רונית 1411
New member
פרשת השבוע- כי תישא
נושאי הפרשה - כי-תשא
מחצית השקל (ל, יא-טז)
פרשת חטא העגל, אודותיה נלמד בהמשך הפרשה, הביאה מגיפה על עם ישראל. אולם, חיבתם של ישראל עודנה לפני הקב"ה. עתה לאחר שסלח להם, הוא רוצה לסופרם. לשם כך הוא מצווה על משה ליטול מטבע ששווייה מחצית השקל מכל בן ישראל מבן עשרים שנה ומעלה. תרומה זו תשמש ליציקת אדני המשכן ונתינתה מכפרת על חטא העגל.
הכיור (ל, יז-כא)
ה' מצווה את משה בעשיית פריט קודש למשכן (נוסף לכל הפריטים: ארון, מזבחות, מנורה, שולחן וכו', עליהם למדנו בפרשות הקודמות): כיור הרחצה. הכיור עשוי נחושת וניצב על כן (=רגל, בסיס) עשוי אף הוא נחושת. בכיור ייטלו הכוהנים את ידיהם ורגליהם לטהרה, בגישתם לעבודת הקודש במשכן.
שמן המשחה (ל, כב-לג)
תהליך התקדשותם של המזבח וכל כליו וכן של אהרון ובניו הכוהנים, כולל משיחה בשמן מיוחד - 'שמן המשחה'. ה' מצווה על משה להכין שמן זה ומפרט את החומרי-הגלם השונים מן הצומח ואת מידתם.
ה' מזהיר כי אין למשוח זרים בשמן זה ואין לעשות כמתכונתו, לבד מההכנה לשם קדושת המשכן. העושים כן דינם בכרת.
קטורת הסמים (ל, לד-לח)
פעמיים בכל יום מעלה הכהן קטורת על מזבח הזהב. ה' מצווה על משה להכין קטורת זו מאחד עשר סממנים. כל הסממנים האלו נשחקים היטב ומעורבים זה בזה. עשיית הקטורת מחוץ לצורכי ההקטרה במשכן, במתכונתה, אסורה אף היא באיסור חמור והעושה כמוה לצורך הרחה, דינו כרת.
מינוי עושי המלאכה (לא, א-יא)
ה' מצווה להעמיד בראש עושי המלאכה - מלאכת המשכן, כליו וכל נספחיו, את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה. על ידו יעזור אהליאב בן אחיסמך משבט דן.
קדושת השבת (לא, יב-יז)
עתה, סמוך לציווי הקמת המשכן, מצווה ה' את משה על קדושת השבת ושמירתה מכל עשיית מלאכה. רוצה לומר, למרות חשיבות המשכן וקדושתו, אין לדחות מפניו את קדושת השבת. יום השביעי יהיה אם כן יום מנוחה גם ממלאכת הקמת המשכן.
הקב"ה מכנה את השבת "אות ביני וביניכם". השבת מסמלת את הזהות בין בורא שמים וארץ שכילה מלאכתו ושבת ביום השביעי לבין עם ישראל, העם הנבחר.
לוחות הברית (לא, יח)
תם מעמד קבלת התורה על-ידי משה. הקב"ה נותן בידיו שני לוחות אבן מרובעות עליהם כתובים ב"אצבע אלוקים" עשרת הדברות.
חטא העגל (לב, א-ו)
בני ישראל ידעו כי משה עתיד לשהות במרום ארבעים יום. אך לא ידעו כי יום עלייתו של משה אל הר סיני אינו מן המניין, שכן הימים נמנו כיממות שלימות: לילה ויום, לילה ויום. כך, ביום הארבעים לפי חישובם, החלו בני ישראל לחשוש לגורלו של משה ואף החלו לפקפק אם ישוב.
קבוצת הערב-רב, שנספחה לישראל ביציאת מצרים, וכבר הראתה את עצמה גם בעבר כמפוקפקת באמונתה ונאמנותה, החלה שוב בהסתה. וכך נקהל העם על אהרון בדרישה ליצור חלופה אלילית למנהיגותו של משה ותפיסתו המונותאיסטית. אהרון שחשש מהעתיד לקרות נוכח נחישותם של דורשי האלילות, ניסה להרוויח זמן בבקשו להשיג כמויות גדולות של זהב ליצירת עגל אלילי. אך העם הפרוע הפתיע אותו בזריזותו, וכך כבר למחרת בבוקר רקדו בני ישראל סביב עגל הזהב.
משה משיב חרון אף ה' (לב, ז-יד)
כך, שעות ספורות לפני רדתו המתוכננת של משה מהר סיני, פונה אליו ה' בדברים קשים: "לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים". ה' עומד להוריד את משה מגדולתו בהאשימו אותו במעשי הערב-רב, אותם אנשים שמשה מדעתו סיפח אל עם ישראל ביציאת מצרים. ה' מאיים להשמיד את עם ישראל כולו ומבטיח למשה כי יקים עם חדש מצאצאיו.
משה מתחנן לפני ה' ומנסה להניאו מכוונתו. הוא מסביר את חילול ה' הגדול שיהיה בהריגת העם שבחר ה' להוציאו מעבדות לחרות, ומזכיר גם את זכות האבות - אברהם, יצחק ויעקוב. הקב"ה מתרצה וחוזר מכוונתו.
משה מחזיר את הסדר למחנה (לב, טו-ל)
בי"ז בתמוז, בתום ארבעים יום מאז עלה משה בז' בסיוון למרום, יורד משה מהר סיני ובידיו לוחות הברית. למרגלות ההר הוא פוגש את תלמידו הנאמן, יהושע בן-נון, הממתין לו שם מאז עלותו ההרה. בהתקרבו למחנה רואה משה את המתחולל סביב העגל. למרות שיגע כי חטא העם, משה מתחלחל אל מול המראה הנורא ומשליך את לוחות האבן מידיו כשהם מתנפצות על הקרקע.
משה נכנס למחנה ומשליט מייד סדר. הוא משמיד את עגל הזהב ומבקש מאהרון אחיו הסברים. אהרון מספר את אשר התרחש ועל הדינאמיקה השלילית שהוציאה את הדברים משליטתו. משה נעמד בשער המחנה ומכריז: "מי לה' אלי!" מייד מתקבצים ובאים בני לוי ומשה ממנה אותם להרוג בכל אלו הנצמדים לעבודת האלילים.
תוצאות החטא (לב, לא - לג, כג)
למחרת, בי"ח בתמוז עולה שוב משה אל ה' ומבקש לסלוח לעם ישראל כדי שיקבלו לוחות שניים. משה מביע את הקשר המוחלט שלו לעם ישראל ומגלה מסירות בלתי מצויה: הוא מודיע לקב"ה כי אם אינו סולח לעם, הוא מבקש למחות את שמו מכל התורה, הלא היא משוש חייו של משה רבנו!!!
לאחר ארבעים יום ה' אומנם מתרצה ומצווה על משה (כמופיע בהמשך הכתובים) לפסול שני לוחות אבנים חדשים ועליהם לחרוט את עשרת הדברות.
אך בינתיים על החוטאים להיענש. וכך ה' נוגף את חוטאי העגל במגיפה קשה המפילה חללים בבני ישראל. כמו-כן ה' נוטל מבני ישראל את הכתרים המיוחדים שקיבלו במעמד הר סיני. העם מתאבל כאשר הוא מבין שהחטא גרם לכך שגילוי השכינה מתרחק ובמקום הובלה גלויה של ה' את העם לארץ, ילך לפניהם מלאך.
גם משה אינו יכול לשכון יותר בתוך מחנה ישראל. וכך אפילו בשלב מאוחר יותר, לאחר יום הכיפורים אז אומר ה' למשה "סלחתי כדבריך" ומשה יורד עם הלוחות החדשים מן ההר, הוא קובע את אוהלו מחוץ למחנה ישראל. בני ישראל עוקבים בהערצה ובהשתוממות אחר משה העושה את דרכו לאוהלו, פניו קורנים באור אלוקי ועמוד הענן חונה פתח אוהלו כאות להתגלות השכינה.
אך עוד קודם לכך, בהיות משה בהר סיני בפעם השנייה, בין י"ט בתמוז לראש-חודש אלול, הואר מנסה להעביר את גזירת ה' המימרה את ההובלה הניסית האלוקית בשליחותו של מלאך ה'. הקב"ה אכן מתרצה גם בזאת למשה ואף מזכה אותו בראייה נדירה של כבוד השכינה.
לוחות שניים (לד, א-לה)
בר"ח אלול עולה משה בפעם השלישית אל ה'. הפעם בידיו שני לוחות אבנים שחצב בעצמו. ה' מתרצה למשה ומבטיח שוב שייכנסו לארץ ויגרשו את כל יושביה. הוא גם מלמד את משה את שלוש עשרה מידות הרחמים, שימשו את בני ישראל בכל עת צרה ומצוקה כדי להעביר את כעס האלוקים ולבקש את עזרתו.
טרם ירידת משה מן ההר והלוחות החדשים בידיו, ה' שב ומזהירו על איסור הליכה בדרכי גויי הארץ ועבודתם האלילית. הוא גם חוזר ומזכיר על מצוות שונות המחייבות את העם: חג הפסח, הקרבת בכורות בעלי חיים, קדושת השבת, חג השבועות, עליה לרגל בשלושת הרגלים, ומצוות הביכורים.
משה יורד מן ההר, ולהפתעתו הוא רואה שאהרון וכל העם יראים לקרב אליו. מסתבר כי עור פניו קרן מקדושת ה'. משה מקרבם ומוסר להם את דברי ה'. בסיימו, הוא שם מסווה על פניו. וכך בכל פעם שמתגלה אליו השכינה מסיר משה את המסווה, מוסר את הדברים לבני ישראל, ומחזיר את המסווה בתום ההתגלות והעברתה לעם.
(בפרשה 139 פסוקים)
נושאי הפרשה - כי-תשא
מחצית השקל (ל, יא-טז)
פרשת חטא העגל, אודותיה נלמד בהמשך הפרשה, הביאה מגיפה על עם ישראל. אולם, חיבתם של ישראל עודנה לפני הקב"ה. עתה לאחר שסלח להם, הוא רוצה לסופרם. לשם כך הוא מצווה על משה ליטול מטבע ששווייה מחצית השקל מכל בן ישראל מבן עשרים שנה ומעלה. תרומה זו תשמש ליציקת אדני המשכן ונתינתה מכפרת על חטא העגל.
הכיור (ל, יז-כא)
ה' מצווה את משה בעשיית פריט קודש למשכן (נוסף לכל הפריטים: ארון, מזבחות, מנורה, שולחן וכו', עליהם למדנו בפרשות הקודמות): כיור הרחצה. הכיור עשוי נחושת וניצב על כן (=רגל, בסיס) עשוי אף הוא נחושת. בכיור ייטלו הכוהנים את ידיהם ורגליהם לטהרה, בגישתם לעבודת הקודש במשכן.
שמן המשחה (ל, כב-לג)
תהליך התקדשותם של המזבח וכל כליו וכן של אהרון ובניו הכוהנים, כולל משיחה בשמן מיוחד - 'שמן המשחה'. ה' מצווה על משה להכין שמן זה ומפרט את החומרי-הגלם השונים מן הצומח ואת מידתם.
ה' מזהיר כי אין למשוח זרים בשמן זה ואין לעשות כמתכונתו, לבד מההכנה לשם קדושת המשכן. העושים כן דינם בכרת.
קטורת הסמים (ל, לד-לח)
פעמיים בכל יום מעלה הכהן קטורת על מזבח הזהב. ה' מצווה על משה להכין קטורת זו מאחד עשר סממנים. כל הסממנים האלו נשחקים היטב ומעורבים זה בזה. עשיית הקטורת מחוץ לצורכי ההקטרה במשכן, במתכונתה, אסורה אף היא באיסור חמור והעושה כמוה לצורך הרחה, דינו כרת.
מינוי עושי המלאכה (לא, א-יא)
ה' מצווה להעמיד בראש עושי המלאכה - מלאכת המשכן, כליו וכל נספחיו, את בצלאל בן אורי בן חור משבט יהודה. על ידו יעזור אהליאב בן אחיסמך משבט דן.
קדושת השבת (לא, יב-יז)
עתה, סמוך לציווי הקמת המשכן, מצווה ה' את משה על קדושת השבת ושמירתה מכל עשיית מלאכה. רוצה לומר, למרות חשיבות המשכן וקדושתו, אין לדחות מפניו את קדושת השבת. יום השביעי יהיה אם כן יום מנוחה גם ממלאכת הקמת המשכן.
הקב"ה מכנה את השבת "אות ביני וביניכם". השבת מסמלת את הזהות בין בורא שמים וארץ שכילה מלאכתו ושבת ביום השביעי לבין עם ישראל, העם הנבחר.
לוחות הברית (לא, יח)
תם מעמד קבלת התורה על-ידי משה. הקב"ה נותן בידיו שני לוחות אבן מרובעות עליהם כתובים ב"אצבע אלוקים" עשרת הדברות.
חטא העגל (לב, א-ו)
בני ישראל ידעו כי משה עתיד לשהות במרום ארבעים יום. אך לא ידעו כי יום עלייתו של משה אל הר סיני אינו מן המניין, שכן הימים נמנו כיממות שלימות: לילה ויום, לילה ויום. כך, ביום הארבעים לפי חישובם, החלו בני ישראל לחשוש לגורלו של משה ואף החלו לפקפק אם ישוב.
קבוצת הערב-רב, שנספחה לישראל ביציאת מצרים, וכבר הראתה את עצמה גם בעבר כמפוקפקת באמונתה ונאמנותה, החלה שוב בהסתה. וכך נקהל העם על אהרון בדרישה ליצור חלופה אלילית למנהיגותו של משה ותפיסתו המונותאיסטית. אהרון שחשש מהעתיד לקרות נוכח נחישותם של דורשי האלילות, ניסה להרוויח זמן בבקשו להשיג כמויות גדולות של זהב ליצירת עגל אלילי. אך העם הפרוע הפתיע אותו בזריזותו, וכך כבר למחרת בבוקר רקדו בני ישראל סביב עגל הזהב.
משה משיב חרון אף ה' (לב, ז-יד)
כך, שעות ספורות לפני רדתו המתוכננת של משה מהר סיני, פונה אליו ה' בדברים קשים: "לך רד כי שחת עמך אשר העלית מארץ מצרים". ה' עומד להוריד את משה מגדולתו בהאשימו אותו במעשי הערב-רב, אותם אנשים שמשה מדעתו סיפח אל עם ישראל ביציאת מצרים. ה' מאיים להשמיד את עם ישראל כולו ומבטיח למשה כי יקים עם חדש מצאצאיו.
משה מתחנן לפני ה' ומנסה להניאו מכוונתו. הוא מסביר את חילול ה' הגדול שיהיה בהריגת העם שבחר ה' להוציאו מעבדות לחרות, ומזכיר גם את זכות האבות - אברהם, יצחק ויעקוב. הקב"ה מתרצה וחוזר מכוונתו.
משה מחזיר את הסדר למחנה (לב, טו-ל)
בי"ז בתמוז, בתום ארבעים יום מאז עלה משה בז' בסיוון למרום, יורד משה מהר סיני ובידיו לוחות הברית. למרגלות ההר הוא פוגש את תלמידו הנאמן, יהושע בן-נון, הממתין לו שם מאז עלותו ההרה. בהתקרבו למחנה רואה משה את המתחולל סביב העגל. למרות שיגע כי חטא העם, משה מתחלחל אל מול המראה הנורא ומשליך את לוחות האבן מידיו כשהם מתנפצות על הקרקע.
משה נכנס למחנה ומשליט מייד סדר. הוא משמיד את עגל הזהב ומבקש מאהרון אחיו הסברים. אהרון מספר את אשר התרחש ועל הדינאמיקה השלילית שהוציאה את הדברים משליטתו. משה נעמד בשער המחנה ומכריז: "מי לה' אלי!" מייד מתקבצים ובאים בני לוי ומשה ממנה אותם להרוג בכל אלו הנצמדים לעבודת האלילים.
תוצאות החטא (לב, לא - לג, כג)
למחרת, בי"ח בתמוז עולה שוב משה אל ה' ומבקש לסלוח לעם ישראל כדי שיקבלו לוחות שניים. משה מביע את הקשר המוחלט שלו לעם ישראל ומגלה מסירות בלתי מצויה: הוא מודיע לקב"ה כי אם אינו סולח לעם, הוא מבקש למחות את שמו מכל התורה, הלא היא משוש חייו של משה רבנו!!!
לאחר ארבעים יום ה' אומנם מתרצה ומצווה על משה (כמופיע בהמשך הכתובים) לפסול שני לוחות אבנים חדשים ועליהם לחרוט את עשרת הדברות.
אך בינתיים על החוטאים להיענש. וכך ה' נוגף את חוטאי העגל במגיפה קשה המפילה חללים בבני ישראל. כמו-כן ה' נוטל מבני ישראל את הכתרים המיוחדים שקיבלו במעמד הר סיני. העם מתאבל כאשר הוא מבין שהחטא גרם לכך שגילוי השכינה מתרחק ובמקום הובלה גלויה של ה' את העם לארץ, ילך לפניהם מלאך.
גם משה אינו יכול לשכון יותר בתוך מחנה ישראל. וכך אפילו בשלב מאוחר יותר, לאחר יום הכיפורים אז אומר ה' למשה "סלחתי כדבריך" ומשה יורד עם הלוחות החדשים מן ההר, הוא קובע את אוהלו מחוץ למחנה ישראל. בני ישראל עוקבים בהערצה ובהשתוממות אחר משה העושה את דרכו לאוהלו, פניו קורנים באור אלוקי ועמוד הענן חונה פתח אוהלו כאות להתגלות השכינה.
אך עוד קודם לכך, בהיות משה בהר סיני בפעם השנייה, בין י"ט בתמוז לראש-חודש אלול, הואר מנסה להעביר את גזירת ה' המימרה את ההובלה הניסית האלוקית בשליחותו של מלאך ה'. הקב"ה אכן מתרצה גם בזאת למשה ואף מזכה אותו בראייה נדירה של כבוד השכינה.
לוחות שניים (לד, א-לה)
בר"ח אלול עולה משה בפעם השלישית אל ה'. הפעם בידיו שני לוחות אבנים שחצב בעצמו. ה' מתרצה למשה ומבטיח שוב שייכנסו לארץ ויגרשו את כל יושביה. הוא גם מלמד את משה את שלוש עשרה מידות הרחמים, שימשו את בני ישראל בכל עת צרה ומצוקה כדי להעביר את כעס האלוקים ולבקש את עזרתו.
טרם ירידת משה מן ההר והלוחות החדשים בידיו, ה' שב ומזהירו על איסור הליכה בדרכי גויי הארץ ועבודתם האלילית. הוא גם חוזר ומזכיר על מצוות שונות המחייבות את העם: חג הפסח, הקרבת בכורות בעלי חיים, קדושת השבת, חג השבועות, עליה לרגל בשלושת הרגלים, ומצוות הביכורים.
משה יורד מן ההר, ולהפתעתו הוא רואה שאהרון וכל העם יראים לקרב אליו. מסתבר כי עור פניו קרן מקדושת ה'. משה מקרבם ומוסר להם את דברי ה'. בסיימו, הוא שם מסווה על פניו. וכך בכל פעם שמתגלה אליו השכינה מסיר משה את המסווה, מוסר את הדברים לבני ישראל, ומחזיר את המסווה בתום ההתגלות והעברתה לעם.
(בפרשה 139 פסוקים)
