ירדנוש היחידה 2
New member
פרשת פנחס..
בתחילת הפרשה שנקרא בשבת הקרובה, פרשת "פנחס", המתקשרת לסיום הפרשה הקודמת במעשה פעור, אומר הקב"ה למשה רבנו: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" ונשאלת השאלה, על ניסוח המשפט, הרי היה צריך לומר: "לכן אמור לו – לפנחס, הנני נותן לך את בריתי שלום". ויובן על פי המשל הבא: משל לשר מלחמה שנכנס בתוך עיר אחת עם חייליו להלחם עליה לכובשה ולא יכול לה, וכמעט ונלכד הוא וחייליו שם יען כי לא ידע לצאת בחזרה מאותה העיר. והנה בא אל השר אחד החיילים הפשוטים והראה לו את הדרך לצאת משם, ועל ידי החייל הזה ניצלו השר והחיילים מן המיצר והצליחו במלחמה! בלי ספק כי לחייל הזה מגיע מדליה גדולה ותשורה וכבוד על שהציל את השר והחיילים ובזכותו הוכרעה המערכה, ואילו לשר מגיע איזשהו עונש. חשב המלך איזו תחבולה לעשות כדי לתת שכר לאותו חייל וגם להעניש את אותו השר, מה עשה, נתן אל המדליה והתשורה ביד שר המלחמה ושלחו שיעניק הוא את המדליה והתשורה לאותו חייל ויענדם על צווארו! ועל ידי כך זה יהיה עונשו של השר והכבוד לחייל. גם כאן, אמר הקב"ה למשה רבנו, "לכן אמור", כלומר שמשה רבנו בעצמו ילך לפנחס ויאמר לו ששכרו גדול מאת ה'. ועוד שאלה יש לשאול, נאמר ששכרו של פנחס ניתן לו על כך ש"השיב את חמתי מעל בני ישראל", ואנו רואים שזכה פנחס להבטחה שלא זכו לה משה ואהרון, והרי משה עשה את מעשה פנחס לא פעם ולא פעמיים – שהשיב את חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל והקב"ה סלח ולא כילה את בני ישראל חלילה, וכן במעשה קורח ועדתו אהרון הקריב קטורת וכיפר על בני ישראל ונפסקה המגיפה, ומה היה מעשהו יותר גדול ממשה ואהרון? ויובן במשל: משל לאדם שהיו עליו בעלי חובות הרבה ולא היה לו מה לשלם, ובכל עת שהיו בעלי חובו לתבוע את חובם, היה בא חבר אחד שהיה אוהבו, והיה משפיע על בעלי החוב והיה מצליח להאריך את זמן הפירעון, ודוחה אותם מחודש לחודש, וכך בכל פעם שהיו באים בעלי החוב היה האוהב דוחה את התשלום. וכן היה לאותו אדם חבר אחר שהיה אוהבו, ואותו אהוב ראה איך באים הנוגשים וממרמרים ללווה את החיים, מה עשה, נועד עם בעלי החוב אחד אחד, והתפשר איתם לשלם להם בעד כל חוב סכום מסויים בהתאם לגודל החוב, והיה מסלק את החוב ולוקח מהם את שטרות החוב. והנה אותו אוהב, עשה עם הלווה חסד גדול יותר מאשר עשה הראשון, כי הראשון רק דחה את פירעון החובות אבל החובות עדיין רבצו על ראש הלווה ואילו השני סילקם לגמרי. כך גם עם משה ואהרון ופנחס, במעשה העגל באה מידת הדין לנגוש בבני ישראל, בא משה רבינו ע"ה ודחה אותה. ונאמר שם "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" כלומר שמה מנע את נגישת החוב עליהם אבל לא ביטלה לגמרי שנאמר "והיה ביום פוקדי ופקדתי עליהם" ונדחה החוב לזמן מאוחר יותר וכן במעשה המרגלים משה השיב את חמת הקב"ה אבל אח"כ נאמר: "אם יראה איש מהאנשים האלה" אבל לא כן פנחס שסילק את החוב לגמרי מכל וכל ועל כן נאמר לו מה שלא נאמר למשה "הנני נותן לו את בריתי שלום" וזה מפני שמסר עצמו להריגה בשביל ישראל, פנחס חירף נפשו ותירץ בעבור קדושת שמו יתברך, כיוון שלולא הניסים שנעשו לו היה מאבד את חיותו, ובזה גילה דעתו שחייו אינם חשובים ולכן עכשיו צריך ליטול שכרו.. שבת שלום.. ותודה לפורום דתיים..
בתחילת הפרשה שנקרא בשבת הקרובה, פרשת "פנחס", המתקשרת לסיום הפרשה הקודמת במעשה פעור, אומר הקב"ה למשה רבנו: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום" ונשאלת השאלה, על ניסוח המשפט, הרי היה צריך לומר: "לכן אמור לו – לפנחס, הנני נותן לך את בריתי שלום". ויובן על פי המשל הבא: משל לשר מלחמה שנכנס בתוך עיר אחת עם חייליו להלחם עליה לכובשה ולא יכול לה, וכמעט ונלכד הוא וחייליו שם יען כי לא ידע לצאת בחזרה מאותה העיר. והנה בא אל השר אחד החיילים הפשוטים והראה לו את הדרך לצאת משם, ועל ידי החייל הזה ניצלו השר והחיילים מן המיצר והצליחו במלחמה! בלי ספק כי לחייל הזה מגיע מדליה גדולה ותשורה וכבוד על שהציל את השר והחיילים ובזכותו הוכרעה המערכה, ואילו לשר מגיע איזשהו עונש. חשב המלך איזו תחבולה לעשות כדי לתת שכר לאותו חייל וגם להעניש את אותו השר, מה עשה, נתן אל המדליה והתשורה ביד שר המלחמה ושלחו שיעניק הוא את המדליה והתשורה לאותו חייל ויענדם על צווארו! ועל ידי כך זה יהיה עונשו של השר והכבוד לחייל. גם כאן, אמר הקב"ה למשה רבנו, "לכן אמור", כלומר שמשה רבנו בעצמו ילך לפנחס ויאמר לו ששכרו גדול מאת ה'. ועוד שאלה יש לשאול, נאמר ששכרו של פנחס ניתן לו על כך ש"השיב את חמתי מעל בני ישראל", ואנו רואים שזכה פנחס להבטחה שלא זכו לה משה ואהרון, והרי משה עשה את מעשה פנחס לא פעם ולא פעמיים – שהשיב את חמתו של הקב"ה מעל בני ישראל והקב"ה סלח ולא כילה את בני ישראל חלילה, וכן במעשה קורח ועדתו אהרון הקריב קטורת וכיפר על בני ישראל ונפסקה המגיפה, ומה היה מעשהו יותר גדול ממשה ואהרון? ויובן במשל: משל לאדם שהיו עליו בעלי חובות הרבה ולא היה לו מה לשלם, ובכל עת שהיו בעלי חובו לתבוע את חובם, היה בא חבר אחד שהיה אוהבו, והיה משפיע על בעלי החוב והיה מצליח להאריך את זמן הפירעון, ודוחה אותם מחודש לחודש, וכך בכל פעם שהיו באים בעלי החוב היה האוהב דוחה את התשלום. וכן היה לאותו אדם חבר אחר שהיה אוהבו, ואותו אהוב ראה איך באים הנוגשים וממרמרים ללווה את החיים, מה עשה, נועד עם בעלי החוב אחד אחד, והתפשר איתם לשלם להם בעד כל חוב סכום מסויים בהתאם לגודל החוב, והיה מסלק את החוב ולוקח מהם את שטרות החוב. והנה אותו אוהב, עשה עם הלווה חסד גדול יותר מאשר עשה הראשון, כי הראשון רק דחה את פירעון החובות אבל החובות עדיין רבצו על ראש הלווה ואילו השני סילקם לגמרי. כך גם עם משה ואהרון ופנחס, במעשה העגל באה מידת הדין לנגוש בבני ישראל, בא משה רבינו ע"ה ודחה אותה. ונאמר שם "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו" כלומר שמה מנע את נגישת החוב עליהם אבל לא ביטלה לגמרי שנאמר "והיה ביום פוקדי ופקדתי עליהם" ונדחה החוב לזמן מאוחר יותר וכן במעשה המרגלים משה השיב את חמת הקב"ה אבל אח"כ נאמר: "אם יראה איש מהאנשים האלה" אבל לא כן פנחס שסילק את החוב לגמרי מכל וכל ועל כן נאמר לו מה שלא נאמר למשה "הנני נותן לו את בריתי שלום" וזה מפני שמסר עצמו להריגה בשביל ישראל, פנחס חירף נפשו ותירץ בעבור קדושת שמו יתברך, כיוון שלולא הניסים שנעשו לו היה מאבד את חיותו, ובזה גילה דעתו שחייו אינם חשובים ולכן עכשיו צריך ליטול שכרו.. שבת שלום.. ותודה לפורום דתיים..