כ ו כ ב5376
New member
פרשת תזריע מצורע
בס"ד
לעילוי נשמתו של דוד סוויסה בן חנה
טור לפרשת תזריע-מצורע
כותרת: זהירות: חיה לפניך!
מעשה בגן חיות, בו מת הדב היחיד שהיה באזור. מנהל המקום, שלא הצליח למצוא דוב חדש, הגה רעיון משעשע. הוא לקח יהודי, ...הלביש אותו בפרווה של דוב, והציב אותו בכלוב במקום הדוב שמת. באחד הימים, פרץ האריה לכלוב של הדוב והתקרב לעברו בשאגות מחרידות. הדוב היהודי רעד מפחד וזעק באימה “שמע ישראל”. להפתעתו, הוא שמע את האריה ממשיך ואומר “ה’ אלוקינו ה’ אחד”…
צחוק, צחוק, אבל יש כאן מסר רציני. כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו עטוף בפרווה של בעל חי. אומנם האדם ניחן בכישרונות מיוחדים שאין לבעלי החיים, והוא נחשב ל’נזר הבריאה’. אולם, כאשר הוא משתמש בכישרונותיו למטרות חומריות וסיפוק היצרים בלבד, אין הוא שונה מהבהמה. עליונותו של האדם על הבהמה באה לידי ביטוי דווקא בנשמה האלוקית שיש בו, ב”שמע ישראל” הבוקע מתוכו. כפי שאנו אומרים כל בוקר בתפילה: “ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכול הבל, לבד הנשמה הטהורה”.
מבחינה מסוימת, אדם יכול להגיע למקום גרוע, אפילו יותר מהבהמה. שכן, הבהמה פועלת לפי אינסטינקטים שהקב”ה טבע בה, וממילא, אין לה אפשרות לפעול בניגוד לרצונו. גם כאשר בעל חי מזיק לסביבה, הוא אינו עושה זאת מתוך רוע, אלא כחלק מהאופי בו ניחן ובמסגרת תפקידו בעולם.
לעומת זאת, האדם פועל מתוך בחירה חופשית. בידו ההחלטה האם לקיים את רצון ה’ ולנהוג כראוי, או למרוד ולעבור על רצון ה’, חלילה. לכן, כאשר אדם חוטא ומזיק, הוא עלול להיות גרוע אפילו יותר מן הבהמה.
את המסר הזה מעבירה פרשת השבוע. בפרשה הקודמת (שמיני) קראנו על בעלי חיים טהורים וטמאים, ובפרשתנו (תזריע) מסופר על בני אדם טהורים וטמאים. מדוע הציבה התורה את האדם אחרי בעלי החיים?
זה תמרור אזהרה לאדם: עצור, חיה לפניך. אם הנך מבטא את מעלת הנשמה – הרי שאתה נעלה מהבהמה. אך אם לא, אתה עלול להדרדר נמוך אף יותר מבעלי חיים.
אז בפעם הבאה שאתם מביטים במראה חפשו את חותם הנשמה.
תראו שתמצאו!
בס"ד
לעילוי נשמתו של דוד סוויסה בן חנה
טור לפרשת תזריע-מצורע
כותרת: זהירות: חיה לפניך!
מעשה בגן חיות, בו מת הדב היחיד שהיה באזור. מנהל המקום, שלא הצליח למצוא דוב חדש, הגה רעיון משעשע. הוא לקח יהודי, ...הלביש אותו בפרווה של דוב, והציב אותו בכלוב במקום הדוב שמת. באחד הימים, פרץ האריה לכלוב של הדוב והתקרב לעברו בשאגות מחרידות. הדוב היהודי רעד מפחד וזעק באימה “שמע ישראל”. להפתעתו, הוא שמע את האריה ממשיך ואומר “ה’ אלוקינו ה’ אחד”…
צחוק, צחוק, אבל יש כאן מסר רציני. כל אחד מאיתנו עלול למצוא את עצמו עטוף בפרווה של בעל חי. אומנם האדם ניחן בכישרונות מיוחדים שאין לבעלי החיים, והוא נחשב ל’נזר הבריאה’. אולם, כאשר הוא משתמש בכישרונותיו למטרות חומריות וסיפוק היצרים בלבד, אין הוא שונה מהבהמה. עליונותו של האדם על הבהמה באה לידי ביטוי דווקא בנשמה האלוקית שיש בו, ב”שמע ישראל” הבוקע מתוכו. כפי שאנו אומרים כל בוקר בתפילה: “ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכול הבל, לבד הנשמה הטהורה”.
מבחינה מסוימת, אדם יכול להגיע למקום גרוע, אפילו יותר מהבהמה. שכן, הבהמה פועלת לפי אינסטינקטים שהקב”ה טבע בה, וממילא, אין לה אפשרות לפעול בניגוד לרצונו. גם כאשר בעל חי מזיק לסביבה, הוא אינו עושה זאת מתוך רוע, אלא כחלק מהאופי בו ניחן ובמסגרת תפקידו בעולם.
לעומת זאת, האדם פועל מתוך בחירה חופשית. בידו ההחלטה האם לקיים את רצון ה’ ולנהוג כראוי, או למרוד ולעבור על רצון ה’, חלילה. לכן, כאשר אדם חוטא ומזיק, הוא עלול להיות גרוע אפילו יותר מן הבהמה.
את המסר הזה מעבירה פרשת השבוע. בפרשה הקודמת (שמיני) קראנו על בעלי חיים טהורים וטמאים, ובפרשתנו (תזריע) מסופר על בני אדם טהורים וטמאים. מדוע הציבה התורה את האדם אחרי בעלי החיים?
זה תמרור אזהרה לאדם: עצור, חיה לפניך. אם הנך מבטא את מעלת הנשמה – הרי שאתה נעלה מהבהמה. אך אם לא, אתה עלול להדרדר נמוך אף יותר מבעלי חיים.
אז בפעם הבאה שאתם מביטים במראה חפשו את חותם הנשמה.
תראו שתמצאו!