פרשת ויצא [א]
פרשת ויצא מעיינה של תורה 01/05/2003 בס''ד ''ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה'' (כ''ח, י) · פרשה זו מתחילה במלים: ''ויצא יעקב מבאר שבע'' (כ''ח, י). ואילו בהפטרה לפרשתנו נאמר: ''ויברח יעקב שדה-ארם'' (הושע י''ב, י''ג). שינוי-לשון זה שבין התורה להפטרה מוסבר בדרך הבאה: עקב עזב את בית אביו משתי סיבות: א) מחמת מצוות כיבוד אב, לאחר שנצטווה על-ידו: ''קום לך פדנה ארם...ויקח לך משם אישה...'' (כ''ח, ב); מפחד עשיו אחיו, שאיים להרגו (כ''ז, מ''א). הנביא הושע מוסר לנו את הנימוק האנושי-הטבעי, המובן לקורא ולשומע: יעקב ברך מאיומי אחיו הרשע, שהרי הכירו מקרוב וידע שהוא מסוגל לבצע את האיום שזמן כלפיו. אולם התורה באה להדגיש לנו, שיעקב התמים התגבר על תחושת-הפחד הטבעית שקיננה בו, נוכח דברי האיום של עשיו אחיו, כדי לקיים מצוות כיבוד אב בטהרתה ובשלמותה. · על פסוק זה שבפתח הפרשה מעיר רש''י: לא היה צריך לכתוב אלא ''וילך יעקב חרנה'', ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר - הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה; יצא משם - פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה. הגאון רבי יוסף דוב סולובייציק מבריסק, בעל ''בית הלוי'', מסביר את כפל-הלשון בתחילת הפרשה בדרך הבאה: כשאדם עובר ממקום למקום, הוא עושה זאת מאחת הסיבות הבאות: א) הוא מחליט לעזוב את מקום-מגוריו, מנימוק זה או אחר; ב) הוא משתוקק להגיע למקום החדש. במקרה של הליכת יעקב לחרן נצטרפו שתי המטרות הבאות: לברוח מעשיו הזומם להרגו, ולהגיע לחרן כדי להקים לו משפחה הראויה לו. לגבי רבקה פעלה בעיקר המטרה הראשונה: להרחיק את בנה האהוב מפגיעת עשיו; ואילו יצחק חשב על המטרה השנייה, שיעקב בנו יישא לו אישה הראויה למשפחת אברהם. מטרה כפולה זו של יעקב מרומזת בכפל-הלשון בפתח פרשתנו: ''ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה''. · כשיצא יעקב באר שבע, רדף אליפז (בן עשיו) אחר יעקב להרגו במצוות אביו. כשהשיגו, ישב על-ידו בריחוק ארבע אמות והתחיל לבכות. אמר לו יעקב: למה אתה בוכה? אמר לו אליפז: אבי גזר עלי להרגך, וחייב אני לקיים מצוות אבי. ועד, שנשבע לכרות את ראשי, אם לא אביא את ראשך. ואני אי אפשי (איני רוצה) להרגך, כי אתה רבי שלימדתני תורה, ואיני יודע מה אעשה. אמר לו יעקב: טול כל מה שיש לי, ועל-ידי זה תקיים מצוות אביך, שהעני חשוב כמת. ולעניין הראש (ראשי הכרות, שאביך ציווה להביא לו) תאמר לו, שפגע בך ארי וזרקת אותו (והשלכת את הראש לארי) להציל את נפשך. ונתרצה לו אליפז בזה, ונטל כל אשר לו וחזר למקומו. · זו אחת מארבע קפיצות שקפצה הארץ. אחת בימי אברהם (כשרדף אחרי ארבעת המלכים ששבו את לוט), שנאמר: ''ויחלק עליהם לילה'' (י''ד, ט''ו). אחת לאליעזר (כשיצא לחרן להביא אישה ליצחק), שנאמר: ''ואבוא היום אל העין'' (כ''ד, מ''ב). אחת בימי דויד, שנאמר: ,בהצותו (בהילחמו) את ארם נהריים ואת ארם צובה'' (תהילים ס, ב). וזאת: ''ויצא יעקב מבאר שבע'' (שקפצה לו הארץ בדרך מבאר שבע לחרן). ''ויפגע במקום וילן שם, כי בא השמש'' (כ''ח, י''א) · שנינו במסכת ברכות (כ''ו, ע''ב): רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תיקונם (שלוש תפילות היום נקבעו על-ידי שלושת האבות, כמפורט להלן). אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: ''וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'' (י''ט, כ''ז); ואין ''עמידה'' אלא תפילה, שנאמר: ''ויעמד פינחס ויפלל'' (תהילים ק''ו, ל). יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר: ''ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב'' (כ''ד, ס''ג); ואין ''שיחה'' אלא תפילה, שנאמר: ''תפילה לני כי יעטף (כשמתענה ומתעטף מצער), ולפני ה ישפך שיחו'' (תהילים ק''ב, א). יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: ''ויפגע במקום וילן שם''; ואין ''פגיעה'' אלא תפילה, שנאמר: ''ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי'' (ירמיה ז, ט''ז). · החכם הספרדי רבי יצחק אבוהב, בעל ''מנורת המאור'', מעיר בעניין זה: צא וראה, שהאות השנייה בשמותיהם של שלושת האבות מרמזת על התפילה המיוחסת לכל אחד מהם: האות השנייה בשם ''אברהם'' היא ב - רמז לתפילת בוקר; האות השנייה בשם ''יצחק'' היא צ - רמז לתפילת צהריים (אחר הצהריים); האות השנייה בשם ''יעקב'' היא ע - רמז לתפילת ערב הוסיפו על כך חכמים אחרונים: בקריאה ''שמע ישראל'' (דברים ו, ד) מצוי רמז, שישראל צריכים להתפלל בכל יום שחרית, מנחה וערבית (ראשי-התיבות של שלוש התפילות מצטרפים למלה ''שמע''; והנוטריקון של ''שמע'' במהופך הוא: עול מלכות שמים). ''ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו'' (כ''ח, י''א) · על כך שנינו במדרש רבה, פרשה ס''ח: רבי יהודה אמר: י''ב אבנים נטל. אמר יעקב: כך גזר הקדוש-ברוך-הוא, שהוא מעמיד י''ב שבטים. אברהם לא העמידם; יצחק לא העמידם. אם מתאחות (מתחברות) י''ב האבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י''ב שבטים. כוון שנתאחו י''ב האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י''ב שבטים. רבי נחמיה אמר: נטל ג אבנים. אמר: אברהם ייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו עליו; יצחק ייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו עליו. אם מתאחות שלוש האבנים זו לזו, יודע אני שהקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו עלי.
פרשת ויצא מעיינה של תורה 01/05/2003 בס''ד ''ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה'' (כ''ח, י) · פרשה זו מתחילה במלים: ''ויצא יעקב מבאר שבע'' (כ''ח, י). ואילו בהפטרה לפרשתנו נאמר: ''ויברח יעקב שדה-ארם'' (הושע י''ב, י''ג). שינוי-לשון זה שבין התורה להפטרה מוסבר בדרך הבאה: עקב עזב את בית אביו משתי סיבות: א) מחמת מצוות כיבוד אב, לאחר שנצטווה על-ידו: ''קום לך פדנה ארם...ויקח לך משם אישה...'' (כ''ח, ב); מפחד עשיו אחיו, שאיים להרגו (כ''ז, מ''א). הנביא הושע מוסר לנו את הנימוק האנושי-הטבעי, המובן לקורא ולשומע: יעקב ברך מאיומי אחיו הרשע, שהרי הכירו מקרוב וידע שהוא מסוגל לבצע את האיום שזמן כלפיו. אולם התורה באה להדגיש לנו, שיעקב התמים התגבר על תחושת-הפחד הטבעית שקיננה בו, נוכח דברי האיום של עשיו אחיו, כדי לקיים מצוות כיבוד אב בטהרתה ובשלמותה. · על פסוק זה שבפתח הפרשה מעיר רש''י: לא היה צריך לכתוב אלא ''וילך יעקב חרנה'', ולמה הזכיר יציאתו? אלא מגיד, שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר - הוא הודה, הוא זיווה, הוא הדרה; יצא משם - פנה הודה, פנה זיווה, פנה הדרה. הגאון רבי יוסף דוב סולובייציק מבריסק, בעל ''בית הלוי'', מסביר את כפל-הלשון בתחילת הפרשה בדרך הבאה: כשאדם עובר ממקום למקום, הוא עושה זאת מאחת הסיבות הבאות: א) הוא מחליט לעזוב את מקום-מגוריו, מנימוק זה או אחר; ב) הוא משתוקק להגיע למקום החדש. במקרה של הליכת יעקב לחרן נצטרפו שתי המטרות הבאות: לברוח מעשיו הזומם להרגו, ולהגיע לחרן כדי להקים לו משפחה הראויה לו. לגבי רבקה פעלה בעיקר המטרה הראשונה: להרחיק את בנה האהוב מפגיעת עשיו; ואילו יצחק חשב על המטרה השנייה, שיעקב בנו יישא לו אישה הראויה למשפחת אברהם. מטרה כפולה זו של יעקב מרומזת בכפל-הלשון בפתח פרשתנו: ''ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה''. · כשיצא יעקב באר שבע, רדף אליפז (בן עשיו) אחר יעקב להרגו במצוות אביו. כשהשיגו, ישב על-ידו בריחוק ארבע אמות והתחיל לבכות. אמר לו יעקב: למה אתה בוכה? אמר לו אליפז: אבי גזר עלי להרגך, וחייב אני לקיים מצוות אבי. ועד, שנשבע לכרות את ראשי, אם לא אביא את ראשך. ואני אי אפשי (איני רוצה) להרגך, כי אתה רבי שלימדתני תורה, ואיני יודע מה אעשה. אמר לו יעקב: טול כל מה שיש לי, ועל-ידי זה תקיים מצוות אביך, שהעני חשוב כמת. ולעניין הראש (ראשי הכרות, שאביך ציווה להביא לו) תאמר לו, שפגע בך ארי וזרקת אותו (והשלכת את הראש לארי) להציל את נפשך. ונתרצה לו אליפז בזה, ונטל כל אשר לו וחזר למקומו. · זו אחת מארבע קפיצות שקפצה הארץ. אחת בימי אברהם (כשרדף אחרי ארבעת המלכים ששבו את לוט), שנאמר: ''ויחלק עליהם לילה'' (י''ד, ט''ו). אחת לאליעזר (כשיצא לחרן להביא אישה ליצחק), שנאמר: ''ואבוא היום אל העין'' (כ''ד, מ''ב). אחת בימי דויד, שנאמר: ,בהצותו (בהילחמו) את ארם נהריים ואת ארם צובה'' (תהילים ס, ב). וזאת: ''ויצא יעקב מבאר שבע'' (שקפצה לו הארץ בדרך מבאר שבע לחרן). ''ויפגע במקום וילן שם, כי בא השמש'' (כ''ח, י''א) · שנינו במסכת ברכות (כ''ו, ע''ב): רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות אבות תיקונם (שלוש תפילות היום נקבעו על-ידי שלושת האבות, כמפורט להלן). אברהם תיקן תפילת שחרית, שנאמר: ''וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה'' (י''ט, כ''ז); ואין ''עמידה'' אלא תפילה, שנאמר: ''ויעמד פינחס ויפלל'' (תהילים ק''ו, ל). יצחק תיקן תפילת מנחה, שנאמר: ''ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב'' (כ''ד, ס''ג); ואין ''שיחה'' אלא תפילה, שנאמר: ''תפילה לני כי יעטף (כשמתענה ומתעטף מצער), ולפני ה ישפך שיחו'' (תהילים ק''ב, א). יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: ''ויפגע במקום וילן שם''; ואין ''פגיעה'' אלא תפילה, שנאמר: ''ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תישא בעדם רינה ותפילה ואל תפגע בי'' (ירמיה ז, ט''ז). · החכם הספרדי רבי יצחק אבוהב, בעל ''מנורת המאור'', מעיר בעניין זה: צא וראה, שהאות השנייה בשמותיהם של שלושת האבות מרמזת על התפילה המיוחסת לכל אחד מהם: האות השנייה בשם ''אברהם'' היא ב - רמז לתפילת בוקר; האות השנייה בשם ''יצחק'' היא צ - רמז לתפילת צהריים (אחר הצהריים); האות השנייה בשם ''יעקב'' היא ע - רמז לתפילת ערב הוסיפו על כך חכמים אחרונים: בקריאה ''שמע ישראל'' (דברים ו, ד) מצוי רמז, שישראל צריכים להתפלל בכל יום שחרית, מנחה וערבית (ראשי-התיבות של שלוש התפילות מצטרפים למלה ''שמע''; והנוטריקון של ''שמע'' במהופך הוא: עול מלכות שמים). ''ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו'' (כ''ח, י''א) · על כך שנינו במדרש רבה, פרשה ס''ח: רבי יהודה אמר: י''ב אבנים נטל. אמר יעקב: כך גזר הקדוש-ברוך-הוא, שהוא מעמיד י''ב שבטים. אברהם לא העמידם; יצחק לא העמידם. אם מתאחות (מתחברות) י''ב האבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י''ב שבטים. כוון שנתאחו י''ב האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י''ב שבטים. רבי נחמיה אמר: נטל ג אבנים. אמר: אברהם ייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו עליו; יצחק ייחד הקדוש-ברוך-הוא שמו עליו. אם מתאחות שלוש האבנים זו לזו, יודע אני שהקדוש-ברוך-הוא מייחד שמו עלי.