פרשת צו

[כ ו כ ב5376]

פרשת צו

בס"ד

לעילוי נשמתו של דוד סוויסה בן חנה

לגלות את הנס

הנסים שהקב"ה עושה לבני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשו בדרך סתר, וייראו כאילו הם בדרך הטבע ממש או קרוב לטבע...
אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה - על אף שיורדת אש מן השמים, מצוה להביא מן ההדיוט. המזבח ודאי אינו זקוק לאש של הדיוט, שהרי האש ירדה מן השמים ואכלה את כל הקרבנות כמו בקרבנות שהקריבו אדם הראשון, הבל ונח, וזאת אנו מבקשים "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", וכן זכה אליהו בהר הכרמל שתרד אש מהשמים ותאכל את הקרבן בלי צורך באש הדיוט, א"כ מדוע הזהירה התורה כאן בציווי מיוחד שאש של הדיוט לא תכבה אף לרגע?
בספר "החינוך" מבאר שהנסים שהקב"ה עושה לבני אדם בטובו הגדול, לעולם יעשו בדרך סתר, וייראו כאילו הם בדרך הטבע ממש או קרוב לטבע. ואפילו בנס ים סוף שהיה נס מפורסם מאד כתוב "ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה" בכדי להסתיר את הנס. ולכן הצטונו להבעיר אש במזבח כדי שהנס לא יהיה כה גלוי, שכן גם בנסים גלויים עדיין יש הסתר. והדבר צריך ביאור וכי כל כך חשוב הדבר עד שיש צורך במצוה מיוחדת להביא אש מן ההדיוט?
יסוד הדבר הוא ה"בחירה" שניתנת לאדם לעשות טוב או חלילה להפך. בכל דבר, יש מקום לאדם לטעות. אפילו שהוא יודע ורואה שיש כאן נס נפלא, בבחירתו לבחור להכחיש זאת, כי תכלית בריאת האדם לא להיות מוכרח או מחויב אלא עליו להשקיע כוחות ולחזק את אמונתו בהתבוננות בבריאה ובלימוד נפלאות הבריאה. כפי שמבאר ומראה לנו בספר "חובות הלבבות" איך כל פרט בבריאה הוא נס בפני עצמו, ורק על ידי זה יתפעל מהנסים הגלויים. ואם לא ילמד ויעמיק, יתאמץ וישקיע עמל ומחשבה לגלות את הבורא, לא יועילו, לא הנסים כי כל נס עטוף בהסתר.
אחת המדות שרבי יוסף יוזל זצ"ל המכונה הסבא מנובהרדוק התפרסם בגינה היא מדת הביטחון, עד כדי כך שאפילו החפץ חיים התפעל ממנו. מסופר שרבי יוסף יוזל שמר אצלו שאריות של נר ישן בגין מעשה שהיה. לילה אחד בימי התבודדותו נגמר לו הנר. לא היה כל סיכוי שדווקא עכשיו במקומו שבאמצע היער יבוא אדם ועוד עם נר מיותר, אך חזקה עליו מידת הביטחון ויצא החוצה כדי למצוא מזור. והנה, לאחר רגעים ספורים ניגש אליו איש זר והביא לו נר. חזר רבי יוסף יוזל למקום התבודדותו והמשיך ללמוד. את שאריות הנר שמר למזכרת וכהוכחה למדת הבטחון. במשך כעשרים ושתיים שנים שמר רבי יוסף יוזל על נר זה, עד השריפה שפרצה בנוהברדוק שאכלה את ביתו של רבי יוסף יוזל ובכלל זה את שאריות נרו. בני ביתו מאד הצטערו על הפסד זה, אך רבי יוסף יוזל הרגיעם כי מדת הבטחון אינה זקוקה להוכחות...

 

[כ ו כ ב5376]

פרשת צו

לעילוי נשמתו של דוד סוויסה בן חנה

תחילת פרשת צו מתארת כיצד מדי בוקר, היה אחד הכוהנים מסלק את האפר שהצטבר במשך הלילה על המזבח שבבית המקדש בירושלים.
התלמוד מסביר שהכוהנים הי...ו נאבקים – פשוטו כמשמעו – על הזכות לסלק את אפר הקורבנות בבוקר.
הם היו אפילו מתחרים בריצה במעלה כבש המזבח, כדי לראות מי יגיע לאפר ראשון!
דבר זה ממחיש את התאווה שהייתה לכוהנים לשרת את האלוקים – הם היו ממש נלחמים כדי לנקות את המקום
(הלוואי שהייתי מצליח לשכנע את הילדים שלי לסדר את חדרם...).
התלמוד ממשיך ומספר כיצד פעם אחת רצו שניים מהכוהנים במעלה הכבש, כאשר אחד מהם דחף את חברו וגרם לו ליפול ולשבור את רגלו.
תקריות כאלה חזרו על עצמן, עד שהכוהנים נאלצו לייסד שיטה נינוחה יותר של הטלת גורל, כדי לקבוע איזה כהן יסלק את האפר מן המזבח בכל בוקר.
מצד אחד, התלהבותם של הכהנים בהחלט ראויה לשבח. אבל מצד שני, הדרך שבה ההתלהבות הזאת באה לידי ביטוי הייתה לפעמים בושה לבית מקדש ה'.
יש ביהדות עיקרון שנקרא "דרך ארץ קדמה לתורה" – התנהגות נאותה קודמת לתורה.
אדם אינו רשאי לנהוג גסות באחרים, ובו בזמן לטעון שהוא עבד נאמן לה'.
אז בפעם הבאה שמישהו עוקף אותנו מימין בפקק תנועה ואנחנו ממש מוכרחים "להראות לו", נזכור:
כל אדם נברא בצלם הא-ל, ואחת הדרכים הטובות ביותר לגלות כבוד לאלוקים, היא לכבד כל אדם.

פרשת השבוע מלמדת אותנו את סוד ההתקרבות למישהו אחר – הנתינה.
הפרשה מתארת את סוגי הקרבנות השונים או ה'מתנות' שה' ביקש מאיתנו להקריב לו במשכן.
המי...לה קרבן באה מלשון התקרבות.
ה' אינו זקוק למתנותינו – כל העולם וכל מה שבו כבר שייכים לו. הוא רוצה לעזור לנו לחוש קרובים ומחוברים אליו,
ושמעשי הנתינה שלנו יביאו אותנו למצב הזה.

שבת הגדול
כאשר האדם חוטא, הוא משתמש במחשבה, דיבור ומעשה.
לכן, כאשר האדם בא לתקן את חטאו – הוא משתמש באותם הדברים אך לצד הקדושה: ...
כאשר הוא מקריב קרבן הוא סומך את ידיו עליו – כנגד המעשה, ומתוודה בפיו – כנגד הדיבור, ובנוסף שורף את איבריו הפנימיים באש – כנגד היצרים הפנימיים והתאוות הקיימים באדם אשר גרמו לו לחטוא.
כאשר מתבונן האדם בקרבן שהביא, הרי שהוא מבין כי כל הפעולות שנעשו לקרבן – השחיטה, השריפה וכדומה – כל אלו היו אמורות לבוא עליו, ורק האפשרות לשוב בתשובה היא זו שחסכה ממנו אותן, ואפשרה להקריב קרבן יחד עם חרטה עמוקה על המעשה.
זאת גם הסיבה להקרבת בהמה דווקא.
שהרי מצד האמת, אין הבדל מהותי בין האדם ובין הבהמה, כמו שכבר אמר שלמה המלך: "ומותר האדם מן הבהמה – אין"
ישנו רק הבדל אחד ביניהם:
באדם ניתן שכל להבחין בין טוב לרע, ובבהמה לא.
אך כאשר האדם עובר עבירה, הרי שבאותה השעה הוא לא חושב על חומרת מעשיו, ומעדיף ללכת אחר תאוותיו.
נמצא שבאותו הזמן הרי הוא שווה בדיוק לבהמה.
לכן ציוותה התורה מהחוטא לקחת תחתיו גוף בשר כגופו, להביאו אל בית המקדש – שהוא המקום בו מתרומם האדם למדרגה שכלית גבוהה, ולהקריב אותו שם.
בכך הוא אומר למעשה כי רצונו האמיתי הינו לבטל את המימד החומרי הנמוך לטובת חיים של מחשבה והתבוננות.
תהליך זה יגרום לאדם להיזהר להבא מן החטא,
ובכך יכופרו מעשיו.
והנה בעוונותינו חרב המקדש ואין לנו אפשרות להקריב קרבנות, וכיצד נכפר על חטאנו?
לימוד התורה הוא הכפרה הגדולה ביותר לחטאי האדם,
ובכוחו לטהר ולנקות כמעשי הקרבנות עד שאינו זקוק להם כלל לכפרה!
הרי לנו עד כמה מוטל עלינו להתמיד מידי יום בקביעות עיתים לתורה הקדושה ברוב עוז ותעצומות.
שבת שלום.