הרמב"ם יציל את המצב
"הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו בזה הפרק, שצריך לכוין אל הפעולות הממוצעות, ושלא יצא מהם אל קצה מן הקצוות, אלא על צד הרפואות, ולעמוד כנגדו. ובהפך, כמו שהאדם היודע במלאכת הרפואות, כשיראה מזגו שישתנה מעט שנוי לא ישבות ולא יניח החולי להתחזק עד שיצטרך אל רפואה חזקה בתכליתו, וכשידע שאבר מאבריו חלוש, ישמרו תמיד ויתרחק מדברים המזיקים לו, ויכוין למה שיועילוהו עד שיבריא האבר ההוא או עד שלא יוסיף חולשה - כן האדם השלם צריך לו שיזכור מדותיו תמיד, וישקול פעולותיו, ויבחן תכונות נפשו יום יום, וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות, ימהר ברפואה, ולא יניח התכונה הרעה להתחזק בשנותו מעשה הרע, כמו שזכרנו. וכן ישים לנגד עיניו המדות הפחותות אשר לו, וישתדל לרפאותן תמיד" ודברי הרמב"ם עולים בקנה אחד עם דברי המאירי בנדרים. "היאך היא מדת חסידים והלא הכתוב קראו חוטא תדע שכל שאומר הריני נזיר אם אעשה דבר פלוני אם לא אעשה זו אינה מדת חסידים שזה דרך כעס הוא וכל שכן מי שנזר לכפרת עבירות שבידו אבל כל שהוא נוזר לקדש עצמו במותר לו ולהכניע יצרו לשם ולנעול דלת או לגדור פרץ בפני יצרו הרי זו מדת חסידות ואם כן זו שאמרו חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת שלא היה הקב"ה מביא תקלה על ידם להזקק לקרבן חטאת והיו מתנדבים בנזירות כדי שיתחייבו בקרבן חטאת אין הלכה כן אלא רצה להביא עולה מתנדב ומביא וכן בשלמים וכן בתודה ולחמה אבל לא בנזירות שלא יקראו חוטאים ואף על פי שהעמדנו כל האומרים נזיר חוטא בשיטה לא העמידנוה אלא מפני שאמרוה כן בכל נזיר ואינו כן ומכל מקום בקצת נזירות כגון מדרך כעס או מצד עבירה שבידו הלכה כדבריהם כמו שכתבנו אבל כל שנוזר מצד שרואה עצמו צריך לגדור גדרים ולקדש עצמו במותר לו כגון שראה עצמו רדוף לאי זו מידה מגונה הרי זו מדת חסידים ובסוגיא זו אמרו על שמעון הצדיק שהעיד בעצמו שמעולם לא אכל אשם נזיר טמא והוא הדין לחטאת העוף שלו אלא אחד שמתוך הפלגת הנוזר הכיר טוב כונתו ואכל הימנו והענין הוא שאמר פ"א בא אלי אחד מן הדרום וראיתיו שהיה יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית שער נאה כזה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי והלכתי למלאת מים מן המעין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם ר"ל להיות יצרי שולט עלי להיות רדוף אחר התאוות אמרתי בעצמי רשע מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך העבודה הריני מגלחך לשמים עמדתי ונשקתיו על ראשו ואמרתי לו בני ירבו כמותך נוזרי נזירות בישראל עליך אמר הכתוב להזיר לה' אלמא שיש נזירות שהוא לה' ושאלו בה מאי שנא אשם נזיר טמא משום דהוא בא על חטא שפשע בטומאה שאר אשמות נמי על חטא הן באין ותירץ נוזרי נזירות כשהן תוהין ר"ל מן העבירות הם נוזרים וכשהם מיטמאין רבין עליהם ימי נזירות ומתחרטין ונמצאו מביאין חלין לעזרה שחרטת הנזירות מפקעת טוב הכונה ובטהור מיהא אי לאו דאמיד נפשיה שיכול הוא לסבול לא היה נוזר ומכל מקום לא חלין בעזרה דוקא שאף על פי שמתחרטין לא הופקע נזירותם דהוא אינו מחל אבל אחרים מוחלין לו ואף על פי שיש מפרשים כן ומשום נדרי שגגות כלומר שסבור היה לקבל ואינו יכול אין זה שגגה שהרי שבועות שגגות אף הם מותרות ואמרו שבועות כ"ו ב' נשבע על הככר ונצטער עליה ואכלה בהתראה לוקה ובשוגג פטור מן הקרבן מפני שאינו שב מידיעתו כמו שביארנו במקומו ועוד שהרי חרטה זו אינו מצד שאינו יכול לקבל אלא מצד שעברה הקפדתו ובטלה סיבתו ואין זה מפקיע חיובו אלא כעין חלין ומצד שבחרטתו עברה כונתו ובתלמוד המערב אמרו בני אדם מתוך הקפדה הם נודרין א"כ סופן ליתהות מכיון שתהו נעשו קרבנותיהם חלין אבל זה מתוך ישוב הדעת נדר ופיו ולבו שוין והרי למדת ששמעון הצדיק היה סובר תחלה שכלם חוטאין ועל זו העמידוה בשיטה אלא שאחר כן העיד בעצמו כך ויצא מכלל השיטה ונשארנו על שרשנו שכל שנוזר להכנעת יצרו מדת חסידים הוא ונדבת כשרים כמו שביארנו ופשוטו של מקרא שכתוב וכפר עליו מאשר חטא על הנפש בנזיר טמא כתיב ור"ל ממה שפשע ולא נזהר מטומאה ולא משום דשנה בחטא על שכפל נזירותו או שמא ענינו ממה שהיתה נפשו רדופה אחר התאוה עד שהוצרך לכך ואם כן זה שאמרו שהמצער עצמו מיין או מכל דבר נקרא חוטא וכן שהיושב בתענית נקרא חוטא אינו אלא במי שאינו צריך לכך לרפואת נפשו כלל ונוח לו שילך בדרך הממוצעת וליתן לגוף חלקו הצריך לו כדי שתמצא נפשו סעד ועזר להתבודד ולעבוד את השם ולא יסגף עצמו עד שיהא משחית גופו ומבטל כלי מהיכנו אבל כל שרואה עצמו צריך לכך ודאי אין לך מצוה גדולה מזו:"
שהנזיר הוא חוטא בגלל שציער את עצמו מן היין. מדוע זה שאדם מצער את עצמו הוא חטא? בעל "ספר החינוך" מבאר בפרשתנו שקב"ה ברא את האדם צורה בחומר, כדי שיעלה כבוד ה' דווקא מן החומר. המבדיל את עצמו מן החומר הרי שהוא מונע את קילוסו של הקב"ה שיכול לבוא דווקא מחיבור הצורה עם החומר באדם. למרות שלכאורה החומר הוא "מסך עב" (רמב"ם) הרי שהחידוש הגדול שחומר יעבוד את ה' יכול להיעשות דווקא על ידי האדם. לכן, אסור לאדם להזיר את עצמו מכל גילוי של חיים, אלא אדרבה לנצל את הכול ולהשתמש בהכול לעבודת ה'. מכאן, שבעידן המודרני שחיי הציבור נעשו עניינו של היחיד, והבעיות הקולקטיביות הן בעיות היחיד, עליו לנצל גילוי חיים זה ולרתמו לעבודת ה'. הפרשה עצמית מגילוי חיים זה, ואין צריך לומר הפרשת גילוי חיים זה מתחום עבודת ה' הוא חטא. מתוך אתר המרכז לחברה יהודית דתית אוטונומית