הי, תכלת
טוב, ברור לך שהבעל תכלת מושלם: איש קריירה, מוצלח ואנושי, נחמד ותומך ומוכן ללכת לטיפול.
האישה כישלון מושלם: דיכאונית, רוב הזמן עסוקה בניקיון הבית וצפייה בטלוויזיה, לא מוכנה לשינוי ולא לטיפול.
בהתחשב בעובדה שאנחנו חיים בעולם של אנשים, של בני אדם, אני מקווה שברור לך שבתוך התכלת שלך יש משהו לא מושלם,
לפחות לא במידה שתצליח לעשות את אשתך למאושרת. ואני יודעת שלא תמיד אפשר, בעיקר אם זה דיכאון קליני מאובחן, שאז צריך תרופות. אבל אם נניח שלא זה המצב, אז לפחות לא הצלחת לחדור אליה במידה שתאפשר שינוי. אז לא, אתה לא כזה מושלם.
גם היא לא לגמרי כישלון. ראשית, הבית שלה נקי. שלי לא, ואני ממש מצטערת על כך שזה לא במקום חשוב יותר בסדר העדיפויות. לה זה חשוב. שנית, אני מניחה שאם תנסה להיזכר, תדע למה התאהבת בה ומה היו היתרונות. שלישית, היא אישה טובה, יושבת בית ולא מתהוללת לה בברים שכונתיים ואחרים עם גברים זרים. יש בה דברים טובים. אם תתאמץ להכניס נקודות תכלת לרשימה שלה, תמצא כמה.
אבל, אני לא אשקר ואומר שאין בעיה. יש בעיה. אני לא יודעת מהי, אבל אני מוכנה להמר לפי מה שכתבת: יש זוגות שהתחילו ממקום דומה בישורת. אם הבעל יצא לעבוד והאישה היא עקרת בית, או אפילו אם עבדה מספר שעות חלקי רק בשביל המסורת והאפשרות להחזיק את הבית/ילדים אבל לא יצרה קריירה, נוצר מצב שעם השנים האחד מתפתח והשני לא. זכור: בתחילה היית רק נחמד ואנושי. רק אחר כך גדלת להיות איש קריירה, מפרנס מוצלח, יש להניח שאנשים מבקשים את חברתך, במגעים עם אנשים אחרים תוך כדי עבודה למדת הרבה והתפתחת.
אנשים, או נשים, שלא לומדים, לא מפתחים קריירה ובעיקר אינם באים במגע עם אנשים אחרים, לא מתפתחים באותה מידה. הם נשארים מאחור. חלק מההישארות מאחור משמעה חוסר רצון להשתנות. טוב להם כך. וכך נוצר פער ברור עם הזמן והשנים בין שני בני זוג שהתחילו מאותו מקום. האחד מתפתח גם בקריירה וגם במגעים חברתיים, השני נשאר מאחור.
אנשים פוחדים משינוי. לפעמים פוחדים כי לא יודעים מה יהיה מעבר לעיקול - הבית, המבצר, הניקיון והטלוויזיה הם מקומות בטוחים.
לפעמים הם פוחדים כי חוששים מכישלון - הוא בין כה וכה חושב שאני כישלון, אז אוי לי אם אכשל ואפגין אזלת יד גם בניסיון לצאת/ללמוד/לעבוד/להתפתח/לקחת קורס.
לפעמים הם פוחדים כי הם חוששים, בסתרי לבם, שבעל כזה, מוצלח, חמוד, תומך, בעל קריירה טובה - יעזוב אותם. פשוט יעזוב.
אבל תמיד תמיד הם פוחדים.
ופחד, לעתים מניע אותך לשינוי, אבל לעתים משתק אותך. ואותה זה כנראה משתק. החוכמה הגדולה היא איך להפוך את הפחדים - אלה ששם, שאי אפשר להתווכח אתם - למניעי שינוי ולא למשתקים, ואיך להעיף את הפחדים שכן אפשר להתווכח אתם, אחד לאחד.
איך? בטיפול. היא לא מסכימה? תתחיל אתה. דבר אתה. מהלב. ספר לה שאתה לא יכול יותר. ותנסה להבין. מה זה? מאיפה זה? איזה סוג פחד זה? למה הוא פה? האם אתה יכול להרגיע אותו? האם אתה יכול להצביע על דרך להפוך אותו למנוע, להצתה? ותוך כדי ניסיון להבין, לך לטיפול לבד, וקבל שם הדרכה.
בכל מקרה, פערים כאלה בין בני זוג במשך השנים רק גדלים, ולעולם לא נסגרים "מעצמם". ועוד בכל מקרה: לעמוד ולהסתכל עליה מלמעלה, לא עוזר. כבעל, הרחמים אינם אופציה לזוגיות ראויה. הכעס כן, אבל בו אפשר לטפל. תתחיל אתה. לך לטפל.
