהם, יתכן, ובסופו של דבר, ה"שוב ביחד" הזה יעשה להם רק טוב, אבל עד אז… הספק שמקונן בה, הרתיעה מהלא נודע הוא כל כך חזק, שמאוד טבעי שהוא יבלבל אותה, שמאוד טבעי שהיא תחוש כמי שחרב עליה עולמה (לפחות הפרטי). ירקרק בניסיון להבהיר את הבעיה (את הצעתי תקראו במהרה)
קראתי את תאורה הנפלא של "דודה פסיה", ולמרות היות עול-ימים, אני רוצה משהו להוסיף. אני כן מבין מאוד את הדילמה בפניה היא עומדת. קשה מאוד אחרי תקופה כל כך ארוכה, כמעט "רבת שנים", לשנות פתאום את סדרי בראשית. לשנות את כל אורח החיים היא התרגלה להחליט לבד מה אוכלים ומתי, מתי יוצאים הערב ולאן, במשך שנים, כמעט בכל תחום, הייתה היא זו שעומדת בראש הפירמידה, ו"האיש שלה" - כן, "בעלה ובועלה" (ולא מעניין אותי היא בינתיים היא גם נהנתה), "אבי ילדיה" "האורח של כל סוף-שבוע" "ההוא שמשתתף בכלכלת הבית" "ההוא ששומע על צרות הילדים רק בטלפון" "ההוא כשהיא עורגת מחרמנות אליו היא רק יכולה לפנטז עליו" "ההוא שהילדים מספרים בבית הספר את גבורותיו" "ההוא שלא מכיר את ההורים (של החברים) והמורים" "ההוא שגם כשהוא בבית, הסלון נראה כמו חמ"ל עם טלפון אדום" ועוד ועוד ועוד…. פתאום "האיש הזה" "האיש הנפלא הזה" בא ומבקש את מקומו - שלכאורה טבעי - בראש הפירמידה בהנהגת הבית. זאת ועוד: כפי שהבנתי מתיאור סיפור הדברים, ההכרות ביניהם היא עוד מהצבא, הרי למעשה מעולם היא לא חוותה "זוגיות נורמלית" בחייה. ולכן בוודאי קשה לה שבעתיים להתחיל בזוגיות לקראת גיל 40. זה קשה. זה קשה מנשוא! מי כמונו יודע עד כמה קשה לשנות פיפס קטן בהתנהגות שלנו, והנה פתאום היא עומדת מול הכרח של שינוי מהותי כמעט בכל תחום מהחיים שלה. הכרח כפוי. הכרח שלא בא לך מתוך ברירה אלא דווקא מאין-ברירה. נכון, היא ידעה שיום יבוא וזה יקרה. נכון, היא הייתה מודעת לזה שאם הוא לא יקבל את המינוי - הוא יפרוש. כל זה, ועוד המון נקודות ´ידע´ היו ידועות לה… אבל פתאום הגיע הרגע… והיא ניצבת מול מציאות חיים שלא הייתה רגילה לה, ולא יודעת איך אוכלים את זה?! יתכן, ובסופו של דבר התוצאה תהייה נהדרת לזוגיות שלהם, יתכן, ובסופו של דבר, ה"שוב ביחד" הזה יעשה להם רק טוב, אבל עד אז… הספק שמקונן בה, הרתיעה מהלא נודע הוא כל כך חזק, שמאוד טבעי שהוא יבלבל אותה, שמאוד טבעי שהיא תחוש כמי שחרב עליה עולמה (לפחות הפרטי). ירקרק בניסיון להבהיר את הבעיה (את הצעתי תקראו במהרה)