כ ו כ ב5376
New member
פרשת בהר
בס"ד
לעילוי נשמתו של דוד סוויסה בן חנה
לא סופר אותו
כולנו בעולם הזה סופרים, השאלה העיקרית היא קודם כל את מה! אני מכיר אנשים שאם תדבר איתם על מספרים, הקשר היחיד שיעלה להם בראש זה כסף, על כל גווניו, ירוק אדום שחור וכו'. בינינו, יש להם משהו אחר לספור.
בואו נדבר רגע בשושו, בלי שהילדים ישמעו, שלא יהרוס להם את החינוך, ככה רק בינינו. מי אוהב מספרים וחשבונאות, אני חושב שכמעט אף אחד, וזה בלי קשר לזה שמספרים מזכירים לנו בנק, ובנק מזכיר לנו מינוס, סתם כך אנחנו סולדים מחשבון.
לא נעים מהילדים שישמעו אותנו, אבל רובנו מסתכלים על מספרים בעין עקומה. אפילו הראש של רואי החשבון ומתמטיקאים מדופלמים, יותר נינוח כשהוא קורא ספר או טור בעלון, הרבה יותר מאשר כשהוא רואה טור של מספרים, הריחוק הזה ממספרים, נובע מעצם היותנו בני אנוש, ולא מחשב תוצרת יפן, ולא צריך להיות לנו בזה רגשות אשמה.
בענין הזה אני מרגיש קצת חוסר התחשבות, התורה מכריחה אותנו לספור, מילא לספור, זה כבר מייגע, אבל התורה פשוט החליטה לסבך אותנו, תספור ימים... ושבועות... וכמה ימים אחרי השבועות...
אם עוד לא הסתבכתם, אז הפרשה שלנו מזמנת לכם עוד הרבה מספרים: "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים". למי שלא החזיק ראש, מדובר על שנת השמיטה שצריך לספור את השנים והשמיטות, ואחרי שנגיע לשבע שנות שמיטה נגיע לשנת היובל, סיבוך אמיתי, העיקר שנספור.
בשביל מה כל המספרים האלה וההתחשבנות, יום ליום שנה לשנה, מה הלחץ, כשנגיע נגיע, בשביל מה להכביד, בשביל מה לעייף את כולם עם חשבונות. רק דיברנו על חשבון ועוד לא נכנסתי איתכם לנוסחאות, וכבר אני מרגיש את הכבדות של הענין והשיעמום, ואת העיניים שלכם נעצמות.
אחרי כזו עייפות, אני חייב להכניס סיפור: שני אנשים סופרים יהלומים, אחד בקצב של 20 בדקה, והשני בקצב של 25 בחצי שעה. השאלה כאן היא, לא מי יסיים ראשון וכמה זמן יקח לכל אחד להגיע למיליון, השאלה היא אחרת, מי מהם לדעתכם הוא הפועל השחור מאחורי הדלפק, ומי הוא בעל המחצבה והיהלומים. מי יחזור הביתה סחוט, ומי יתמתח בסיפוק והנאה, מי שואל את עצמו מתי הולכים, ומי שר חרש חרש: אלי אלי שלא יגמר לעולם?
כולנו בעולם הזה סופרים, השאלה העיקרית היא קודם כל את מה! אני מכיר אנשים שאם תדבר איתם על מספרים, הקשר היחיד שיעלה להם בראש זה כסף, על כל גווניו, ירוק אדום שחור וכו'. בינינו, יש להם משהו אחר לספור.
אבל התורה מלמדת אותנו לספור רוחניות, תספור ימים של התעלות רוחנית, תספור מצוות, תספור שעות של שיעורי תורה, תספור כמה גדלת כל יום, תספור את ההתקדמות שלך אל האור, תספור כמה אושר התווסף לך היום, תספור דפים של גמרא, תספור ניצחונות של אהבה על השנאה, תספור את הנקודות הטובות שבך, תספור ואל תגמור.
בקיצור תספור את עצמך, ומי שסופר רק כסף, סימן שהוא לא סופר את עצמו, ואפילו אם הוא מלא מספרים כאלה חיצוניים, וגם אם הרכב שלו נראה מרשים, אל תספרו אותו.
וכשאתה סופר את עצמך, אתה חייב להתלהב ולהשתולל, הרבה הרבה יותר מבעל המחצבה של היהלומים, ואם לא כנראה שאתה לא בעל הבית על עצמך, אלא פועל שחור בשירותיו של מישהו אחר שסופר וצוחק... כי מישהו בסיפור חייב לצחוק, ואם זה לא אתה זה כנראה הוא, אז אמנם בינתיים הוא זה שלמעלה, אבל בסך הכל צריך רק להפוך את הגלגל. תפוס פיקוד, אתה לא פועל ואף אחד לא יכתיב לך, אתה בעל הבית על עצמך, אז תתחיל לספור את עצמך... ולצחוק - כל הדרך לא אל הבנק, אלא אל האושר.
אז תשמרו על הילדים שלא יקראו את המאמר, כדי שלא יזלזלו חלילה בשיעור חשבון, שלא ידעו שגם אנחנו לא כל כך אוהבים אותו, שלא יתחילו לספור את עצמם, שלא ילכו למקום שמלמדים לספור את הדברים החשובים באמת, לספור את עצמנו... בבית הספר למספרים מוחלטים - ישיבה!
בס"ד
לעילוי נשמתו של דוד סוויסה בן חנה
לא סופר אותו
כולנו בעולם הזה סופרים, השאלה העיקרית היא קודם כל את מה! אני מכיר אנשים שאם תדבר איתם על מספרים, הקשר היחיד שיעלה להם בראש זה כסף, על כל גווניו, ירוק אדום שחור וכו'. בינינו, יש להם משהו אחר לספור.
בואו נדבר רגע בשושו, בלי שהילדים ישמעו, שלא יהרוס להם את החינוך, ככה רק בינינו. מי אוהב מספרים וחשבונאות, אני חושב שכמעט אף אחד, וזה בלי קשר לזה שמספרים מזכירים לנו בנק, ובנק מזכיר לנו מינוס, סתם כך אנחנו סולדים מחשבון.
לא נעים מהילדים שישמעו אותנו, אבל רובנו מסתכלים על מספרים בעין עקומה. אפילו הראש של רואי החשבון ומתמטיקאים מדופלמים, יותר נינוח כשהוא קורא ספר או טור בעלון, הרבה יותר מאשר כשהוא רואה טור של מספרים, הריחוק הזה ממספרים, נובע מעצם היותנו בני אנוש, ולא מחשב תוצרת יפן, ולא צריך להיות לנו בזה רגשות אשמה.
בענין הזה אני מרגיש קצת חוסר התחשבות, התורה מכריחה אותנו לספור, מילא לספור, זה כבר מייגע, אבל התורה פשוט החליטה לסבך אותנו, תספור ימים... ושבועות... וכמה ימים אחרי השבועות...
אם עוד לא הסתבכתם, אז הפרשה שלנו מזמנת לכם עוד הרבה מספרים: "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים". למי שלא החזיק ראש, מדובר על שנת השמיטה שצריך לספור את השנים והשמיטות, ואחרי שנגיע לשבע שנות שמיטה נגיע לשנת היובל, סיבוך אמיתי, העיקר שנספור.
בשביל מה כל המספרים האלה וההתחשבנות, יום ליום שנה לשנה, מה הלחץ, כשנגיע נגיע, בשביל מה להכביד, בשביל מה לעייף את כולם עם חשבונות. רק דיברנו על חשבון ועוד לא נכנסתי איתכם לנוסחאות, וכבר אני מרגיש את הכבדות של הענין והשיעמום, ואת העיניים שלכם נעצמות.
אחרי כזו עייפות, אני חייב להכניס סיפור: שני אנשים סופרים יהלומים, אחד בקצב של 20 בדקה, והשני בקצב של 25 בחצי שעה. השאלה כאן היא, לא מי יסיים ראשון וכמה זמן יקח לכל אחד להגיע למיליון, השאלה היא אחרת, מי מהם לדעתכם הוא הפועל השחור מאחורי הדלפק, ומי הוא בעל המחצבה והיהלומים. מי יחזור הביתה סחוט, ומי יתמתח בסיפוק והנאה, מי שואל את עצמו מתי הולכים, ומי שר חרש חרש: אלי אלי שלא יגמר לעולם?
כולנו בעולם הזה סופרים, השאלה העיקרית היא קודם כל את מה! אני מכיר אנשים שאם תדבר איתם על מספרים, הקשר היחיד שיעלה להם בראש זה כסף, על כל גווניו, ירוק אדום שחור וכו'. בינינו, יש להם משהו אחר לספור.
אבל התורה מלמדת אותנו לספור רוחניות, תספור ימים של התעלות רוחנית, תספור מצוות, תספור שעות של שיעורי תורה, תספור כמה גדלת כל יום, תספור את ההתקדמות שלך אל האור, תספור כמה אושר התווסף לך היום, תספור דפים של גמרא, תספור ניצחונות של אהבה על השנאה, תספור את הנקודות הטובות שבך, תספור ואל תגמור.
בקיצור תספור את עצמך, ומי שסופר רק כסף, סימן שהוא לא סופר את עצמו, ואפילו אם הוא מלא מספרים כאלה חיצוניים, וגם אם הרכב שלו נראה מרשים, אל תספרו אותו.
וכשאתה סופר את עצמך, אתה חייב להתלהב ולהשתולל, הרבה הרבה יותר מבעל המחצבה של היהלומים, ואם לא כנראה שאתה לא בעל הבית על עצמך, אלא פועל שחור בשירותיו של מישהו אחר שסופר וצוחק... כי מישהו בסיפור חייב לצחוק, ואם זה לא אתה זה כנראה הוא, אז אמנם בינתיים הוא זה שלמעלה, אבל בסך הכל צריך רק להפוך את הגלגל. תפוס פיקוד, אתה לא פועל ואף אחד לא יכתיב לך, אתה בעל הבית על עצמך, אז תתחיל לספור את עצמך... ולצחוק - כל הדרך לא אל הבנק, אלא אל האושר.
אז תשמרו על הילדים שלא יקראו את המאמר, כדי שלא יזלזלו חלילה בשיעור חשבון, שלא ידעו שגם אנחנו לא כל כך אוהבים אותו, שלא יתחילו לספור את עצמם, שלא ילכו למקום שמלמדים לספור את הדברים החשובים באמת, לספור את עצמנו... בבית הספר למספרים מוחלטים - ישיבה!