מכופף ונועץ
New member
פרשת השבוע - כי תצא
מבין כל הפרשות, פרשת השבוע, שאינה מן הארוכות בתורה, היא המשופעת ביותר במצוות.
74 מצוות מתוך תריג (613) שנהוג לספור.
בין יתר המצוות שניתן למצוא בפרשה, נמצאות המצוות המפורסמות של דין השבת אבידה, איסורי כלאיים, גירושין, שילוח הקן, איסור הלוואה בריבית ליהודי, ציצית ועוד.
מצווה נוספת, שמעוררת שאלות פילוסופיות עמוקות הינה מצווה פרוזאית, "מצוות מעקה", שיכולים היינו למצוא בתקנות הבנייה.
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו"
מצווה זו חמורה במובן מסוים ממצוות מזוזה, שכן אדם שלא השיגה ידו מזוזה, עדיין רשאי להתגורר בביתו, בעוד שבבית בלי מעקה אסור להתגורר.
בהקשר לביטוי כי יפול הנופל ממנו יש מקום לשאול ומה עם "ההשגחה העליונה"? האם הנופל נופל במקרה? האם יש בכלל מקרה?
ואם אין מקרה, אלא הכל נעשה בהשגחה, אז מה יועיל המעקה?
על כל השאלות הללו כבר חשבו בימי קדם.
חלק מן המפרשים, ובהם רש"י, מסבירים כי יש מי שראוי ליפול מבחינת מעשיו "ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". כלומר, אותו אדם שהיה נופל מגגך, יינזק, בכל מקרה, כפי שראוי לו וכפי שנגזר, אך אתה, תיזהר במעשיך ואל תאפשר שנזק זה ייגרם על ידך.
מנגד, הנשר הגדול, מפרש את כל נושא ההשגחה העליונה קצת אחרת וקצרה היריעה ובעיקר קצרה גם דעתי מלהבין דברים לאשורם, לא כל שכן להסבירם כאן בכתב.
בתמצית, דומני שמסביר הרמב"ם שמי ששם עצמו במקום סכנה, יכול ויינזק בלי קשר למעשיו משום שהאדם, ויהיה צדיק או רשע, הוא הנושא באחריות למעשיו או מחדליו והוא הנושא בתוצאותיהם שאם לא כן, הרינו שוללים ממנו את את חופש ההכרעה.
יתירה מכך, ניסיון החיים מעיד כי כי אין בעולם הזה חוקיות לפיה מי שמקיים מצוות בהכרח יאריך ימים בטוC ובנעימים וכנגד זה מי שאינו מקיימן זוכה לפורענות ונזקים, ואנו אף מכירים את הביטוי המפורסם 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו'.
ובהקשרים אלו ממש, של שכר ועונש ומציאות הרוע בעולם, מסופר על אלישע בן אבויה, מי שכינויו הוא "אחר". אותו אלישע היה בר הפלוגתא של רבי עקיבא, ורבו של רבי מאיר, וממילא היה צדיק גמור ומסופר שהכל היו מאזינים לדרשותיו.
אלא שהפך לאפיקורס וכפר בכל התורה כולה ואף הסית ילדים קטנים שלא לעסוק בתורה והלשין על יהודים שהמרו גזרות של רומאים ועסקו בה.
מסופר שמייד כשכפר אלישע הלך לזונה. וכדי להוכיח לה שאינו שומר מצוות עוד, חילל שבת בפניה.
ועל כן אמרה עליו הזונה "אחר הוא" וכך נדבק בו כינוי זה.
ומדוע הפך ל"אחר"?
מדרשים אחדים מספרים שהוא התפקר לנוכח מיתות משונות שאירעו לצדיקי עולם בדורו ופקפק "זו תורה וזו שכרה? פה שהפיק מרגליות ילחך עפר?" ומדרש אחר מספר כי מקרה שארע לו הביאו לכפירה. שתי מצוות בתורה נזכר בהן שכר אריכות ימים. האחת כיבוד אב ואם והשניה שילוח הקן. אלישע פגש בבן שבמצוות אביו טיפס לעץ כדי לעשות שילוח הקן, אלא שהבן מת תוך כדי ביצוע מצוות אביו. מייד כפר אלישע ואמר "היכן אריכות ימיו של זה"?
וכאן התגלה במלוא עוזו הניגוד שבין אלישע ותורתו ובין רבי עקיבא ותורתו.
בעוד תלה אלישע את אמונתו במה שמתרחש במציאות על בסיס הקשור בגמול וטובות הנאה.
רבי עקיבא קיים את התורה "לשמה" ודרש על הפסוק בקריאת שמע "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך *ובכל נפשך* ובכל מאודך" – אפילו הוא נוטל את נפשך! וכך אכן ארע בו. הוא זעק שמע ישראל בשעה שסרקו הרומאים – שנמחו כליל מעל פני האדמה – את בשרו במסרקות של ברזל.
השכר הגדול, מבחינת רבי עקיבא, הינו עצם הזכות שנפלה בחלקו להיות עובד את ה'. והדברים משתלבים יפה עם מאמר חז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא"
חרף זאת, כאשר גסס אלישע ממחלה בא אליו רבי מאיר, תלמידו, וביקש ממנו שיחזור בתשובה. אלישע אמר לו: "ועד כאן מקבלים"? (האם יקבלו תשובה של חוטא כמוני?) אמר לו רבי מאיר: "תשב אנוש עד דכא" – עד דכדוכה של הנפש. אלישע התחיל לבכות עד שמת. לאחר מכן שמח רבי מאיר ואמר: "דומה, שמתוך תשובה נסתלק רבי".
על פי המסופר, לאחר מותו, 'נלחמו' רבי מאיר ורבי יוחנן בגזרות שמיים כדי שיכופר לו.
ועלה בידם.
הפרשה מסיימת עם המצווה למחות את זכר עמלק.
מחד, בפרשתנו כתוב "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" כציווי לעם ישראל.
ומאידך במקום אחר כתוב "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים", כמעשה שיעשה הכל היכול.
עמלק תקף את עם ישראל מייד לאחר קריעת ים סוף. לעם ישראל לא היה דין ודברים עם עמלק לפני שזה תקף אותם ולמעשה, ארצו רחוקה מהמקום בו היו בני ישראל לאחר קריעת ים סוף. במילים אחרות, לא היתה שום סיבה לתקיפה זו. והתורה ממשיכה ומספרת בגנות עמלק כשהיא מציינת "ויזנב בך את כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ..." כלומר פגע באותם חלשים, חלכאים ונדכאים שהזדנבו בקצה המחנה.
זהו אויב החורג מכללי התנהגות מקובלת המנצל הזדמנות, ללא כל סיבה, לפתוח במלחמה שאיננה לתפארת לוחמיה ולפגוע דווקא באלו שהינם רפויים ושאינם מוגנים.
זהו עוול לשם עוול.
אם מקודם דיברנו בקיום תורה לשמה, אז להבדיל, זהו רוע לשמו.
פרופ' ליבוביץ מסביר, כי "במשמעות הרחבה, המלחמה בעמלק היא המלחמה בעוול וברע שבעולם, הקשורים מאז ימי בראשית בטבעם האנושי של כל יצורי אנוש באשר הם בני אדם ... 'עמלק' איננו אך ורק כינויו של אדם או עם שתקף את ישראל בצאתם ממצרים, אלא 'עמלק' שעל מחייתו מצווים ישראל, הוא סמל הרשעה והעוולה.
ממילא זוהי מלחמת נצח של השם יתברך ושל ישראל כאחת.
שבת שלום.
מבין כל הפרשות, פרשת השבוע, שאינה מן הארוכות בתורה, היא המשופעת ביותר במצוות.
74 מצוות מתוך תריג (613) שנהוג לספור.
בין יתר המצוות שניתן למצוא בפרשה, נמצאות המצוות המפורסמות של דין השבת אבידה, איסורי כלאיים, גירושין, שילוח הקן, איסור הלוואה בריבית ליהודי, ציצית ועוד.
מצווה נוספת, שמעוררת שאלות פילוסופיות עמוקות הינה מצווה פרוזאית, "מצוות מעקה", שיכולים היינו למצוא בתקנות הבנייה.
"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו"
מצווה זו חמורה במובן מסוים ממצוות מזוזה, שכן אדם שלא השיגה ידו מזוזה, עדיין רשאי להתגורר בביתו, בעוד שבבית בלי מעקה אסור להתגורר.
בהקשר לביטוי כי יפול הנופל ממנו יש מקום לשאול ומה עם "ההשגחה העליונה"? האם הנופל נופל במקרה? האם יש בכלל מקרה?
ואם אין מקרה, אלא הכל נעשה בהשגחה, אז מה יועיל המעקה?
על כל השאלות הללו כבר חשבו בימי קדם.
חלק מן המפרשים, ובהם רש"י, מסבירים כי יש מי שראוי ליפול מבחינת מעשיו "ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". כלומר, אותו אדם שהיה נופל מגגך, יינזק, בכל מקרה, כפי שראוי לו וכפי שנגזר, אך אתה, תיזהר במעשיך ואל תאפשר שנזק זה ייגרם על ידך.
מנגד, הנשר הגדול, מפרש את כל נושא ההשגחה העליונה קצת אחרת וקצרה היריעה ובעיקר קצרה גם דעתי מלהבין דברים לאשורם, לא כל שכן להסבירם כאן בכתב.
בתמצית, דומני שמסביר הרמב"ם שמי ששם עצמו במקום סכנה, יכול ויינזק בלי קשר למעשיו משום שהאדם, ויהיה צדיק או רשע, הוא הנושא באחריות למעשיו או מחדליו והוא הנושא בתוצאותיהם שאם לא כן, הרינו שוללים ממנו את את חופש ההכרעה.
יתירה מכך, ניסיון החיים מעיד כי כי אין בעולם הזה חוקיות לפיה מי שמקיים מצוות בהכרח יאריך ימים בטוC ובנעימים וכנגד זה מי שאינו מקיימן זוכה לפורענות ונזקים, ואנו אף מכירים את הביטוי המפורסם 'צדיק ורע לו רשע וטוב לו'.
ובהקשרים אלו ממש, של שכר ועונש ומציאות הרוע בעולם, מסופר על אלישע בן אבויה, מי שכינויו הוא "אחר". אותו אלישע היה בר הפלוגתא של רבי עקיבא, ורבו של רבי מאיר, וממילא היה צדיק גמור ומסופר שהכל היו מאזינים לדרשותיו.
אלא שהפך לאפיקורס וכפר בכל התורה כולה ואף הסית ילדים קטנים שלא לעסוק בתורה והלשין על יהודים שהמרו גזרות של רומאים ועסקו בה.
מסופר שמייד כשכפר אלישע הלך לזונה. וכדי להוכיח לה שאינו שומר מצוות עוד, חילל שבת בפניה.
ועל כן אמרה עליו הזונה "אחר הוא" וכך נדבק בו כינוי זה.
ומדוע הפך ל"אחר"?
מדרשים אחדים מספרים שהוא התפקר לנוכח מיתות משונות שאירעו לצדיקי עולם בדורו ופקפק "זו תורה וזו שכרה? פה שהפיק מרגליות ילחך עפר?" ומדרש אחר מספר כי מקרה שארע לו הביאו לכפירה. שתי מצוות בתורה נזכר בהן שכר אריכות ימים. האחת כיבוד אב ואם והשניה שילוח הקן. אלישע פגש בבן שבמצוות אביו טיפס לעץ כדי לעשות שילוח הקן, אלא שהבן מת תוך כדי ביצוע מצוות אביו. מייד כפר אלישע ואמר "היכן אריכות ימיו של זה"?
וכאן התגלה במלוא עוזו הניגוד שבין אלישע ותורתו ובין רבי עקיבא ותורתו.
בעוד תלה אלישע את אמונתו במה שמתרחש במציאות על בסיס הקשור בגמול וטובות הנאה.
רבי עקיבא קיים את התורה "לשמה" ודרש על הפסוק בקריאת שמע "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך *ובכל נפשך* ובכל מאודך" – אפילו הוא נוטל את נפשך! וכך אכן ארע בו. הוא זעק שמע ישראל בשעה שסרקו הרומאים – שנמחו כליל מעל פני האדמה – את בשרו במסרקות של ברזל.
השכר הגדול, מבחינת רבי עקיבא, הינו עצם הזכות שנפלה בחלקו להיות עובד את ה'. והדברים משתלבים יפה עם מאמר חז"ל "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא"
חרף זאת, כאשר גסס אלישע ממחלה בא אליו רבי מאיר, תלמידו, וביקש ממנו שיחזור בתשובה. אלישע אמר לו: "ועד כאן מקבלים"? (האם יקבלו תשובה של חוטא כמוני?) אמר לו רבי מאיר: "תשב אנוש עד דכא" – עד דכדוכה של הנפש. אלישע התחיל לבכות עד שמת. לאחר מכן שמח רבי מאיר ואמר: "דומה, שמתוך תשובה נסתלק רבי".
על פי המסופר, לאחר מותו, 'נלחמו' רבי מאיר ורבי יוחנן בגזרות שמיים כדי שיכופר לו.
ועלה בידם.
הפרשה מסיימת עם המצווה למחות את זכר עמלק.
מחד, בפרשתנו כתוב "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" כציווי לעם ישראל.
ומאידך במקום אחר כתוב "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים", כמעשה שיעשה הכל היכול.
עמלק תקף את עם ישראל מייד לאחר קריעת ים סוף. לעם ישראל לא היה דין ודברים עם עמלק לפני שזה תקף אותם ולמעשה, ארצו רחוקה מהמקום בו היו בני ישראל לאחר קריעת ים סוף. במילים אחרות, לא היתה שום סיבה לתקיפה זו. והתורה ממשיכה ומספרת בגנות עמלק כשהיא מציינת "ויזנב בך את כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ..." כלומר פגע באותם חלשים, חלכאים ונדכאים שהזדנבו בקצה המחנה.
זהו אויב החורג מכללי התנהגות מקובלת המנצל הזדמנות, ללא כל סיבה, לפתוח במלחמה שאיננה לתפארת לוחמיה ולפגוע דווקא באלו שהינם רפויים ושאינם מוגנים.
זהו עוול לשם עוול.
אם מקודם דיברנו בקיום תורה לשמה, אז להבדיל, זהו רוע לשמו.
פרופ' ליבוביץ מסביר, כי "במשמעות הרחבה, המלחמה בעמלק היא המלחמה בעוול וברע שבעולם, הקשורים מאז ימי בראשית בטבעם האנושי של כל יצורי אנוש באשר הם בני אדם ... 'עמלק' איננו אך ורק כינויו של אדם או עם שתקף את ישראל בצאתם ממצרים, אלא 'עמלק' שעל מחייתו מצווים ישראל, הוא סמל הרשעה והעוולה.
ממילא זוהי מלחמת נצח של השם יתברך ושל ישראל כאחת.
שבת שלום.