פרשת השבוע - ויחי
מחוסר זמן - הפעם רק כתבה מהארץ (שנכתבה מנקודת מבט דתית למדי, אבל יש בה כמה תובנות לא רעות),
אולי יבואו אחרים וישלימו,
ואולי כשאפנה אשנה.
פרשת "ויחי" נקראת כלאחר יד, באנחת הרווחה שאחרי התוודעות יוסף לאחיו ומתוך ידיעה שסוף טוב - הכל טוב.
אך המאבקים המאבקים השוזרים את ספר בראשית לאפוס אחד על היחידיות והבחירה נמשכים.
בפרשת "וישב", אחרי שיוסף מקבל את משרת המשביר ועוד לפני שאחיו מגיעים אליו, מהרהר יוסף לראשונה על חייו.
"וליוסף יולד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב, אשר ילדה לו אסנת בת פוטיפרע כהן און. ויקרא יוסף את שם הבכור מנשה, כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי.
ואת שם השני קרא אפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי" (בראשית מא, נ-נב).
עם מסירת שמות בניו של יוסף עוברת התורה מגוף שלישי אל גוף ראשון אוטוביוגרפי:
"כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי".
רוב הפרשנים פירשו את הפועל "נשני" מלשון נשייה-שיכחה.
מנשה נקרא על שם התחלת הסיפור, שבה נותק יוסף מבית אביו;
ואפרים נקרא על שם חלקו השני של הסיפור - "כי הפרני אלהים בארץ עניי".
יוסף רואה את סיפורו כסיפור של עקירה מכנען ופריון במצרים.
מבחינתו מתחיל במצרים סיפור חדש ומשפחה חדשה.
אך לתוך הסיפור החדש פורצים פתאום אחיו מן הסיפור הישן ואחריהם אביו.
בפרשת השבוע שלנו חוזר יעקב באוזני יוסף על הברכה שנתן לו הקב"ה בכנען,
וכחתימה לברכה זו הוא אומר: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח, ה).
יעקב מכניס את שני בניו של יוסף אל המשפחה כמו היו בניו.
מנשה ואפרים סימנו את דרכו החדשה של יוסף, הנפרדת מן הסיפור המשפחתי.
עתה מספח יעקב את היובל הזה, שיצא מן הזרם המרכזי, בחזרה אל תוך הנהר.
היובל הוחזר אך זה שיצא מן הזרם נותר מחוץ לו, יוסף.
אין "שבט יוסף" ב-12 השבטים; יש שבט מנשה ושבט אפרים.
בניו של יוסף ייחשבו מעתה בעיני יעקב כאחיו של יוסף, כראובן ושמעון, וזכותו של יוסף לייסוד דרך עצמאית נשללת ממנו.
המתח שבין יוסף ליעקב - על השאלה מי יעצב את פני הדור הבא - אופף את מעמד ברכת בני יוסף.
יוסף ניגש אל יעקב עם בניו, מעמיד את מנשה הבכור מימינו של ישראל ואת אפרים הצעיר משמאלו.
יעקב אינו מעוניין בחלוקת הברכות על פי דרכו של יוסף, אינו יכול לשנות את כיוון הושבתם של הילדים, אבל הוא יכול לשכל את ידיו.
יוסף אינו מסכין עם שיכול הידיים, ומנסה להחזיר את המעמד אל כללי המשחק שניסח:
"וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו, ויתמך יד אביו להסיר אתה מעל ראש אפרים על ראש מנשה. ויאמר יוסף את אביו לא כן אבי, כי זה הבכר שים ימינך על ראשו".
אך יעקב מתעקש "וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם והגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים" (שם מח, יב-כ).
החוט התופר את סיפורי האבות לדרמה אחת הוא חוט הבחירה והברכה.
אברהם אבינו נבחר ובורך לא מפני שהיה טוב או מוסרי יותר, אלא בגלל רצונו של הקב"ה.
ברכה זו עברה לזרעו, ליצחק וליעקב.
בכל דור עברה הבחירה רק לאחד מן הצאצאים;
יצחק נבחר על פני ישמעאל ויעקב נבחר על פני עשו.
בכל דור נבחר דווקא הבן הצעיר ולא זה שלו משפט הבכורה.
עקרון בחירת האח הצעיר על פני הבוגר מעיד על היסוד החתרני שבמשפחה,
היסוד הלא צפוי והלא בכורי - המשקף את יכולתו של הקב"ה לבחור את המשך המשפחה הנבחרת על פי שרירות לבו ולא על פי המקובל. זה מנוע לא טבעי ולא רציונלי המניע את המשך שושלת משפחת אברהם מדור לדור.
היחיד שאינו משחק לפי הכלל הזה הוא יוסף.
יוסף בנה את עצמו בעצמו, מלמטה, בעזרת עבודה קשה.
כאשר ניתק מן הזרם המשפחתי וירד למצרים ידע יוסף שלא יוכל להצליח בזכות אהבת אביו, בזכות אמו המועדפת או בזכות בחירתו של הקב"ה.
יוסף מצליח לבדו.
בשלב הבא נרתמת הצלחתו לטובת הדרמה המשפחתית,
כפי שמעיד יוסף עצמו: "וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדלה" (שם מה, ז).
אך החוטים המשוכים מאחורי הקלעים לא היו חשופים לפני יוסף כשישב בבית הסוהר וגם לא כשעמד מול פרעה.
את ההזדמנות להצליח ללא הרוח הגבית של משפחת אברהם,
ללא הכלל המבטיח את ההצלחה לצעיר על פני הבוגר, הוא מבקש לתת גם לבניו.
יוסף רוצה שכל אחד מהם יקבל את ההזדמנות הטבעית שלו, על פי מיקומו הטבעי במשפחה.
אך יעקב מכניס את נכדיו אל עומק האתוס המשפחתי, נגד רצונו של יוסף.
מנשה ואפרים יכולים לעמוד כפי שסידר אותם יוסף, הבכור מימין והצעיר משמאל,
אך ברכת יעקב תינתן על פי העיקרון של משפחת אברהם לדורותיה, בשיכול ידיים:
הברכה הראשית לצעיר והמשנית לבכור.
המסורת החתרנית, השרירותית, מסורת הבחירה האברהמית, תמשיך הלאה לבניו של יוסף ויוסף עצמו ייוותר לבדו. יוסף הוא כוכב שביט שזהר לרגע מחוץ לסיפור המשפחתי, שניסה לכונן היגיון אחר - רציונלי, קפיטליסטי, היגיון שהצליח להפוך על פניה את כלכלת מצרים כולה, אך לא לשנות את דרכו של אביו. עכשיו הוא שב וצורף אל העסק כשגריר המשפחה במצרים, "למען עשה כיום הזה להחית עם רב" (שם נ, כ).
