אש שלהבתיה
New member
פרשת השבוע
פרשת ויקרא הדרך הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת "עץ חיים" שבירושלים, היה רגיל לנסוע מדי פעם לעיר חברון כדי להשתטח על קברי האבות. למסעות אלו היו נלווים אליו מקצת מטובי הלמדנים בישיבתו, ובאותן הזדמנויות היה נכנס עמם לבקר אצל ה"סבא" מסלבודקה זצ"ל אשר התגורר בעיר חברון. באחד מביקוריו אצל ה"סבא" הכריז הגרא"ז עם בואו: "היום הבאתי עמי את הגדול שבכולם! זהו עילוי אשר העולם עוד ירעש ממנו!". ה"סבא" קיבלם בשמחה, הזמינם להסב עמו ליד השולחן, וביקש מהרבנית שתגיש לאורחים כוסות תה וסוכר. ישבו השלושה ושוחחו בדברי תורה. לפתע הבחין ה"סבא" שהעילוי הצעיר היושב עם שני ה"אריות", מלקט בראשי אצבעותיו גרגירי סוכר אשר נשפכו על השולחן ומלקקם. הדבר לא מצא חן בעיניו, כי ראה בזה פגם בדרך ארץ, שכן אין זה מן הראוי לנהוג כך כאשר יושבים עם גדולי תורה. אולם כדי שלא לפגוע בו, העדיף ה"סבא" לשתוק ולא להעיר לו על כך בגלוי. לקאת סוף הביקור פנה ה"סבא" אל הבחור, ואמר לו: "ברצוני לשאול אותך כמה שאלות. אמור לי בבקשה, מי יותר חשוב אדם חי או אדם מת?" התפלא הבחור על השאלה, והשיב בפשטות: "אדם חי, כמובן". הוסיף ה"סבא" ושאל: "אריה חי ואריה מת, מי מהם חשוב יותר?" אף כאן נענה העילוי והשיב מיד: "מובן מאליו שהאריה החי הוא החשוב יותר". וה"סבא" אינו מרפה וממשיך לשאול: "כלב חי וכלב מת, מי יותר חשוב?" והתשובה: "כלב חי", ושאלה נוספת, אומר ה"סבא": "כלב חי ואריה מת, מי מהשניים חשוב יותר?" משיב הבחור: "הרי זה פסוק מפורש: 'כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת' (קהלת ט)". "לסיום" אומר ה"סבא": "ברצוני לחוד חידה. האם תוכל להצביע על מקרה של אדם חי ונבלה מתה, ובכל זאת הנבלה עדיפה על פני האדם החי?". "אין מציאות כזו", השיב הבחור בהחלטיות. אמר לו ה"סבא": "אמנם זו רק חידה, אך כאן שגית. חז"ל אומרים: 'כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו' (ויקרא רבה א)". רבי איסר זלמן הבין מיד, כלפי מה הדברים אמורים. כי "דעת" משמעו דרך ארץ, וכוונת ה"סבא" היתה לרמוז לבחור שהתנהג שלא בדרך ארץ. לאחר שיצא הבחור מהחדר אמר הגרא"ז ל"סבא": "יורשה לי להעיר שנדמה לי שה"סבא" הגזים, הרי אמרתי כבר שמדובר כאן בעילוי שבעילויים ושהעולם עוד ירעש ממנו!". ה"סבא" נשאר בשלו ואמר: "די במעשה הקטן הזה של ליקוק הסוכר, כדי ללמד על כך שאם הבחור לא ישנה את הליכותיו, לא זו בלבד שהעולם לא ירעש ממנו, אלא הוא יהיה אפס אפסים!! ולא תהיה לו שייכות לעולם התורה!, גם רבי איסר זלמן לא חזר בו מדעתו, ואמר: "מכל מקום נדמה לי שה"סבא" טועה". את הסיפור הנ"ל היה נוהג לספר הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל לתלמידיו, והיה חותם את סיפור המעשה בדברים האלה: "אני יודע במי המדובר, הכרתי את העילוי בצעירותו וגם לעת זקנתו. יכול אני להעיד שהוא גדל והזקין, ולצערנו ה"סבא" צדק". כל השומע סיפור זה עומד ומשתומם. אמנם ידענו ש"דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו רבה א), ויודעים אנו גם את מאמר חז"ל - "אם אין דרך ארץ אין תורה" (פרקי אבות ג). אולם לא ניתן לתאר שהדברים כה חמורים, פגם כה קטן בדרך ארץ כליקוק סוכר בפני גדולי תורה, מהווה אות אזהרה מפני תוצאות כה חמורות? המסקנה המתבקשת היא שאכן נושא "דרך ארץ" הינו נושא חשוב ונכבד, ועלינו לתת את הדעת על כך. ייתכן מאוד שפליאתנו אודות החשיבות הגדולה המיוחסת על ידי חז"ל לדרך ארץ נובעת מהמצב הכללי של דורנו. אין זה סוד שבעולם הרחב הסובב אותו, נפרצו בדור האחרון המסגרות של מידות טובות ודרך ארץ. הנוער גדל ללא חינוך וללא דרך ארץ. בסיפור לעיל הוזכרו דברי חז"ל: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו". די בדברים אלה, כדי לעמוד על חומרת העניין של דרך ארץ. נבלה של בהמה, הלא היא הדבר הפחות ביותר שאנו יכולים לתאר לעצמנו, ריחה רע ואין בה שום תועלת, והיא נחשבת טובה יותר מתלמיד חכם שאינו מתנהג בדרך ארץ. הדברים מקבלים משמעות חמורה יותר, כאשר אנו רואים באיזה הקשר נאמרו הדברים. וזה לשון המדרש: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו", מכאן אמרו: כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. תדע לך שכך הוא, צא ולמד ממשה רבנו אבי החוכמה, אבי הנביאים, שהוציא את בני ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקראו לו, שנאמר (פרשת ויקרא): "ויקרא אל משה וידבר". חז"ל מונים כאן כמה מן המעלות המיוחדות של משה רבנו, מעלות אשר לא התעטר בהן אדם אחר מלבדו, אף על פי כן אילו היה משה רבן של ישראל נכנס אל אוהל מועד ללא קריאת ה' תחילה, היה בדבר זה חוסר דרך ארץ. חז"ל מונים את מעשיו הנשגבים של משה רבנו, כדי להדגיש לנו שאפילו אדם במדרגתו של משה רבנו, היה נתבע על כניסה ללא הזמנה לאוהל מועד. מדוע? משום שאין זה דרך ארץ, ובהקשר הזה אמרו את הביטוי החריף על תלמיד חכם שאין לו דרך ארץ. מהות העניין של דרך ארץ מבואר בפירוש רבינו יונה ז"ל על המשנה: "אם אין דרך ארץ אין תורה" (פרקי אבות ג). אומר רבנו יונה: "רצונו לומר, שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות". וביאור הדברים: האדם הינו כלי, שבו עלינו להשכין תורה ויראת שמים. כשם שאנו מבינים שאין לאחסן דברי מאכל בתוך כלי מזוהם, כך אי אפשר שתשכון התורה בכלי בעל מידות מושחתות וחוסר דרך ארץ.
פרשת ויקרא הדרך הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, ראש ישיבת "עץ חיים" שבירושלים, היה רגיל לנסוע מדי פעם לעיר חברון כדי להשתטח על קברי האבות. למסעות אלו היו נלווים אליו מקצת מטובי הלמדנים בישיבתו, ובאותן הזדמנויות היה נכנס עמם לבקר אצל ה"סבא" מסלבודקה זצ"ל אשר התגורר בעיר חברון. באחד מביקוריו אצל ה"סבא" הכריז הגרא"ז עם בואו: "היום הבאתי עמי את הגדול שבכולם! זהו עילוי אשר העולם עוד ירעש ממנו!". ה"סבא" קיבלם בשמחה, הזמינם להסב עמו ליד השולחן, וביקש מהרבנית שתגיש לאורחים כוסות תה וסוכר. ישבו השלושה ושוחחו בדברי תורה. לפתע הבחין ה"סבא" שהעילוי הצעיר היושב עם שני ה"אריות", מלקט בראשי אצבעותיו גרגירי סוכר אשר נשפכו על השולחן ומלקקם. הדבר לא מצא חן בעיניו, כי ראה בזה פגם בדרך ארץ, שכן אין זה מן הראוי לנהוג כך כאשר יושבים עם גדולי תורה. אולם כדי שלא לפגוע בו, העדיף ה"סבא" לשתוק ולא להעיר לו על כך בגלוי. לקאת סוף הביקור פנה ה"סבא" אל הבחור, ואמר לו: "ברצוני לשאול אותך כמה שאלות. אמור לי בבקשה, מי יותר חשוב אדם חי או אדם מת?" התפלא הבחור על השאלה, והשיב בפשטות: "אדם חי, כמובן". הוסיף ה"סבא" ושאל: "אריה חי ואריה מת, מי מהם חשוב יותר?" אף כאן נענה העילוי והשיב מיד: "מובן מאליו שהאריה החי הוא החשוב יותר". וה"סבא" אינו מרפה וממשיך לשאול: "כלב חי וכלב מת, מי יותר חשוב?" והתשובה: "כלב חי", ושאלה נוספת, אומר ה"סבא": "כלב חי ואריה מת, מי מהשניים חשוב יותר?" משיב הבחור: "הרי זה פסוק מפורש: 'כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת' (קהלת ט)". "לסיום" אומר ה"סבא": "ברצוני לחוד חידה. האם תוכל להצביע על מקרה של אדם חי ונבלה מתה, ובכל זאת הנבלה עדיפה על פני האדם החי?". "אין מציאות כזו", השיב הבחור בהחלטיות. אמר לו ה"סבא": "אמנם זו רק חידה, אך כאן שגית. חז"ל אומרים: 'כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו' (ויקרא רבה א)". רבי איסר זלמן הבין מיד, כלפי מה הדברים אמורים. כי "דעת" משמעו דרך ארץ, וכוונת ה"סבא" היתה לרמוז לבחור שהתנהג שלא בדרך ארץ. לאחר שיצא הבחור מהחדר אמר הגרא"ז ל"סבא": "יורשה לי להעיר שנדמה לי שה"סבא" הגזים, הרי אמרתי כבר שמדובר כאן בעילוי שבעילויים ושהעולם עוד ירעש ממנו!". ה"סבא" נשאר בשלו ואמר: "די במעשה הקטן הזה של ליקוק הסוכר, כדי ללמד על כך שאם הבחור לא ישנה את הליכותיו, לא זו בלבד שהעולם לא ירעש ממנו, אלא הוא יהיה אפס אפסים!! ולא תהיה לו שייכות לעולם התורה!, גם רבי איסר זלמן לא חזר בו מדעתו, ואמר: "מכל מקום נדמה לי שה"סבא" טועה". את הסיפור הנ"ל היה נוהג לספר הגה"צ רבי מאיר חדש זצ"ל לתלמידיו, והיה חותם את סיפור המעשה בדברים האלה: "אני יודע במי המדובר, הכרתי את העילוי בצעירותו וגם לעת זקנתו. יכול אני להעיד שהוא גדל והזקין, ולצערנו ה"סבא" צדק". כל השומע סיפור זה עומד ומשתומם. אמנם ידענו ש"דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו רבה א), ויודעים אנו גם את מאמר חז"ל - "אם אין דרך ארץ אין תורה" (פרקי אבות ג). אולם לא ניתן לתאר שהדברים כה חמורים, פגם כה קטן בדרך ארץ כליקוק סוכר בפני גדולי תורה, מהווה אות אזהרה מפני תוצאות כה חמורות? המסקנה המתבקשת היא שאכן נושא "דרך ארץ" הינו נושא חשוב ונכבד, ועלינו לתת את הדעת על כך. ייתכן מאוד שפליאתנו אודות החשיבות הגדולה המיוחסת על ידי חז"ל לדרך ארץ נובעת מהמצב הכללי של דורנו. אין זה סוד שבעולם הרחב הסובב אותו, נפרצו בדור האחרון המסגרות של מידות טובות ודרך ארץ. הנוער גדל ללא חינוך וללא דרך ארץ. בסיפור לעיל הוזכרו דברי חז"ל: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו". די בדברים אלה, כדי לעמוד על חומרת העניין של דרך ארץ. נבלה של בהמה, הלא היא הדבר הפחות ביותר שאנו יכולים לתאר לעצמנו, ריחה רע ואין בה שום תועלת, והיא נחשבת טובה יותר מתלמיד חכם שאינו מתנהג בדרך ארץ. הדברים מקבלים משמעות חמורה יותר, כאשר אנו רואים באיזה הקשר נאמרו הדברים. וזה לשון המדרש: "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו", מכאן אמרו: כל תלמיד חכם שאין בו דעת, נבלה טובה הימנו. תדע לך שכך הוא, צא ולמד ממשה רבנו אבי החוכמה, אבי הנביאים, שהוציא את בני ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן, ולא נכנס לפני ולפנים עד שקראו לו, שנאמר (פרשת ויקרא): "ויקרא אל משה וידבר". חז"ל מונים כאן כמה מן המעלות המיוחדות של משה רבנו, מעלות אשר לא התעטר בהן אדם אחר מלבדו, אף על פי כן אילו היה משה רבן של ישראל נכנס אל אוהל מועד ללא קריאת ה' תחילה, היה בדבר זה חוסר דרך ארץ. חז"ל מונים את מעשיו הנשגבים של משה רבנו, כדי להדגיש לנו שאפילו אדם במדרגתו של משה רבנו, היה נתבע על כניסה ללא הזמנה לאוהל מועד. מדוע? משום שאין זה דרך ארץ, ובהקשר הזה אמרו את הביטוי החריף על תלמיד חכם שאין לו דרך ארץ. מהות העניין של דרך ארץ מבואר בפירוש רבינו יונה ז"ל על המשנה: "אם אין דרך ארץ אין תורה" (פרקי אבות ג). אומר רבנו יונה: "רצונו לומר, שצריך תחילה לתקן את עצמו במידות ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מידות טובות". וביאור הדברים: האדם הינו כלי, שבו עלינו להשכין תורה ויראת שמים. כשם שאנו מבינים שאין לאחסן דברי מאכל בתוך כלי מזוהם, כך אי אפשר שתשכון התורה בכלי בעל מידות מושחתות וחוסר דרך ארץ.
. התורה הטהורה היוצאת מפיהם של תינוקות של בית רבן, מקיימת את העולם כולו. מעלת הידיעה והזיכרון נאמר במשנה: אלישע בן אבויה אומר, הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק (אבות ד). נראה שמדובר כאן על המעלה של ידיעת התורה וזכירתה. גירסא דינקותא נזכרת ושומרת, לכן היא משולה לכתיבה על נייר חדש שהיא ברורה ובהירה, ועל כן נשמר הכתב לאורך זמן. ראוי לציין שגם הלימוד של יום אתמול, נחשב לגירסא דינקותא לעומת מה שלמד האדם היום. עוד יש לדקדק מלשון המשנה, שאף על פי שהלומד זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק, שהרי בסופו של דבר כתוב משהו על הנייר למרות היותו מחוק. לפיכך, אף על פי שמעלת הלומד ילד עדיפה, אין הזקן צריך להתייאש, כי גם ללימודו עדיין יש תועלת. וכך אומר רבינו יונה ז"ל בפירוש למשנה: "ואל יאמר הזקן הן אני עץ יבש, ואחרי שאין התורה מתקיימת בידי, למה אלמוד לריק איגע? כי מכל מקום שכרו אותו, אשר למד וטרח ועשה מצווה. ומה לו אם לא יזכרנה, שבין כך ובין כך השכר נותנין לו". התמזגותה עם האדם באבות דרבי נתן נאמר: "הוא היה אומר, הלומד תורה בילדותו דומה לאישה שהיא לשה בחמין. והלומד תורה בזיקנותו למה הוא דומה? לאישה שהיא לשה בצונן". כאן מדובר במעלה נוספת של הלימוד בימי הבחרות. לימוד התורה וקיומה מביא להתאחדות התורה והאדם. היא משנה את מהותו, מעדנת את הליכותיו ומזככת את נשמתו, עד שהאדם והתורה הופכים ליחידה אחת. וכל זאת קל יותר לעשות כשהלימוד נעשה בילדות-בחרות. אפשר לומר שהמים – המהווים משל לתורה – נילושים עם החומריות של האדם ומתמזגים בתוכה, עד שהכל נעשה לעיסה. כאשר הקמח נילוש במים חמים, הוא מתמזג היטב עמהם והתוצאה – עיסה מעולה. לפיכך נמשל הלומד תורה בילדותו לקמח שנילוש בחמין, כי לימוד כזה הינו יפה במיוחד למזיגת התורה באישיותו של האדם. זאת, משום שלימוד התורה כאשר הגוף החומרי זך יותר, יפה הוא במיוחד למזיגת התורה באישיותו של האדם. אמנם, גם לימוד התורה בעת זיקנה משפיע לטובה על האדם, אך איכות ההשפעה קטנה יותר. לכן לימוד בזיקנותו, דומה ללישה בצונן. התורה ותיקון המידות הגמרא אומרת במסכת בבא בתרא (דף טז.): "ברא הקב"ה יצר הרע - ברא לו תורה תבלין". לכל אדם יש גם מידות טובות, וגם מידות שעליו לתקן ולשפר. חובת תיקון המידות מוטלת על האדם במשך כל חייו, הן כאשר הוא נער והן בזיקנותו. בכל עת עליו לחתוך ולסלק ממנו את המידות הרעות. אולם יש דרך נוספת לתיקון המידות – לתקן אותן תיקון גמור ומושלם, על יד הפיכת המידות הרעות לטובות. דבר זה אפשר לעשות אך ורק על ידי התורה, שהיא כתבלין הממתיק את התבשיל שבתוך הסיר. אפשר, לדוגמא, לנצל לטובה את מידת הקינאה, ובמקום לקנא בזולת בגין עיניינים שטותיים, יש לקנא קנאת סופרים. כלומר, כאשר רואים אנו אדם שנתעלה בתורה ומידות, מן הראוי לקנא בו לשאוף להידמות לו ואף לעלות אליו. רבים טועים וחושבים שלאדם מבוגר וזקן קל יותר לתקן את המידות, מאשר לאדם צעיר. אולם ההיפך הוא הנכון! בימי הנערות והבחרות הרבה יותר קל להשתנות, כפי שאומר רבנו יונה ז"ל בפירוש למסכת אבות (פרק א) – שהנער דומה לעץ רך וצעיר שאפשר לכופפו ולהטותו לכיוון הרצוי. אדם זקן דומה לעץ זקן, אשר הקושי ליישרו או לכופפו הוא גדול מאד. חז"ל באים ומלמדים אותנו כאן, שאמנם תמיד יש ללומדי התורה כוח לתקן את המידות הרעות ולסלקן, אך הכוח לנצל את התורה כתבלין, כסממנים ורפואה לנפש, יש רק ללומדי התורה בימי הנעורים. נחל נובע מקור חוכמה "ולא תשבית מלח ברית אלוקיך" (ליקו"מ ח"א, כג) דע שעל ידי תיקון ברית קודש, האדם ניצול מפניה של הסטרא-אחרא (הטומאה). ועל ידי ברית נתתקן דם נידה ותאוות ממון, כמו שכתוב (זכריה ט): "גם בדם בריתך" – על ידי ברית, "שילחתי אסירך מבור" – והבור הוא הטחול שהוא מקור המרה השחורה והעצבות, כי "בעצבון תאכלנה". והברית היא בחינת מלח הממתיק (כמו מלח הממתיק את הבשר בזמן הכשרתו) כך ממתיק הוא את המרירות ואת עצבון הפרנסה, כפי שכתוב בזוהר (ויחי רמא