פרשת ויגש 2
אני יודע שקצת ארוך אבל . . . והיו לאחדים בידי פרשת מקץ הסתיימה בהגשמת כל עלילותיו של יוסף. אחיו הורידו אליו את בנימין ועתה הריהו נדון להיות עבד ליוסף בעוד שהם חופשיים ללכת. בהערה הנשמעת לנו כצינית, מוסיף עוד יוסף בשלחם אותם מעימו: ``ואתם עלו לשלום אל אביכם``. או אז, כששומע יהודה את דבר השלום יוצא מפיו של יוסף, הוא מחליט שהגיע הזמן לזרוק את המסכות ולהפסיק את משחק המחבואים; הוא משאיר את המליץ הצידה ונגש ישירות אל יוסף וקורא לו להצהיר מי הוא: יוסף אחיהם או פרעה? רבים הם אמנם הרמזים בפרשיות הקודמות המוכיחים לפי פשוטו של מקרא כי כולם יודעים שיוסף הוא המשביר השולט בכל ארץ מצרים ודרכה על העולם כולו התלוי בו. התעלומה היא לא בין חי למת אלא בין צדיק לרשע, למרות שבפי חז``ל זה אותו דבר... אכן העמיד יוסף את אחיו במבחן אבל עכשיו המבחן חוזר אליו. מה יחליט? אנו חייבים להבין כי שני מסלולים פתוחים לפניו: האחד, להמשיך לבד בדרכו הוא, עם רק בנימין לצידו, ולשכוח את העבר על כל המשתמע מכך. הוא יגשים את חלומו או לפחות ינסה, אבל חלומו כבר לא יהיה המשך חלומו של יעקב שבזמנו, כזכור, שמר את הדבר. והשני: להרים את כפפת האחוה, לבטוח בכך שאחיו יהיו מסוגלים לראות בו את אחיהם על אף הקשיים ויסכימו להצטרף אליו ולשתף איתו פעולה כדי להיות רועי עולם במקום שהיו רועים רק את צאן אביהם. מבחינתנו אין כאן מתח כלל שהרי אנו יודעים את סוף הסיפור. או ליתר דיוק אנו חושבים שאנו יודעים. שהרי לאמיתו של דבר הסיפור עוד לא נגמר. נשתמש בהערה קטנה להבהיר את הענין. כששלח יעקב את יוסף ``מעמק חברון``, מאותה עצה עמוקה של אברהם אבינו השוכב בחברון, לקיים את ה``ידוע תדע כי גר יהיה זרעך``, הוא אמר לו ``ראה נא את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר``. עתה, הוא שלח את אחיו לשלום ויהודה נגש אליו לדבר דבר באזניו. הרי נסגר המעגל וכבר מותר ליוסף להתוודע אל אחיו ואל אביו. הוא כבר יכול להשיב דבר. והנהו בו זמנית אומר ושואל: אני יוסף, העוד אבי חי? הלא לאורך פרק שלם פירט עכשיו יהודה את חשיבותו של בנימין לאביו וכי הוא ערב את הנער וסיים בהקרבת עצמו במקום בנימין: ``כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי``. (המעיין בדברי יהודה יווכח במהרה כי המילים ``אבינו`` ו``אבי`` משולבות באופן תדירי, ויש לעמוד על כך אבל כאן, מטעמים ברורים, תייחס אל הדברים רק בכללותם.) באומרו ``אבינו``, יהודה מכליל ביחס ליעקב את אחיו ועצמו (ומבחינת הפשט הפשוט זה יכול להכליל גם את יוסף או לפחות אינו מוציא אותו מן הכלל). באומרו ``אבי``, הוא מדגיש את הקשר היחודי בינו לבין אביו. הקשר הזה יתגלה באופן מוחלט ביציאת מצרים: ``בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו``. אבל בינתיים טרם הגיע עת יציאה ממצרים. ולכן שואל יוסף את יהודה: ``העוד אבי חי``. האם אותה הבחינה של הקשר היחודי בין יעקב ליוסף שהיא גרמה לקנאת אחיו קיימת. האם הם מוכנים להכיר בלגיטימיות של אותו הקשר בין יעקב ליוסף כפי שהוא מוכן להכיר בלגיטימיות של הקשר בין ישראל ליהודה? בזהותו של יעקב הנקרא ישראל חיים וקיימים שני המימדים מאוחדים. יעקב חי ביוסף אבל ישראל מתקדש ביהודה. האחווה המצליחה להתגלם בין יוסף ויהודה וכל שבטי ישורון אינה מוחקת את ההבדלים ביניהם. זוהי הדוגמה של הפלורליזם האמיתי, הפלורליזם המאחד, המאשיר ומעשיר את הכלל מעושרם של הפרטים לעומת הפלורליזם המדומה של חברה מחולקת ומפולגת שבה המילה פלורליזם משמשת לעלה תאנה לכסות את השנאה. אין שלום ואחוה בהפרדה ופילוג. אבל בכל עידן ועידן בהתאם לאמת של כל תקופה, נשאלת השאלה: מי בראש? וסביבו עלינו להתאחד. בשוב ד` את שיבת ציון היינו כחולמים. הגיע הזמן להודות הגדיל ד` לעשות עמנו, לקצור ברינה ולאסוף את כל האלומים. מרות אשר הלכה אחרי הקוצרים לוודא שבל ידח ממנו נדח יצא דוד נשיא לעולם: וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם ... וידעו הגוים כי אני ד` מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם. שבת שלום לכולם,
אני יודע שקצת ארוך אבל . . . והיו לאחדים בידי פרשת מקץ הסתיימה בהגשמת כל עלילותיו של יוסף. אחיו הורידו אליו את בנימין ועתה הריהו נדון להיות עבד ליוסף בעוד שהם חופשיים ללכת. בהערה הנשמעת לנו כצינית, מוסיף עוד יוסף בשלחם אותם מעימו: ``ואתם עלו לשלום אל אביכם``. או אז, כששומע יהודה את דבר השלום יוצא מפיו של יוסף, הוא מחליט שהגיע הזמן לזרוק את המסכות ולהפסיק את משחק המחבואים; הוא משאיר את המליץ הצידה ונגש ישירות אל יוסף וקורא לו להצהיר מי הוא: יוסף אחיהם או פרעה? רבים הם אמנם הרמזים בפרשיות הקודמות המוכיחים לפי פשוטו של מקרא כי כולם יודעים שיוסף הוא המשביר השולט בכל ארץ מצרים ודרכה על העולם כולו התלוי בו. התעלומה היא לא בין חי למת אלא בין צדיק לרשע, למרות שבפי חז``ל זה אותו דבר... אכן העמיד יוסף את אחיו במבחן אבל עכשיו המבחן חוזר אליו. מה יחליט? אנו חייבים להבין כי שני מסלולים פתוחים לפניו: האחד, להמשיך לבד בדרכו הוא, עם רק בנימין לצידו, ולשכוח את העבר על כל המשתמע מכך. הוא יגשים את חלומו או לפחות ינסה, אבל חלומו כבר לא יהיה המשך חלומו של יעקב שבזמנו, כזכור, שמר את הדבר. והשני: להרים את כפפת האחוה, לבטוח בכך שאחיו יהיו מסוגלים לראות בו את אחיהם על אף הקשיים ויסכימו להצטרף אליו ולשתף איתו פעולה כדי להיות רועי עולם במקום שהיו רועים רק את צאן אביהם. מבחינתנו אין כאן מתח כלל שהרי אנו יודעים את סוף הסיפור. או ליתר דיוק אנו חושבים שאנו יודעים. שהרי לאמיתו של דבר הסיפור עוד לא נגמר. נשתמש בהערה קטנה להבהיר את הענין. כששלח יעקב את יוסף ``מעמק חברון``, מאותה עצה עמוקה של אברהם אבינו השוכב בחברון, לקיים את ה``ידוע תדע כי גר יהיה זרעך``, הוא אמר לו ``ראה נא את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר``. עתה, הוא שלח את אחיו לשלום ויהודה נגש אליו לדבר דבר באזניו. הרי נסגר המעגל וכבר מותר ליוסף להתוודע אל אחיו ואל אביו. הוא כבר יכול להשיב דבר. והנהו בו זמנית אומר ושואל: אני יוסף, העוד אבי חי? הלא לאורך פרק שלם פירט עכשיו יהודה את חשיבותו של בנימין לאביו וכי הוא ערב את הנער וסיים בהקרבת עצמו במקום בנימין: ``כי איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי, פן אראה ברע אשר ימצא את אבי``. (המעיין בדברי יהודה יווכח במהרה כי המילים ``אבינו`` ו``אבי`` משולבות באופן תדירי, ויש לעמוד על כך אבל כאן, מטעמים ברורים, תייחס אל הדברים רק בכללותם.) באומרו ``אבינו``, יהודה מכליל ביחס ליעקב את אחיו ועצמו (ומבחינת הפשט הפשוט זה יכול להכליל גם את יוסף או לפחות אינו מוציא אותו מן הכלל). באומרו ``אבי``, הוא מדגיש את הקשר היחודי בינו לבין אביו. הקשר הזה יתגלה באופן מוחלט ביציאת מצרים: ``בצאת ישראל ממצרים היתה יהודה לקדשו``. אבל בינתיים טרם הגיע עת יציאה ממצרים. ולכן שואל יוסף את יהודה: ``העוד אבי חי``. האם אותה הבחינה של הקשר היחודי בין יעקב ליוסף שהיא גרמה לקנאת אחיו קיימת. האם הם מוכנים להכיר בלגיטימיות של אותו הקשר בין יעקב ליוסף כפי שהוא מוכן להכיר בלגיטימיות של הקשר בין ישראל ליהודה? בזהותו של יעקב הנקרא ישראל חיים וקיימים שני המימדים מאוחדים. יעקב חי ביוסף אבל ישראל מתקדש ביהודה. האחווה המצליחה להתגלם בין יוסף ויהודה וכל שבטי ישורון אינה מוחקת את ההבדלים ביניהם. זוהי הדוגמה של הפלורליזם האמיתי, הפלורליזם המאחד, המאשיר ומעשיר את הכלל מעושרם של הפרטים לעומת הפלורליזם המדומה של חברה מחולקת ומפולגת שבה המילה פלורליזם משמשת לעלה תאנה לכסות את השנאה. אין שלום ואחוה בהפרדה ופילוג. אבל בכל עידן ועידן בהתאם לאמת של כל תקופה, נשאלת השאלה: מי בראש? וסביבו עלינו להתאחד. בשוב ד` את שיבת ציון היינו כחולמים. הגיע הזמן להודות הגדיל ד` לעשות עמנו, לקצור ברינה ולאסוף את כל האלומים. מרות אשר הלכה אחרי הקוצרים לוודא שבל ידח ממנו נדח יצא דוד נשיא לעולם: וכרתי להם ברית שלום ברית עולם יהיה אותם ... וידעו הגוים כי אני ד` מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם. שבת שלום לכולם,