פרשת וישב – למבצע על ריפתא (לבצוע על הלחם).
שבת שלום! "וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל; וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מראה. ויהי אחר הדברים האלה, ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, ותאמר שכבה עמי" (בראשית ל"ט, 6-7). היות והוזכר הפיוט "למבצע על ריפתא", בשבוע זה, שהיה נהוג בבתינו "המרוקניים" בשבתות וחגים, מצאתי את ההזדמנות לכתוב בנושא, ובמיוחד כאשר בפרשת השבוע, מוזכר "הלחם", כפי שציינתי בפתיח. זאת ועוד, בפרשת "מקץ", כתוב: "וישימו לו לבדו ולהם לבדם, למצרים האוכלים אתו לבדם, כי לא יוכלון (יכולים) המצרים לאכול את (עם) העברים לחם, כי תועבה היא למצרים". (שם, מ"ג 32). *תועבה?? אין המצרים יודעים, כי אנו הם אשר אין אוכלים לחם מהם, ולא הם מאתנו. אך, כותב המקרא, הביא דברים כפי שהיו בימים ההם.*. ערב שבת. כל ההכנות המרובות לשבת, הסתיימו. לשם, סעודתו של "יצחק אבינו". שני הורינו, היו מחזיקים אותנו במתח, עד אשר אחרי "למבצע על ריפתא", כדי שנתחיל לאכול. כי לפני הפיוט, "למבצע על ריפתא", קדמו עוד פיוטים אחרים, אשר אותנו כילדים רעבים, היו "מרגיזים" בלשון המעטה. אך, אחרי "למבצע על ריפתא", כאילו שבענו מבלי לאכול ולא כלום. כי, כאשר סוף סוף, אבי היקר, הגיע לפיוט: "למבצע על ריפתא", ישבנו מסיביב לשלחן, דוממים וממושמעים. ממתינים לאבי שיבצע את הלחם האפוי, שאמי אפתה במיוחד לשבת, "בזיעת אפה", יחלק לנו אחד אחת, פת לחם (ריפתא) טבולה "במלח הארץ". כאשר אבי היה בוצע את "פת הלחם" במלח, שהיה בעינינו, כלחם הפנים שהיה בבית המקדש, היינו ממתינים בשקט ובציפיה רבים. את חתיכת הפת הראשונה' נתן לאמי. באומרו: שרה. אמי בכלל, שמה "יאקוט" (פנינה). את חתיכת הפת השניה, נתן לאחי הבכור, באומרו: אברהם. ואחי שמו "רפאל". תמיד אבי, אחי החמישי, היה מתלונן, בחן מיוחד, על כי גנבו לו, את שמו. ....וכן הלאה, לפי לידת האחים האחרים. לי, יצא השם: "יעקב". לאחותי אשר נולדה אחרי, יצא השם: "רבקה". בגלל זה, הייתי מקנא לה, ומתעלל בה בלשון המעטה. מדוע "רבקה" שלחה את "יעקב" לגלות, של כ"ב שנים?. זה סוד, ככתוב: "הלא נימא רזין"... ... וכן הלאה, לפי הבנים והבנות. אם היו אורחים, אבי היה ממציא "שמות" של צדיקים אחרים, מחלק את "למבצע על ריפתא", לפי המסובים בסעודתו של "יצחק אבינו", כאשר לכל אחד ואחת, נתן שם. אבינו, לא היה נותן מיד ליד, אלא היה זורק לשלחן. מעין אמונה, שלא רצוי לתת מיד ליד, אלא דרך השלחן. כפי שנאמר בפיוט, "למבצע על ריפתא": הֲלָא נֵימָא רָזִין, וּמִלִּין דִּגְנִיזִין דלֵיתְהוֹן מִתְחֲזִים, טְמִירִין וּכְבִישִׁין . כלומר, סודות ורזים, אשר היינו מקבלים אותם, כפי שהם, מבלי להבין. כילדים, הסודות "הטמירין והכבישין", היו מה "האם והאב", הנאהבים בחייהם הקשים, יביאו לנו בסעודה הראשונה, של השבת. בינינו לבין עצמנו, היינו מנחשים. כולנו היינו זוכים בניחוש. כי היה אוכל קבוע לשבת. יש או אין, זה מה שהיה. לימים מאוחרים, אף כאשר התברכנו בשפע רב, תמיד חזרנו למקורות. כלומר – דגים, מרק, וחתיכת בשר או עוף קטנה. אם היו "קציצות", אף הן נאכלו בתאווה מרובה. כוחה של מסורת, אפילו אם יש שפע רב, מסתפקים במועט. הבה ונניח, כי לא נסתפק במועט, כמה יכולה "כריסו" של אדם להכיל??? בפסוקים אשר הבאתי לעיל, בפתיח, נשאלת שאלה – מה הקשר בין "הלחם" אשר "פוטיפר(ע)" מנע מיוסף, לבין "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה"?? הפרשנות המסורתית אומרת: "אין לחם אלא אשתו, זוליכא". בהמשך וצמוד, אכן באה "ההטרדה המינית", של זוליכא ליוסף יפה התואר. היות ואנו: "מרוקנים", אביא לכם "מהקצידה" על יוסף, אשר מושרת מפיו של יוסף (ג'ו) עמאר ז"ל...לא במקרה יוסף ויוסף. "זוליכא עמלת עינהא פיה, קאלת האדא באס נהניה, האד סיד אלע'זלאן, יא סידנא.....". (בתרגום חופשי - זוליכה, נתנה עיניה ביוסף, מהרהרת כיצד לפתות אותו. היפה שביפים, הוי אדונינו...). לנו המרוקנים, עם "הפיוטים והשירים", המושרים בערב שבת", מסמלים "לכה דודי לקראת כלה", "אשת חיל" "ושיר השירים" וכו'....עם כל המשתמע מכך, בסודות וברזים הטמירים (נעלמים) מאתנו. אך, כאשר אבי היה מגיש לאמי, את הבציעה הראשונה, "ממבצע על ריפתא", היה ברור לנו, כי מאהבתם, אכן במשך השבוע, יתקיים בנו ובהם מהפיוט המופלא: "לעטר את הכלה (האמא), בסודות של מעלה (הזיווג הידוע בערבי שבתות, למעלה בשמים, ולמטה בארץ...המבין יבין), בתוך ההילולא זו, של מלאכים קדושים". במשך השבוע, היינו ימשכו ויזרמו "הנחלים" הרמוז בפיוט. נחלים, של אור ואהבה, שפע רב, אפילו במועט. די לה, לאותה בציעה קטנה, מהלחם של השבת, שהיו בה, "סודות", איך היינו כולנו נרגעים, ואוכלים מהסלטים ומכל הבא ליד, מהשלחן הערוך של ערב שבת, בסודות... אסתפק בזה, ולא ארחיב מעבר. המבין, יבין....
שבת שלום! "וַיַּעֲזֹב כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בְּיַד-יוֹסֵף, וְלֹא-יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה, כִּי אִם-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר-הוּא אוֹכֵל; וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה-תֹאַר וִיפֵה מראה. ויהי אחר הדברים האלה, ותשא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף, ותאמר שכבה עמי" (בראשית ל"ט, 6-7). היות והוזכר הפיוט "למבצע על ריפתא", בשבוע זה, שהיה נהוג בבתינו "המרוקניים" בשבתות וחגים, מצאתי את ההזדמנות לכתוב בנושא, ובמיוחד כאשר בפרשת השבוע, מוזכר "הלחם", כפי שציינתי בפתיח. זאת ועוד, בפרשת "מקץ", כתוב: "וישימו לו לבדו ולהם לבדם, למצרים האוכלים אתו לבדם, כי לא יוכלון (יכולים) המצרים לאכול את (עם) העברים לחם, כי תועבה היא למצרים". (שם, מ"ג 32). *תועבה?? אין המצרים יודעים, כי אנו הם אשר אין אוכלים לחם מהם, ולא הם מאתנו. אך, כותב המקרא, הביא דברים כפי שהיו בימים ההם.*. ערב שבת. כל ההכנות המרובות לשבת, הסתיימו. לשם, סעודתו של "יצחק אבינו". שני הורינו, היו מחזיקים אותנו במתח, עד אשר אחרי "למבצע על ריפתא", כדי שנתחיל לאכול. כי לפני הפיוט, "למבצע על ריפתא", קדמו עוד פיוטים אחרים, אשר אותנו כילדים רעבים, היו "מרגיזים" בלשון המעטה. אך, אחרי "למבצע על ריפתא", כאילו שבענו מבלי לאכול ולא כלום. כי, כאשר סוף סוף, אבי היקר, הגיע לפיוט: "למבצע על ריפתא", ישבנו מסיביב לשלחן, דוממים וממושמעים. ממתינים לאבי שיבצע את הלחם האפוי, שאמי אפתה במיוחד לשבת, "בזיעת אפה", יחלק לנו אחד אחת, פת לחם (ריפתא) טבולה "במלח הארץ". כאשר אבי היה בוצע את "פת הלחם" במלח, שהיה בעינינו, כלחם הפנים שהיה בבית המקדש, היינו ממתינים בשקט ובציפיה רבים. את חתיכת הפת הראשונה' נתן לאמי. באומרו: שרה. אמי בכלל, שמה "יאקוט" (פנינה). את חתיכת הפת השניה, נתן לאחי הבכור, באומרו: אברהם. ואחי שמו "רפאל". תמיד אבי, אחי החמישי, היה מתלונן, בחן מיוחד, על כי גנבו לו, את שמו. ....וכן הלאה, לפי לידת האחים האחרים. לי, יצא השם: "יעקב". לאחותי אשר נולדה אחרי, יצא השם: "רבקה". בגלל זה, הייתי מקנא לה, ומתעלל בה בלשון המעטה. מדוע "רבקה" שלחה את "יעקב" לגלות, של כ"ב שנים?. זה סוד, ככתוב: "הלא נימא רזין"... ... וכן הלאה, לפי הבנים והבנות. אם היו אורחים, אבי היה ממציא "שמות" של צדיקים אחרים, מחלק את "למבצע על ריפתא", לפי המסובים בסעודתו של "יצחק אבינו", כאשר לכל אחד ואחת, נתן שם. אבינו, לא היה נותן מיד ליד, אלא היה זורק לשלחן. מעין אמונה, שלא רצוי לתת מיד ליד, אלא דרך השלחן. כפי שנאמר בפיוט, "למבצע על ריפתא": הֲלָא נֵימָא רָזִין, וּמִלִּין דִּגְנִיזִין דלֵיתְהוֹן מִתְחֲזִים, טְמִירִין וּכְבִישִׁין . כלומר, סודות ורזים, אשר היינו מקבלים אותם, כפי שהם, מבלי להבין. כילדים, הסודות "הטמירין והכבישין", היו מה "האם והאב", הנאהבים בחייהם הקשים, יביאו לנו בסעודה הראשונה, של השבת. בינינו לבין עצמנו, היינו מנחשים. כולנו היינו זוכים בניחוש. כי היה אוכל קבוע לשבת. יש או אין, זה מה שהיה. לימים מאוחרים, אף כאשר התברכנו בשפע רב, תמיד חזרנו למקורות. כלומר – דגים, מרק, וחתיכת בשר או עוף קטנה. אם היו "קציצות", אף הן נאכלו בתאווה מרובה. כוחה של מסורת, אפילו אם יש שפע רב, מסתפקים במועט. הבה ונניח, כי לא נסתפק במועט, כמה יכולה "כריסו" של אדם להכיל??? בפסוקים אשר הבאתי לעיל, בפתיח, נשאלת שאלה – מה הקשר בין "הלחם" אשר "פוטיפר(ע)" מנע מיוסף, לבין "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה"?? הפרשנות המסורתית אומרת: "אין לחם אלא אשתו, זוליכא". בהמשך וצמוד, אכן באה "ההטרדה המינית", של זוליכא ליוסף יפה התואר. היות ואנו: "מרוקנים", אביא לכם "מהקצידה" על יוסף, אשר מושרת מפיו של יוסף (ג'ו) עמאר ז"ל...לא במקרה יוסף ויוסף. "זוליכא עמלת עינהא פיה, קאלת האדא באס נהניה, האד סיד אלע'זלאן, יא סידנא.....". (בתרגום חופשי - זוליכה, נתנה עיניה ביוסף, מהרהרת כיצד לפתות אותו. היפה שביפים, הוי אדונינו...). לנו המרוקנים, עם "הפיוטים והשירים", המושרים בערב שבת", מסמלים "לכה דודי לקראת כלה", "אשת חיל" "ושיר השירים" וכו'....עם כל המשתמע מכך, בסודות וברזים הטמירים (נעלמים) מאתנו. אך, כאשר אבי היה מגיש לאמי, את הבציעה הראשונה, "ממבצע על ריפתא", היה ברור לנו, כי מאהבתם, אכן במשך השבוע, יתקיים בנו ובהם מהפיוט המופלא: "לעטר את הכלה (האמא), בסודות של מעלה (הזיווג הידוע בערבי שבתות, למעלה בשמים, ולמטה בארץ...המבין יבין), בתוך ההילולא זו, של מלאכים קדושים". במשך השבוע, היינו ימשכו ויזרמו "הנחלים" הרמוז בפיוט. נחלים, של אור ואהבה, שפע רב, אפילו במועט. די לה, לאותה בציעה קטנה, מהלחם של השבת, שהיו בה, "סודות", איך היינו כולנו נרגעים, ואוכלים מהסלטים ומכל הבא ליד, מהשלחן הערוך של ערב שבת, בסודות... אסתפק בזה, ולא ארחיב מעבר. המבין, יבין....