פרשת שלח לך

[יצחק וולסטר]

פרשת שלח לך

פרשת שלח " שלח-לך אנשים ויתרו את-ארץ כנען.." משה שולח את המרגלים לתור את הארץ. " כלם אנשים ראשי בני-ישראל המה.." הוא בחר איש נאמן מכל שבט, כדי שלא תהינה טענות. כול העם יהיה מיוצג. קואליציה מקיר אל קיר זו אחדות שבה גם האחריות היא של כולם. כך הוא חשב לתומו. ארבעים יום טיילה המשלחת בכל רחבי הארץ מן הנגב ועד חברון. הם חזרו מלא רשמים והביאו דוגמאות. אשכול ענבים גדול, זמורות, ועוד מיני דברים מאפיינים. ואמרו למשה: " גם זבת חלב ודבש.." אבל " עז העם היושב בארץ והערים בצורות.." " גם ילדי ענק ראינו שם". כאן מתחיל הויכוח הגורלי בין המאמינים בכוח השם לנצח ורוצים לצאת לכיבוש הארץ, לבין הספקנים חסרי התעוזה שלא האמינו. " לא נוכל לעלות אל –העם , כי חזק הוא ממנו.." " ויוציאו דיבת הארץ.." " ארץ אוכלת יושביה היא.." אנחנו מכירים את הסיפור הזה, כאשר הכל בסדר כולם רוצים להיות שותפים, להתחלק בניצחון ובהצלחה, אך לא באחריות בשעת מבחן. אמרו חכמים: להצלחה יש אבות רבים, אבל הכישלון הוא יתום. התבוסנים הם הרוב והעם מקבל את דעתם. " ותשא כל-העדה ויתנו את-קולם ויבכו.." " ויאמר השם אל-משה: עד-אנה ינאצני העם הזה...אכנו בדבר!" משה מבקש מחילה, מה יגידו המצרים? בסדר, לא רוצים לא צריך. " במדבר הזה יפלו פגריהם". ממשיכים לנדוד במדבר עוד 40 שנה עד שיתחלף הדור. משה ממשיך לדבר על החוקים והקרבנות כאילו כלום לא קרה, על התרומה וההתנהגות בארץ ישראל שבכלל לא נראה שוב באופק. " ויעשו לכם ציצית על כנפי בגדיכם לדורותם," לזכור את החוקים.. ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר-אתם זנים אחריהם.." כמו שאמרו חז"ל: " מאין באת, לאן אתה הולך ובפני מי אתה עתיד לתת דין-וחשבון". בעדויות של ניצולי השואה שאני מתרגם בולט מאוד התבוסנות. לא רוצים להאמין במה שידוע וברור לכול. מחפשים כל הזמן איך "להסתדר" עם האויב במקום להתנגד לו. על ידי כך הם עצמם מקלים עליו לבצע את זממו. שבת שלום

 

[הפלאות של עליזה1]

פרשת שבוע חלק א

''וְהִוא לֹא תִצְלָח'' לזכות לדור בארץ ישראל דרושה מידת בטחון גדולה, כנדרש מדור המדבר. מתוך הרצאותיו של הרב אמנון יצחק מיום שגורש אדם הראשון מגן עדן ועד עת התקון האחרון באחרית הימים, לא זכו כל הדורות ולא יזכו, למה שזכה דור המדבר בחמשה עשר החדשים הראשונים שהלכו אחרי ה' במדבר, מניסן עד סיון מן השנה השנית. המדבר הפך להם גן עדן ממש והיתה כל ההנהגה שהתנהג עמם הקב''ה, הנהגה של פנים בפנים. הקב''ה לא דרש מהם, אלא, שיתחזקו באמונתם ובבטחונם בו, לפיכך נִסה אותם כמה פעמים וחיסר מהם טובתו לשעה לנסותם, למען יהיו תולים עיניהם בקב''ה לשאול ממנו חפצם ולא יהיו בועטים חלילה מחוסר בטחון. הנסיונות במדבר שור הניחם ללכת שלשה ימים בלי מים. במרה מצאו את המים מרים. במדבר סין פסק מזונם מכליהם ולא היה להם לחם לאכול. ויחנו ברפידים - ואין מים לשתות העם. כשנתן להם המן - לא נתן להם אלא מאכל ליום אחד בלבד, עומר לגולגולת. הצדיקים מצאוהו קרוב לביתם מוכן לאכול מיד והאחרים - יצאו חוץ למחנה ללקוט והיה חסר כתישה טחינה אפיה ובשול. זכה אדם במעשה טוב, הפך בין יום משאינו צדיק לצדיק ומאכלו מזומן לפניו בפתח ביתו כגלוסקאות אפויות וכו', לא זכה ונכשל בדבר לא טוב, היה הופך לעיני הכל מצדיק, לשאינו צדיק. והכל רואים פלוני זה יוצא חוץ למחנה ללקוט את עמרו – ושואלים: מה עשה, שכך קרה לו?.. מידת הדין כיון שרפו ידיהם מבטחונם; ''וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה'' מיד; ''וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם''. קרבם משה לפני הר סיני ודבר ה' עמהם פנים בפנים – והנה, אהה, היכן משה? ''כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ'' ובאו לידי חטא העגל ונפלו מהם אלפים. עשו את המשכן לשכינה לאות שהקדוש ברוך הוא נתפיֵּס עמם - עשה המשכן מקופל מכ''ה כסלו עד א' בניסן ולא ידעו למה, אמרו: שמא מאס בנו הקדוש ברוך הוא לאחר שבחר בנו. הוקם המשכן וירדה שכינה למטה לדוּר בינותם והנה פרצה מידת הדין במקודשים בכל עמם, נדב ואביהוא נשרפו חיים בהקריבם לפני ה'. התאוו לאכול בשר ולא בקשו כהוגן - ואף ה' חרה בעם. הגיעו לחצרות וכבר מתעתדים לבוא לגבול נחלתם לרשת אותה - ''וַתְּדַבֵּר מִרְיָם.. בְּמשֶׁה'' אחיה הקטן ממנה ולשם שמים נתכוְּנה ומפני אהבתה לאחיה ולאשתו ולא נשאה מידת הדין פנים גם למרים הצדקת ונצטרעה - ''וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג''. אפשר לעם שלם שתהא מידת הדין מתוחה כנגדו תמיד ולא תהא מידת הדין פוגעת בו?! וכך יחיה תמיד ולא יחטא? אף הקדוש ברוך הוא לא חפץ בישראל עמו שיהיו כמלאכי השרת ויחיו כמו בגן עדן תמיד, שהרי חפץ היה בעמו שיהיה לאור לכל הגוים ושילמדו ממעשיהם ואם יהיו ישראל מובדלים מכלל האנשים ולא יהיו דומים להם בכלום בסדרי חייהם - לא ילמדו שאר אנשים לעשות כמעשיהם, יאמרו: הללו, מלאכים הם - מי ידמה להם?. והרי הם עומדים עתה לבוא לרשת את ארצם ולחיות בה, חיי אנשים לפי סדר הטבע ולא על סדר הנס בלבד: כשבאו ישראל למשה ואמרו לו (דברים א): ''נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ'', לא גִלו למשה את כל לבם מפני בושת פנים שהיתה להם מפניו. משה סבר שהם מתכוְּנים לחפור את הארץ כדי שידעו היכן מקומות התורפה שמשם יעלו ויכבשוה - ''וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר''. אבל, הם, עוד מחשבה אחת היתה בלבם: לדעת טיבה של הארץ הזאת, אם היא ארץ ככל הארצות ואפשר לחיות בה חיים של דרך הטבע, או שמא, גם היא כגן עדן המדברי אך בסגנון אחר וכל החי בתוכה הריהו כחי בפלטרין של מלך ומידת הדין תהא מתוחה שם תמיד ולא יוכלו גם שם לעמוד בדרך חיים שהארץ הזאת דורשת כיון שהיא למעלה מדרך הטבע: מששבו המרגלים ''וַיָּשִׁיבוּ אֹתָם דָּבָר וְאֶת כָּל הָעֵדָה'' - כל אשר דברו באותה שעה, הכל אמת היה וידוע היה לכל העם. שכן הכל יודעים היכן עמלק יושב ומה הוא עמלק לישראל ושהאמוריים גבורים הם וכן ילידי הענק ידועים היו בעולם. וכן משה אומר לישראל (דברים ט): ''אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק''. אלמלא הוסיפו בדבריהם לומר: אפס - ''אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ''. האמן האמינו בה' שיכול לעשות להם נסים ונפלאות ולמסור רבים וחזקים ביד מועטים וחלשים, אלא שלא האמינו בעצמם שיהיו ראויים לנסים אלה ושעל ידם יֵעשה הנס והיה איש מהם כי יחטא ואשם - ויסתר ה' פניו מכל העם ויפלו נשיהם ובניהם בחרב, מפני הסתר הפנים - והרינו שוב כבמדבר הזה שבכל עת ובכל שעה אין לנו חיים בדרך הטבע, אלא מצפים לנס בלבד... ועדיִן לא גִלו את כל מורך לבם אלא, ברמז בלבד, שאמרו: ''אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ'', עד שכלב הרעים בקולו: ''עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ'' כמידתנו היא הארץ ודי הכח אשר בנו כדי לרשת אותה ולהתנחל בה לעולם! קול מלא בטחון בכח ישראל הבחור מכל העמים ושעם כל חולשותיו עולה הוא בכחו על עמים גדולים וחזקים ממנו. עם ישראל, גם דרך הנס, היא דרך הטבע שלו, כי חפץ בו ה', אפילו כשהוא חוטא לפניו. ולעולם אין האב מואס בבניו ולא שונא אותם ואפילו יש בלבו עליהם. כיון שכלב גלה את כל לבו, לב הארי, אף הם גִּלו את כל מורך לבם ואמרו: ''לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ'' - כביכול, כלפי מעלה אמרו. גם כאשר הוציאנו ממצרים, ''בְּיָד חֲזָקָה'' הוציאנו, שהיתה מידת הדין מקטרגת עלינו: כי אין אנו ראויים וכפסע היה בינינו לבין אבדננו במצרים ועל הים. ולאו בכל יום נוכל לצפות ל''יָד חֲזָקָה'' כנגד מידת הדין והלא מלאי עוון ופשע אנו. ומה לנו כי נצפה תמיד לנס, שיֵּהפכו עלינו סדרי בראשית תמיד? הארץ שאנו באים לרשת אותה - כולה כמחנה שכינה היא, כאשר כאן במדבר. לא מעולה היא משאר ארצות, אלא אינה דומה להן כלל. פלטרין של מלך היא - לא נוכל לעלות אליה כי יוצאי מצרים אנו ולא הגענו להיות בני פלטרין. הראיתם ארץ כזו, שברכתה שופעת מאליה, שפֵּרותיה של גפן אחת, מרובים מתנובת כרם שלם ומבורך, בארץ אחרת? הראיתם ארץ שכזו, שבניה, או, גדלים כענקים עד לשמים ודומים לנפילים שלפני המבול, או שמתים כזבובים? כל כולה אינה אלא גן עדן מן השמים, לזוכים לה, או, שאול וגיהנם לשאינם זוכים לה!. כה דברו המרגלים שגבורים היו בעמם: ''כֹּל נָשִׂיא בָהֶם''. ו'אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו איזובי קיר' – ''וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה ויִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם ויִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא'' הגזרה העם חרץ לבדו את משפטו: ''אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ''. מעבדות פרעה יצאו ולכלל נוחלי ארץ הבחירה עדיִן לא הגיעו. העם האומר: ''הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה'' לשוב לעבדות ולשפלות ובלבד שלא נישא בעול הגדול של החרות העליונה ובאחריותה, אינו ראוי להיות עליון על כל הגוים. העם החושב בעצמו כי פשעיו כל כך מרובים ולא עזבוהו עדיִן, עד שהקדוש ברוך הוא שונא אותו בגללם ואומר להשמידו - מעיד

 

[הפלאות של עליזה1]

חלק ב

הוא על עצמו שהחטא והפשע עדיִן שוכן בקרבו ולא יצלח להתרומם על גביהם. אפילו משה רבינו אוהבם של ישראל ונושאם ''כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק'' וסובלם גם כשהם חוטאים, לא ערב לבו לבקש עליהם רחמים, לבטל מהם גזרת; ''אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה, הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה, אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה..''. אינו מבקש עליהם, אלא שלא ימותו כולם במגפה, מפני חלול השם. אבל לארץ הזו אין הם ראויים לבוא!. ''וְהִתְחַזַּקְתֶּם ולְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ'' - כך אמר למרגלים בצאתם לדרכם. שכל הרוצה לטעום מפריה ולשבוע מטובה של הארץ, הוא צריך ללבוש תחילה חוזק וגבורה. עכשיו, ששבו משם רפויים ונפחדים - לאו בני הארץ ההיא הם, ''בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ''. עבודת היצר בתחילה, כשלא רצו להכנס לארץ ממורך לבבם, חולשת אמונתם וחוסר בטחונם המלא בה' באמרם: ''נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז'', ברור היה להם שלא ניתן להכנס לארץ למרות הבטחת ה'. אך לבסוף, כשנאמר להם עונשם הגדול וחטאם לה' נתעוררו לשוב בתשובה ובקשו לתקן מעשיהם ולהכנס במסירות נפש לארץ ישראל למרות שמשה אסר עליהם והזהירם: ''וְהִוא לֹא תִצְלָח'', הכיצד נשתנו מרגע לרגע? אלא כך דרכו של היצר, מחליש ומרפה את האדם מלעסוק במצוות ונותן לו כח ואומץ לעשות עבירות ואו, מצוות שמשיאו לבו ומצפונו שלא כרצון בוראו. ה'חפץ חיים' מביא משל יפה; לאחד שרואה סבל נושא משא כבד מאד ומרחם עליו ו''מרגיש'' בצערו, הלא ברור שצערו של הסבל גדול לאין שעור מ''הרגשתו'' של המשתתף בצערו. והנה חיים ורואים אנו במציאות, שמי שמקיים תורה ומצוות שמחתו ואושרו גדולים ביותר. למשל; מי ששומר שבת כהלכתה, מרגיש בכל לבו ונפשו התעלות רוחנית, מנוחה אמיתית ושלות עולם מעין עולם הבא, כל מלאכתו עשויה ואין לו דאגה כלל משום דבר שבעולם. אך לעומת זאת מחללי שבת המסתכלים עלינו, טוענים שקשה להם מאד לשמור שבת בגלל הגבלותיה ואסוריה. אולם אם באמת היה כך, הרי דוקא מי ששומר את השבת היה צריך להרגיש יותר את הצער ולא מי שמחללה ו''מרגיש'' בשבילנו מה שלא ניסה באמת מרצונו החפשי. וכיוצא בזה בכל מצוות התורה, אלא בעל כרחנו, שכל הטענות על הקושי שבקיום התורה והמצוות הן שקר מוחלט! ואין כאן, אלא פתוייו של היצר הרע. כך קרה עם העם שבין רגע, כשהסתלקה מהעם טחות העינים בטענתם של המרגלים, הרי שראו בברור את האפשרות לעלות בהר ואף ללחום כנגד העמלקי והכנעני במסירות נפש, כדי לירש את הארץ, אך אחרו את המועד וה' לא אבה הכניסם - ויצר הרע השתמש בהם פעם שניה לעבור על רצון ה' ולעלות בהר למרות שהוזהרו; ''וְהִוא לֹא תִצְלָח''. וכדברי בעל 'חובת הלבבות': 'כל המסיר בטחונו מה' ותולהו בזולתו, ה' מסיר השגחתו ממנו ומניחו ביד מי שבטח עליו'. ~~~~~~~~~~~~ ''וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה …'' ''שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן…'' (במדבר י''ג, ב') בפרשתנו כתוב: ''וְיָתֻרוּ'' ואילו בספר דברים (א', כ''ב) כתוב: ''וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ…'' אומר ה'שפתי כהן': שלשונם הכשילתם. עונשם היה שהוצרכו למות במדבר. ואמרו חז''ל: ברש''י 'דתניא; כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו, שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים' (תענית ל. ד' צוה לתור את הארץ, מלשון יתרון, לראות מה יתרון ארץ ישראל על פני כל הארצות, אבל הם אמרו שהם באו לחפור את הארץ ולשונם הכשילתם שלבסוף הם אכן חפרו… * ''אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח משֶׁה לָתוּר… הָאָרֶץ וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ'' (י''ג, ט''ז) מדוע ציינה זאת התורה רק עתה ולא כבר בהתחלה כאשר פירטה את שמות המרגלים? והלא כבר במלחמת עמלק כתוב ששמו יהושע?! אומר הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ''ל: כאשר באו אל משה, אמר משה רבנו: ''וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר'' (דברים א', כ''ג). אם כן, מה קרה לאחר מכן שהכל התהפך מטובה לרעה? כתוב: ''בָּרוּך הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בד' וְהָיָה ד' מִבְטַחוֹ'' (ירמיהו י''ז, ז'). לכאורה הסיפא של הפסוק הינו חזרה על הרישא?! אלא יש לפרש שבא הכתוב לומר שד' נותן בטחון - לפי המידה שהאדם עצמו בוטח בד'! וידוע הספור על העגלון ששמע את האלשיך הקדוש אומר לתלמידיו שאם אדם יבטח בטחון מלא בד', ד' ישלח לו את פרנסתו והוא לא צריך לדאוג כלל. נכנסו הדברים ללבו של העגלון, התישב בבית הכנסת והחל ללמוד. בינתים המצב בבית נהיה קשה, אשתו החלה למכור את חפצי הבית. לאחר זמן בא אליו גוי ובקש לשכור ממנו את הסוסים והעגלה. לאחר מכן חפר הגוי באדמה ומצא מטמון באדמה וכשסיים להעמיס את המטמון על העגלה, מעד לתוך החפירה ומת. הסוס שב לביתו עם האוצר. שאלו התלמידים את האלשיך הקדוש: ומדוע נגרע חלקנו? הלא גם אנו מאמינים ובוטחים בד' בכל מאדנו ובכל זאת לא זכינו למה שזכה אותו עגלון!? ענה להם: הלב שלכם הוא לב רך, קל לתקוע בו מסמר, אבל גם קל להוציא. ואילו אצל אותו עגלון, לבו לב אבן ולכן קשה לחדור אליו, אבל מה שחודר נשאר שם חזק ויציב וכך נכנסו דברי ללבו. ''וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ…'' (דברים א', כ''ב) רש''י אומר: 'בערבוביא ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים' ולמה היתה הבהלה הגדולה? כיון שלא בטחו בד'. אמרו שמוכרחים לשלוח מרגלים… אמר משה, אם זה המצב שאתם לא בוטחים בד', אז באמת צריך לשלוח מרגלים! נאמר (פס' ג'): ''וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה… עַל פִּי ד' '' – היינו ששאלו ב'אורים ותומים', כמו כל מלחמות הרשות של עם ישראל, ששואלים ב'אורים ותומים'. ואף כאן שאלו את מי לשלוח ונענו: ''אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים…'' הם לא שאלו האם לשלוח, או לא?! אלא רק את מי לשלוח? וידוע שה'אורים ותומים' היה עונה רק על השאלה המדויקת שנשאלה וכפי שהיה בפרשת 'פילגש בגבעה', כשעלו עם ישראל להלחם עם

 

[הפלאות של עליזה1]

חלק ג

שבט בנימין, הם שאלו: מי יעלה? ונענו; יהודה יעלה. אם היו שואלים; אם צריך לצאת להלחם? היו נענים שלא!. לכן יצאו וניגפו. וכן קרה ביום השני. ביום השלישי שאלו; האם לצאת להלחם? ונענו; כן! ובאמת הם ניצחו. וכאן היה ברור למשה רבנו, שאם הם אינם בוטחים בד' צריך לשלוח מרגלים. אבל הוא לא שאל; אם לשלוח? וד' לא עיכב על ידו. ''עַל פִּי ד' '' – שה'אורים ותומים' לא עיכב וענה רק את מה ששאלו אותו. ומאחר וה'אורים ותומים' אמר את מי לשלוח כפי שנשאל, הרי שקרא ליהושע ''הוֹשֵׁעַ'' בשם שבו נולד. אבל מיד מוסיפה התורה ומציינת שאמנם זה שמו מעת לידתו, אבל היה לו שם אחר מאז שהיה תלמידו של משה רבנו – ''יְהוֹשֻׁעַ''. * ''… וַיִּקְרָא משֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ'' (במדבר י''ג, ט''ז) אומר התרגום יהונתן בן עוזיאל: ראה משה את ענותנותו של יהושע והוסיף לו יו''ד והתפלל עליו שד' יושיעו מעצת מרגלים. מה הקשר בין ענותנותו של יהושע לבין התפילה עליו? אומר ה'תורי זהב' ע''פ ה'זוהר': הסבה שהמרגלים חטאו היתה משום שחששו שיקחו מהם את הנשיאות כשיכנסו לארץ. כלומר; המניע היה ''כבוד''. משה ידע שיהושע לא יטול חלק בעסקה הזאת, כי הוא עניו. ואם לא יהיה אתם, יש חשש שיהרגוהו. לכן התפלל משה על יהושע שד' יושיע אותו מעצת מרגלים - שלא יעשו עצה אחת להורגו. ולמה על שאר המרגלים לא התפלל משה רבנו שד' יטה לבם לטובה ולא יחטאו? משה רבנו לא רצה להתפלל על בטול הבחירה. אכן, כאמור, גם על יהושע הוא לא התפלל שיתבטל לו כח הבחירה, אלא רק שלא יהרגו אותו. ולמה משה רבנו לא התפלל על כלב שהרי אף הוא היה בסכנה כיהושע, שהלא אם כלב לא ילך עם המרגלים, הם יהרגוהו?! אלא ראה משה שכלב יכול להתמודד מולם, כלומר לשתף אתם פעולה למראית העין, אבל כשיחזרו יאמר את האמת. לעומת זאת, על יהושע הוא ראה שהוא לא יכול להתמודד בצורה כזאת. ואכן כך כתוב: ''וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּו…'' (י''ד, כ''ד). רוח אחרת היתה עמו, אבל בפה דבר אתם כאילו היה אחד מהם. דבר זה לא נאמר על יהושע ולכן כשחזרו למדבר, יהושע לא היה יכול לומר דבר, כי אז היו אומרים לו המרגלים אתה, הלא כל הזמן היית נגדנו!… אבל כלב היה ''משלהם'', לכן הוא היה יכול לומר; ''וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה…'' (במדבר י''ג, ל') ואז באמת שמעו לו! * ''וּרְאִיתֶם…הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב: … הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא ישֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים'' (במדבר י''ג, י''ח – י''ט) אומר רש''י: ''אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא'' – 'יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים, יש מגדלת אוכלוסין ויש ממעטת אוכלוסין' כלומר; בקש משה רבנו שיבדקו את אקלימה של הארץ ואת זאת יעשו על פי תושביה. אך באמת שקשה לבדוק את האקלים על פי האנשים. אמנם יש מקומות שבהם חם מאד והאנשים צריכים להיות חזקים מאד כדי לשרוד. אבל יתכן שאם נכנס לארץ לא נחזיק בה מעמד, למרות שתושבי הארץ כן חזקים, כי אדם רגיל לא יכול להחזיק מעמד זמן רב בתנאים אלו. אלא שצריך לבדוק אנשים שעתה מקרוב הגיעו ולא את הותיקים. ועוד דבר בקש משה רבינו לבדוק: ''הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה''? אומר רש''י: ''הֲטוֹבָה הִוא'' – 'במעינות ותהומות טובים ובריאים'. וכיצד ניתן לבדוק זאת? לא ניתן לבדוק ע''י שתיה, כי אולי שתיה אחת לא תגרום נזק. אך גם אי אפשר לבדוק לפי אנשים ותיקים הרגילים בשתיה, כי אולי הם שותים מים ממקומות אחרים. ואכן בספר מלכים מסופר שהנביא אלישע הגיעה ליריחו והתושבים אמרו לו שהמקום טוב, אך אין מים כי יבש המעין והם משלמים עבור מים שמביאים להם ממקום אחר. אם כך הוא המצב, למה נשארו לגור שם? אומרת הגמרא: 'אמר רבי חנין: ''חן מקום על יושביו'' '. (סוטה מ''ז.) אלא שאפשר לבדוק על פי החדשים, אלו שהגיעו מקרוב. מילא, מי שנולד וגדל כאן; 'חן מקום על יושביו', אבל חדשים לא יגיעו למקום זה שמימיו רעים. אלא, על כרחך; ש'המעינות ותהומות טובים ובריאים'. * ''וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ…'' (במדבר י''ג, ל') מה היה הויכוח בין כלב למרגלים? אומר ה'משך חכמה': המרגלים טענו שעם כל זה שרצון ד' להכניסנו לארץ, אבל ללא הזכויות של משה רבנו אין סכוי להכנס אליה. וכיון ששמענו את הנבואה: ש'משה מת ויהושע מכניס', אזי בודאי לא נזכה להכנס. ''וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה'' - אמר להם: אתם סבורים שאנו, בזכות משה? ההיפך! משה בזכותנו! הרי שלשים ושמונה שנים שהיינו נזופים, ד' לא דבר עם משה, למרות גדלותו של משה. לכן גם יהושע אמר להם: ''בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי קֵ-ל חַי בְּקִרְבְּכֶם…'' (יהושע ג', י'). המושג ''קֵ-ל חַי'' מופיע כאן לראשונה והוא נאמר ע''י יהושע, לאחר מות משה. אמר להם יהושע: אמנם משה מת, אבל ''קֵ-ל חַי בְּקִרְבְּכֶם'' והוא יפעל למעננו, גם ללא משה.

 

[הפלאות של עליזה1]

חלק ד

אומר משה רבנו לעם ישראל: ''…בִּי הִתְאַנַּף ד' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם'' (דברים א', ל''ז). אומר משה שאמנם היה יכול להכנס לארץ, אלא שאם היה נכנס לארץ עם ישראל, היו ישראל סבורים שזכו לכך בזכותו. לכן ד' היה צריך להמית את משה בחו''ל ולהכניס את ישראל לבדם, כדי שידעו ש''קֵ-ל חַי בְּקִרְבְּכֶם''. * ''וְעַתָּה יִגְדַּל… כֹּחַ ד' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ד' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים …'' (במדבר י''ד, י''ז – י''ח) למה נאמר כאן ד' פעם אחת? ולא 'ד' 'ד' כמו שנאמר בי''ג מידות? אמרו חז''ל: 'ד' ד' - אני ד' קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה' (ר''ה י''ז. המקור של ד' ד' הוא במעשה העגל והוא מופיע לאחר חטא העגל! אומר רש''י: 'ד' ד' – מידת רחמים, אני מרחם קודם שיחטא ואני מרחם אחר שיחטא אם ישוב'. שואל הרא''ש: לשם מה צריך האדם למדת הרחמים, קודם שיחטא? מתרץ הרא''ש: 'אני ד' קודם שיחטא האדם' היינו; בחטא של ע''ז. וכידוע (קדושין ל''ט בכל העבירות – ד' לא מחשיב את 'המחשבה הרעה', היינו; את הכונה והרצון לחטוא, מלבד חטא אחד: ע''ז! שבו, גם המחשבה נחשבת לעבירה. ועל כך נאמר: 'אני ד' קודם שיחטא האדם' בע''ז. ואע''פ שכבר חשב לחטוא וכיון שמדובר במחשבת ע''ז, 'הקב''ה מצרפה למעשה', מכל מקום, ד' מתנהג עמו במידת רחמים. והנה בחטא העגל, שהיה חטא של ע''ז, לכן שם היה צריך לומר ד' ד' – כדי להשמיע שד' נוהג עמנו במידת הרחמים גם קודם שיחטא האדם בע''ז. אבל בחטא המרגלים שאין לו קשר לע''ז, לכן מספיק לומר ד' פעם אחת ולהשמיענו שד' נוהג במידת הרחמים לאחר שיחטא האדם ועשה תשובה. בפסוק שלפנינו חסרות כמה מידות ולכל אחת מהן סבה משלה: ''אֱמֶת'' - מפני שאם היה כתוב: ''אֱמֶת'' - ד' היה מכלה אותם מיד. ''נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים'' - אומר הש''ך: שד' נוצר את החסד של האבות. ומה הבטיח לאבות? את ארץ ישראל. אבל עתה הבנים בועטים בארץ ולכן לא הזכיר כאן זכות אבות ולא אמר: ''נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים''. וכן לא הוזכר כאן; ''וְחַטָּאָה'' - מפני שהעבירה היתה במזיד. וכן לא הוזכר; ''וְנַקֵּה'' - מפני שיש עון שאי אפשר לנקותו. אמרו חז''ל: 'וכל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה, שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם' (יומא פ''ז.). עם ישראל גרמו בחטא העגל בכיה לדורות וכמו שאמרו חז''ל: 'אמר רבה אמר רבי יוחנן: ''אותו הלילה ליל ט' באב היה, אמר להן הקב''ה לישראל: 'אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות' ' (סנהדרין ק''ד. ונמצא שבמעשיהם החטיאו את כל עם ישראל, שהביאו לחרבן הבית. לכן לא נאמר כאן: ''וְנַקֵּה''. * ''וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת… וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'' (במדבר ט''ו, ל''ט) יש שש מצוות תמידיות, היינו; שאינן תלויות בזמן ואפשר לקיימן תמיד, בכל עת ובכל שעה. אומר ה'ביאור הלכה' (סימן א') וזה לשונו: 'המצוה הששית - שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים. ואמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' - זו אפיקורסות, 'וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם' - זו זנות. ובכלל אפיקורסות - הוא כל מחשבות זרות, שהן היפך דעת התורה. ובכלל זנות - הוא מי שרודף אחר תאוות העולם מבלי שיכוון בהם כלל לכונה טובה. כלומר; שלא יעשה אותם כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, אלא כונתו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו'. אומר הש''ך: ''וְלֹא תָתוּרוּ'' - מלשון תורות, שלא תלכו אחר תורות של המינים וע''ז.. * ''… וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם'' (במדבר ט''ו, ל''ט) אל הגה''צ רבי אליהו לופיאן זצ''ל הגיע בחור ישיבה ושאל האם יכול לנסוע לחתונה הנערכת באחת הערים הגדולות. שאל הרב: האם החתונה תערך בנפרד וישמרו בה גדרי הצניעות? ענה הבחור: שהחתונה מעורבת, אך הוא ישמור על עצמו. נחרד הרב ואמר: אני זקן מופלג בן שמונים שנה ויותר ועיור בעין אחת וכשאני צריך ללכת לקופת חולים אני רועד מפחד! ואתה בחור צעיר עם שתי עינים בריאות, לא חושש כלל?! רבי אהרן ראטה בעל ה'שומר אמונים' אומר: כשאדם הולך ברחוב ומזדמנת לו ראיה אסורה והוא מתגבר ועוצם עיניו מראות ברע, אותו זמן הוא עת רצון בשמים וכל מה שיבקש אז האדם מאת ד' יתברך, סגולה כי תפילתו תתקבל ברצון.

 

[עמליה3]

שבת שלום

הנה כבר נכנסה השבת ואני נהנית לקרוא מפרשת השבוע . תודה ליצחק ועליזה. ורוקסן גם היא בין החורזות. ולכל מבקרי הפורום שלנו: שבת שלום.