פרשת ויחי
פרשת ויחי צמאון ותשוקה ים גדול ורחב ידיים, נראה כמשתרע על מרחבי אין סוף גם עומקו – מי ישורונו, שכן עמוק עמוק הוא. בתוכנו מתרוצצים אנה ואנה דגים הבולעים בשקיקה כל העת טיפין טיפין מן הים. מובטחים הם במאגרי המים העומדים לרשותם, בבחינת "ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד". אף על פי כן ראו איזה פלא! חכמינו ז"ל מעידים בדבריהם על הפסוק: "וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מח), כי ברדת הגשם של פני הים עולים הדגים לקראת טיפותיו ובולעים אותן בשקיקה, "כמי שלא טעמו מים מימיהון" (בראשית רבה צז ג). יש להם שפע רב, ובכל זאת צמאים הם לכל טיפה היורדת אליהם משמים. מסיים המדרש ואומר: "כך הן ישראל – גדלין במים, בתורה; כיון שהן שומעים דבר חדש מן התורה, הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דברי תורה מימיהון". אין זה המקום היחיד שבו משמשים הדגים ותכונותיהם משל לאדם וליחסו אל התורה. בנוסף לפסוק "וידגו לרוב", נאמר בנביא (חבקוק א): "ותעשה אדם כדגי הים". ובמאמרי חז"ל מצאנו בכמה מקומות, היבטים שונים של השוואה בין אדם לדגים. "והוי שותה בצמא את דבריהם" "בתלמוד" – זה הקניין הראשון מתוך מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ופירש "מדרש שמואל" -"בהיותו לומד לעולם, כי איזהו חכם – הלומד מכל אדם. ולעולם הוא מחשיב את עצמו חסר, וחושק לעולם ללמוד יותר. זה ישיג מעלת התורה לפי שלעולם הוא צמא למים. למדנו מדבריו שהצמאון הוא המפתח להשגת מעלות התורה. הצמא מהווה ביטוי לתחושת ההעדר, שבעטיה באה ההשתוקקות להשיג את הדבר המרווה. על כן חייב האדם להכיר עד כמה עדיין חסר לו בידיעת התורה, וללמוד בכל עת ומכל אדם. זהו חכם אמיתי, ולא יאה התואר: "תלמיד חכם". אומר הגר"ח מוואלז'ין, על פי דברי התנא: "והוי שותה בצמא את דבריהם" (אבות פ"א, ד), לא נאמר "שותה כצמא", כי כל דמיון אינו שיוויון ממש, כמו שנאמר "היתה כאלמנה" (איכה א), ודייקו חז"ל: "ולא כאלמנה ממש". לפיכך אמר "בצמא", שיהיה שותה כמים מלוחים אשר ככל ששותים מהם נעשים צמאים יותר. כך גם התורה, כל מה שילמד יותר, יתאווה לו עוד לדעת תורת אלוקיו, לכן אמר התנא "בצמא" – שותה ועדיין צמא. ועוד נאמר: שתיית מים ולא שאר משקים. למה? כי נמשלה התורה למים, ועליה אמר הכתוב: "הוי כל צמא, לכו למים" (ישיעהו נח). ובמה שונה שתיית מים משאר משקים? לפי שעל מים אמרו: "השותה מים לצמאו" (ברכות מד.), כי בדרך כלל אין שותים מים אלא כאשר צמאים. אי לזאת מלמדנו התנא שהלימוד מתוך צמאון והשתוקקות, הוא תנאי עיקרי בעצם לימוד התורה. המצוות ניתנו – "לטוב לנו כל הימים" קו דק מפריד בין נופש ומנוחה לבין פריקת עול והוללות. בעולם הרחב, רבים אינם מבחינם בקו מפריד זה, וימי חופשה הם בעיניהם ימים של יציאה מן מסגרת, המגיעה עד כדי פריקת עול. בברכתו לבניו המשיל יעקב אבינו חלק מהשבטים לבעלי-חיים. את יהודה כינה "גור אריה", את נפתלי "אילה שלוחה", לדן אמר "יהי דן נחש" וכן הלאה. אמנם יש לתמוה: מדוע כינה בשם "חמור גרם" את יששכר אשר שבטו הוא שבט לומדי התורה, הרי חמור הוא בעל חיים בזוי? בעבר הלא-רחוק, היו הסוס והחמור משמשים את האדם כבהמות עבודה. בכל כפר היו נראים החמורים והסוסים היוצאים עם שחר לשדה, כל אחד לתפקידו ולעבודתו. כאשר היו הבהמות שבות לכפר אחר יום עבודה מפרך, היו בעליהם נותנים להם לפוש מעמל היום. אולם סיגנון המנוחה של שני בעלי חיים אלה, היה שונה בתכלית. את הסוס היו צריכים לשחרר מהרתמות ומהמוסרות שהיו קשורות לגופו, ואז היה קופץ ומשתולל בצהלה. את החמור לעומתו, אפשר היה להשאיר רתום לעול כשכל המשא עדיין עליו, די היה לו לעמוד בפינה שקטה, וזו היתה מנוחתו. מכאן מבינים אנו, שאם ימי חופשה מבטאים שבירת מסגרות הגובלת בפריקת עול, הרי זו חופשה מסוג החופש של הסוס. בן תורה אמיתי יודע לשמור על מסגרת נאותה גם בימים של חופשה. הנופש שלו הוא עם העול, כסוג מנוחתו של החמור. רעיון זה נרמז בזה שדוקא ליששכר, ששבטו הוא שבט לומדי התורה, נאמר: "יששכר חמור גרם". המסגרות המדוברות הן ההקפדה על זמני התפילות, וההקפדה על דקדוק במצוות בקלה כבחמורה. וכמובן שיש לשמור ולהקפיד על קביעות עיתים לתורה. חופשה שהיא פריקת עול, כחופשת הסוס, מלווה במעשים של פריקת עול מופגנת. אולם אין זו דרכה של תורה, המנחה את האדם בכל עת ובכל שעה כיצד עליו לנהוג. אמנם ימי נופש מיועדים להחלפת כח על ידי ריבוי שינה ומנוחה, אכילה נאותה ואף טיול, אך כל זה תוך כדי שמירת הצורה והמסגרת המתחייבת מכח דיני התורה והנהגותיה. רעיון זה יש להרחיב לכל ימות השנה ולא רק לימי החופש. על כל יהודי לדעת שהתורה חייבת להיות נר לרגלו – בכל עת, בכל מקום ובכל מצב. ועל דברים אלו אפשר לאמר: הלא הדברים מפחידים ומרתיעים – וכי יכול אדם לחיות תחת עול תרי"ג מצוות באותה חומרה ורצינות בכל עת ברציפות? התשובה לכך היא – שלפחד מפני העול אין לו מקום!!! הדקדוק בחיי תורה ומצוות הוא זה המביא את האדם אל שלימות הנפש, אל הסיפוק ואל האושר כי: האושר והסיפוק קשורים קשר הדוק עם הנשמה, והיא מוצאת את סיפוקה אך ורק בשמירה על קלה כבחמורה. עלינו להבין שבכל מצב, הן של חופשה והן של עשייה, תפקידנו הוא להשביע את רצון הנשמה כי הנשמה רוחנית, וככל שאדם יחיה על פי התורה, כך יבואו כל תשוקותיו ורצונותיו הפנימיים על סיפוקם, ובכך יזכה לאושר האמיתי, על כן אין לאדם לחשוש לקבל על עצמו עול תורה שירתיע ויפחיד אותו. דוקא חיי תורה מביאים לאדם אושר, סיפוק ושמחה. וידע שכבלי המצוות הינם כבלי אהבה המנחים את האדם בדרכו אל האושר האמיתי. "ויחי יעקב בארץ מצרים" – מהי חיותו של יעקב אבינו? חיותו של יעקב אבינו בעולמו של הבורא היה למען שנים עשר השבטים. כאשר מכולם אהב במיוחד את יוסף בנו יקירו כי הוא היה יסודו של עולם. אשר זה יצר אצל יעקב את שלמות השמחה המהווה את רוח הקודש. כי שמחתו היתה שמחת הבורא אשר משפיע לאדם השמח בו יתברך שפע ברכה והצלחה. עד שתשרה עליו רוח קודשו כי ממנו ינבע פרסום האלוקות בכל מעשיו, עד אשר יהיה בחינת: "מגלגלין זכות על ידי זכאי". כל אדם יכול לזכות להיות מזכה את הרבים במידה והוא לא יהיה נשבר מכאביו הבאים אליו מרוב אהבתו של בורא העולם, ככתוב: מי שהקב"ה אוהב, מדכאו ביסורים כדי לקרבו אליו. אם כן אהבת הבורא ליעקב אבינו היתה אדירה לפי שכל ימיו היה בצער ונמצא בצער. כאשר הצער הגדול ביותר היה איבודו של יוסף שהיה קשור אל אביו, ואביו אליו בקשר נפש בנפש, דם בדם, וחיים בחיים. כשנעלם יוסף מנופו של יעקב אבינו, מאז חייו לא היו חיים ואולי כדי שישיג את כאב צער השכינה על בניה. לכן כתוב: ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. כאשר בגימטריה המילה ויחי שווה לסך 34. מספר שנים אלה מלמד שאלו היו חייו היפים והמהנים של יעקב אבינו. שבע עשרה שנה ראשונות אשר היה יוסף יחד עם אביו עד שנעלם מעיניו. ועוד שבע עשרה שנה אשר חיו שוב יחדיו בתענוגי מעדני עולם בבית מלכותו של יוסף. וזאת היתה המטרה של הפירוד בין יעקב ויוסף. על מנת שיוסף הצדיק יהיה בבחינת צדיק הדור המשפיע לכל כסיבה אדירה למשוך את בני ישראל למצרים. ללמדנו, שהבורא מסבב הכל לטובת האדם. כי מאיתו יתברך לא תצא הרעה הנובעת מן האדם עצמו, בהולכו אחרי ההבל של עצת יצרו מחוסר סבלנות ואמונה.
פרשת ויחי צמאון ותשוקה ים גדול ורחב ידיים, נראה כמשתרע על מרחבי אין סוף גם עומקו – מי ישורונו, שכן עמוק עמוק הוא. בתוכנו מתרוצצים אנה ואנה דגים הבולעים בשקיקה כל העת טיפין טיפין מן הים. מובטחים הם במאגרי המים העומדים לרשותם, בבחינת "ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד". אף על פי כן ראו איזה פלא! חכמינו ז"ל מעידים בדבריהם על הפסוק: "וידגו לרוב בקרב הארץ" (בראשית מח), כי ברדת הגשם של פני הים עולים הדגים לקראת טיפותיו ובולעים אותן בשקיקה, "כמי שלא טעמו מים מימיהון" (בראשית רבה צז ג). יש להם שפע רב, ובכל זאת צמאים הם לכל טיפה היורדת אליהם משמים. מסיים המדרש ואומר: "כך הן ישראל – גדלין במים, בתורה; כיון שהן שומעים דבר חדש מן התורה, הן מקבלין אותו בצמאון כמי שלא שמעו דברי תורה מימיהון". אין זה המקום היחיד שבו משמשים הדגים ותכונותיהם משל לאדם וליחסו אל התורה. בנוסף לפסוק "וידגו לרוב", נאמר בנביא (חבקוק א): "ותעשה אדם כדגי הים". ובמאמרי חז"ל מצאנו בכמה מקומות, היבטים שונים של השוואה בין אדם לדגים. "והוי שותה בצמא את דבריהם" "בתלמוד" – זה הקניין הראשון מתוך מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. ופירש "מדרש שמואל" -"בהיותו לומד לעולם, כי איזהו חכם – הלומד מכל אדם. ולעולם הוא מחשיב את עצמו חסר, וחושק לעולם ללמוד יותר. זה ישיג מעלת התורה לפי שלעולם הוא צמא למים. למדנו מדבריו שהצמאון הוא המפתח להשגת מעלות התורה. הצמא מהווה ביטוי לתחושת ההעדר, שבעטיה באה ההשתוקקות להשיג את הדבר המרווה. על כן חייב האדם להכיר עד כמה עדיין חסר לו בידיעת התורה, וללמוד בכל עת ומכל אדם. זהו חכם אמיתי, ולא יאה התואר: "תלמיד חכם". אומר הגר"ח מוואלז'ין, על פי דברי התנא: "והוי שותה בצמא את דבריהם" (אבות פ"א, ד), לא נאמר "שותה כצמא", כי כל דמיון אינו שיוויון ממש, כמו שנאמר "היתה כאלמנה" (איכה א), ודייקו חז"ל: "ולא כאלמנה ממש". לפיכך אמר "בצמא", שיהיה שותה כמים מלוחים אשר ככל ששותים מהם נעשים צמאים יותר. כך גם התורה, כל מה שילמד יותר, יתאווה לו עוד לדעת תורת אלוקיו, לכן אמר התנא "בצמא" – שותה ועדיין צמא. ועוד נאמר: שתיית מים ולא שאר משקים. למה? כי נמשלה התורה למים, ועליה אמר הכתוב: "הוי כל צמא, לכו למים" (ישיעהו נח). ובמה שונה שתיית מים משאר משקים? לפי שעל מים אמרו: "השותה מים לצמאו" (ברכות מד.), כי בדרך כלל אין שותים מים אלא כאשר צמאים. אי לזאת מלמדנו התנא שהלימוד מתוך צמאון והשתוקקות, הוא תנאי עיקרי בעצם לימוד התורה. המצוות ניתנו – "לטוב לנו כל הימים" קו דק מפריד בין נופש ומנוחה לבין פריקת עול והוללות. בעולם הרחב, רבים אינם מבחינם בקו מפריד זה, וימי חופשה הם בעיניהם ימים של יציאה מן מסגרת, המגיעה עד כדי פריקת עול. בברכתו לבניו המשיל יעקב אבינו חלק מהשבטים לבעלי-חיים. את יהודה כינה "גור אריה", את נפתלי "אילה שלוחה", לדן אמר "יהי דן נחש" וכן הלאה. אמנם יש לתמוה: מדוע כינה בשם "חמור גרם" את יששכר אשר שבטו הוא שבט לומדי התורה, הרי חמור הוא בעל חיים בזוי? בעבר הלא-רחוק, היו הסוס והחמור משמשים את האדם כבהמות עבודה. בכל כפר היו נראים החמורים והסוסים היוצאים עם שחר לשדה, כל אחד לתפקידו ולעבודתו. כאשר היו הבהמות שבות לכפר אחר יום עבודה מפרך, היו בעליהם נותנים להם לפוש מעמל היום. אולם סיגנון המנוחה של שני בעלי חיים אלה, היה שונה בתכלית. את הסוס היו צריכים לשחרר מהרתמות ומהמוסרות שהיו קשורות לגופו, ואז היה קופץ ומשתולל בצהלה. את החמור לעומתו, אפשר היה להשאיר רתום לעול כשכל המשא עדיין עליו, די היה לו לעמוד בפינה שקטה, וזו היתה מנוחתו. מכאן מבינים אנו, שאם ימי חופשה מבטאים שבירת מסגרות הגובלת בפריקת עול, הרי זו חופשה מסוג החופש של הסוס. בן תורה אמיתי יודע לשמור על מסגרת נאותה גם בימים של חופשה. הנופש שלו הוא עם העול, כסוג מנוחתו של החמור. רעיון זה נרמז בזה שדוקא ליששכר, ששבטו הוא שבט לומדי התורה, נאמר: "יששכר חמור גרם". המסגרות המדוברות הן ההקפדה על זמני התפילות, וההקפדה על דקדוק במצוות בקלה כבחמורה. וכמובן שיש לשמור ולהקפיד על קביעות עיתים לתורה. חופשה שהיא פריקת עול, כחופשת הסוס, מלווה במעשים של פריקת עול מופגנת. אולם אין זו דרכה של תורה, המנחה את האדם בכל עת ובכל שעה כיצד עליו לנהוג. אמנם ימי נופש מיועדים להחלפת כח על ידי ריבוי שינה ומנוחה, אכילה נאותה ואף טיול, אך כל זה תוך כדי שמירת הצורה והמסגרת המתחייבת מכח דיני התורה והנהגותיה. רעיון זה יש להרחיב לכל ימות השנה ולא רק לימי החופש. על כל יהודי לדעת שהתורה חייבת להיות נר לרגלו – בכל עת, בכל מקום ובכל מצב. ועל דברים אלו אפשר לאמר: הלא הדברים מפחידים ומרתיעים – וכי יכול אדם לחיות תחת עול תרי"ג מצוות באותה חומרה ורצינות בכל עת ברציפות? התשובה לכך היא – שלפחד מפני העול אין לו מקום!!! הדקדוק בחיי תורה ומצוות הוא זה המביא את האדם אל שלימות הנפש, אל הסיפוק ואל האושר כי: האושר והסיפוק קשורים קשר הדוק עם הנשמה, והיא מוצאת את סיפוקה אך ורק בשמירה על קלה כבחמורה. עלינו להבין שבכל מצב, הן של חופשה והן של עשייה, תפקידנו הוא להשביע את רצון הנשמה כי הנשמה רוחנית, וככל שאדם יחיה על פי התורה, כך יבואו כל תשוקותיו ורצונותיו הפנימיים על סיפוקם, ובכך יזכה לאושר האמיתי, על כן אין לאדם לחשוש לקבל על עצמו עול תורה שירתיע ויפחיד אותו. דוקא חיי תורה מביאים לאדם אושר, סיפוק ושמחה. וידע שכבלי המצוות הינם כבלי אהבה המנחים את האדם בדרכו אל האושר האמיתי. "ויחי יעקב בארץ מצרים" – מהי חיותו של יעקב אבינו? חיותו של יעקב אבינו בעולמו של הבורא היה למען שנים עשר השבטים. כאשר מכולם אהב במיוחד את יוסף בנו יקירו כי הוא היה יסודו של עולם. אשר זה יצר אצל יעקב את שלמות השמחה המהווה את רוח הקודש. כי שמחתו היתה שמחת הבורא אשר משפיע לאדם השמח בו יתברך שפע ברכה והצלחה. עד שתשרה עליו רוח קודשו כי ממנו ינבע פרסום האלוקות בכל מעשיו, עד אשר יהיה בחינת: "מגלגלין זכות על ידי זכאי". כל אדם יכול לזכות להיות מזכה את הרבים במידה והוא לא יהיה נשבר מכאביו הבאים אליו מרוב אהבתו של בורא העולם, ככתוב: מי שהקב"ה אוהב, מדכאו ביסורים כדי לקרבו אליו. אם כן אהבת הבורא ליעקב אבינו היתה אדירה לפי שכל ימיו היה בצער ונמצא בצער. כאשר הצער הגדול ביותר היה איבודו של יוסף שהיה קשור אל אביו, ואביו אליו בקשר נפש בנפש, דם בדם, וחיים בחיים. כשנעלם יוסף מנופו של יעקב אבינו, מאז חייו לא היו חיים ואולי כדי שישיג את כאב צער השכינה על בניה. לכן כתוב: ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. כאשר בגימטריה המילה ויחי שווה לסך 34. מספר שנים אלה מלמד שאלו היו חייו היפים והמהנים של יעקב אבינו. שבע עשרה שנה ראשונות אשר היה יוסף יחד עם אביו עד שנעלם מעיניו. ועוד שבע עשרה שנה אשר חיו שוב יחדיו בתענוגי מעדני עולם בבית מלכותו של יוסף. וזאת היתה המטרה של הפירוד בין יעקב ויוסף. על מנת שיוסף הצדיק יהיה בבחינת צדיק הדור המשפיע לכל כסיבה אדירה למשוך את בני ישראל למצרים. ללמדנו, שהבורא מסבב הכל לטובת האדם. כי מאיתו יתברך לא תצא הרעה הנובעת מן האדם עצמו, בהולכו אחרי ההבל של עצת יצרו מחוסר סבלנות ואמונה.