פרק 9...
פרק 9: לאחר שהייתי מוכנה לקחה אותי נפטה איתה והובילה אותי דרך יער עבות עד שהגענו לקרחת יער שבה עמדו וחיכו לנו כל האחרים. העברתי את מבטי על כולם וכאשר הגעתי על האחרון לבי פעם בחוזקה. אורלוק עמד שם והביט בי. לא הייתי מוכנה להסתכל עליו, לא משנה כמה טוב הוא נראה בטוגה לבנה שהלכה נהדר עם השער השחור כעורב שלו, ולא חשבתי בכלל על לסלוח לו על מה שאמר. הוא לא מכיר אותי, חשבתי במרירות. למה הוא שונא אותי כל כך? הרמתי את מבטי והתרחקתי ממנו. אורלוק עמד בקרחת היער עם כולם, מחכה. כאשר הבחין בדמותה של לי פוסעת לתוך קרחת היער הוא הביט בה. דומה כי היא נעשית יפה יותר בכל פעם שאני רואה אותה, הוא חשב בעצב. היא לבשה שמלת כתפיות דקיקה וחגרה בד לבן מסביב למותניה. לפתע היא הביטה בו. הוא יכל לראות בעיניה זעם ועצב וכעס ופחד ממה שעתיד להתרחש. נפטה הדריכה אותי לכיוון מן מזבח כזה ואותתה לאחרים. כולם התקרבו אלינו והסתדרו במעגל סביבנו. לפתע יצא מן המעגל אורלוק, מחזיק בדו מכחול ומשהו שנראה כמו בקבוק דיו. הוא ופא יאי התקרבו אליי ופא יאי נטל את זרועי הימנית והחזיק אותה, בעוד אורלוק נטל את המכחול. "בכוח שניתן לי באהבת האלים, אני...נותן לך- הוא לחש ברעד-את האות המלכותי ומצהיר את נאמנותי לנסיכתי." הוא הביט בפניי בעצב מהול בעוד רגש שלא הצלחתי להבין וצייר על ידי הימנית, קצת מתחת לכתף, את הצמיד המשונן שעיטר גם את זרועו. הוא בלע את רוקו והביט בפניי. "הוד מעלתך" (אוי אלוהים, אני נשבעת שיכולתי להכות אותו באותה שנייה) הורדתי את מבטי, מסתכלת על הסמל המושלם סביב זרועי. "הוא לא ידהה, נכון?" שאלתי. "את הסמל שלי קיבלתי בגיל שלוש. הוא לא דהה מאז." אמר אורלוק. התחלנו ללכת בחזרה לבית. במהלך הדרך התעקשתי לצבוט את עצמי בזרוע, רק כדי לדעת בוודאות שכל זה לא היה חלום (בכל זאת, סקפטית) אבל חוץ מכאב עז בזרוע לא קרה שום דבר. אז זוהי המציאות. חשבתי בלבי. מוזרה ככך שתהייה המציאות הזו, הרגשתי שאפשר לסמוך על פא יאי ונפטה, כאילו הכרתי אותם פעם, משהו גרם לי להאמין להם. הגענו אל הבית. בשקט בשקט, בעוד כל החבורה נכנסת לבית, הלכתי לחוף. התחשק לי לשחות. הורדתי את הבד הלבן שהיה קשור סביב מותניי ופסעתי אל תוך המים. נשארתי בתוך המים שעה, אולי יותר, לא שמה לב שהשמש כבר שקעה ולא ידעתי שבתוך הבית כולם השתגעו מדאגה כשראו שנעלמתי. אורלוק נכנס אל תוך הבית, מהורהר. היא נראתה כל כך מפוחדת כשקיבלה את האות המלכותי, כאילו היא לא בטוחה שהיא תוכל להציל את העולם. וזו באמת משימה גדולה, אפילו בשביל מישהו גדול וחזק ומאומן כמוהו, אז בשבילה? הוא יכל להבין למה היא פחדה. הוא רצה להתנצל על מה שאמר לה באותו אחר הצוהריים. הפגנת הזלזול שלו כלפיה לא הייתי מעשה נחמד בכלל. "כן אני צריך להתנצל בפנייה, אפילו שאני לא סובל אותה." מלמל. הוא ניגש לחדרה ושאל אם הוא יכול להיכנס. לא נשמעה כל תשובה. "ליאנה? את שם? אני צריך לדבר אתך!" הוא קרא. שוב, לא נשמעה כל תשובה. הוא הסיט את הווילון, עוצם את עיניו למקרה שהפריע לה. "לי?" לא נשמע כל קול. הוא פתח את עיניו. לא היה שם אף אחד. אורלוק התחיל לדאוג לה. היא יודעת שאסור לה להיעלם כך! הוא ירד למטה וחיפש את נפטה וביחד הם חיפשו את לי בכל הבית. היא לא הייתה שם. הם התחילו לדאוג לה. "זו אשמתי...אני הייתי צריך להשגיח עליה יותר טוב!" הוא אמר לפא יאי כאשר עברו עוד פעם בבית וצעקו את שמה של הנסיכה. "אם יקרה לה משהו אני לא אסלח לעצמי!", הוא ייסר את עצמו. לפתע הוא נזכר ששכח לבדוק במקום האהוב עלייה, במקום שהכי היה צפוי למצוא אותה (למרות שהיה אסור לה ללכת לשם, הוא חשב. כנראה שיש לה יחס רופף לכללים, כמוני, אמר לעצמו) הוא יצא בריצה מן הבית, מלווה בפא יאי, נפטה ושתי הדמויות הקלטיות. הוא סקר במבטו את החוף עד שראה אותה, בתוך המים, צפה בדממה. נשימתו נעתקה והוא רץ כמו מטורף לעבר המים, מרטיב את בגדיו ושוחה אליה, משתגע מדאגה. התקווה שלהם, הנערה מהנבואה שצריכה להציל את העולם, אסור לה למות! שחיתי בהנאה במים, מביטה תוך כדי בשקיעה המהממת. צפתי על הגב, חושבת על השליחות שלי, ועצמתי את עיניי. לפתע הרגשתי משהו מרים אותי מן המים. פתחתי את עיניי בפחד. אורלוק הביט בי במבט של מי שהשתגע מדאגה, נושא אותי בזרועותיו. "מה לעזאזל אתה עושה?" צעקתי בכעס. "את חיה..." הוא לחש. "ברור שאני חיה! עכשיו תוריד אותי!" אמרתי. "לא. אני... זאת אומרת, אנחנו צריכים לבדוק שאת בסדר." הוא לא הוריד אותי אלא נשא אותי לעבר החוף, בעוד כל השאר מתקרבים אלינו, מבטי דאגה על פניהם. הוא עצר והוריד אותי על החול החם. "היא בחיים, לוריה, תוכלי לבדוק אותה?" אחת הדמויות הקלטיות הנהנה וניגשה אליי. "את בסדר. את יכולה לנשום?" הנהנתי בכעס. כולה יצאתי לשחות קצת, מה הם עושים מזה עניין כל כך גדול? "היינו בטוחים שטבעת" היא אמרה בקול פעמונים. נפטה דחפה את לוריה (די בגסות, חשבתי.) והתחילה לצעוק עליי. אורלוק רק עמד בצד ואפשר היה לקרוא רגשות ייסורים על פניו. "את פשוט חסרת אחריות,לי! את יודעת כמה הדאגת אותנו?! חשבנו שקרה לך משהו!" היא נראתה נזעמת. "בסך הכל רציתי לשחות קצת!" "את יודעת שאסור לך! היית עלולה לטבוע, להיפצע, עלולה ללכת לאיבוד בחושך! זהו, מהיום את הולכת לשום מקום בלי ליווי!" היא פנתה לצעוק על אורלוק. "ואתה,נתת לה ללכת! אתה יודע שזה התפקיד שלך לשמור עליה! מהיום אתה מלווה אותה לכל מקום, כל הזמן, ושומר עליה בשבע עיניים!" "כל הזמן?" מלמלתי בתחושת עצבים. גם ככה לא סבלתי אותו בזמן המועט שבילינו ביחד, ועכשיו אני אצטרך לבלות איתו כל הזמן? "ואתה הולך לישון איתה בחדר, כדי לשמור שהיא לא תצא לטיולים ליליים! מצדי אתה יכול לקשור אותה אלייך אם אתה רוצה, רק תדאג שהיא לא תצא מזווית הראיה שלך!" הרמתי את מבטי. "למה את מתכוונת?" שאלתי את נפטה, קצת חוששת מהתשובה שאני יכולה לקבל. "את במיטה, הוא על הרצפה." אורלוק הביט בנפטה. לישון איתה באותו החדר? הוא לא היה בטוח שזה רעיון טוב. וגם הרעיון לישון על הרצפה לא נראה לו כל כך נחמד. והכל באשמת אותה ה'נסיכה'. למה היא הייתה חייבת לצאת ככה? הוא שנא אותה יותר מאי פעם. נפטה החלה ללכת לכיוון הבית, מורה ללי לעמוד. היא עברה ליד אורלוק ולחשה לו, כאילו מנחשת את מחשבותיו, "ושלא תעיז לגעת בה." כל הזכויות על הסיפור, שירים, דמיויות,שטויות ושאר ירקות שמורות ללי לאופר.
פרק 9: לאחר שהייתי מוכנה לקחה אותי נפטה איתה והובילה אותי דרך יער עבות עד שהגענו לקרחת יער שבה עמדו וחיכו לנו כל האחרים. העברתי את מבטי על כולם וכאשר הגעתי על האחרון לבי פעם בחוזקה. אורלוק עמד שם והביט בי. לא הייתי מוכנה להסתכל עליו, לא משנה כמה טוב הוא נראה בטוגה לבנה שהלכה נהדר עם השער השחור כעורב שלו, ולא חשבתי בכלל על לסלוח לו על מה שאמר. הוא לא מכיר אותי, חשבתי במרירות. למה הוא שונא אותי כל כך? הרמתי את מבטי והתרחקתי ממנו. אורלוק עמד בקרחת היער עם כולם, מחכה. כאשר הבחין בדמותה של לי פוסעת לתוך קרחת היער הוא הביט בה. דומה כי היא נעשית יפה יותר בכל פעם שאני רואה אותה, הוא חשב בעצב. היא לבשה שמלת כתפיות דקיקה וחגרה בד לבן מסביב למותניה. לפתע היא הביטה בו. הוא יכל לראות בעיניה זעם ועצב וכעס ופחד ממה שעתיד להתרחש. נפטה הדריכה אותי לכיוון מן מזבח כזה ואותתה לאחרים. כולם התקרבו אלינו והסתדרו במעגל סביבנו. לפתע יצא מן המעגל אורלוק, מחזיק בדו מכחול ומשהו שנראה כמו בקבוק דיו. הוא ופא יאי התקרבו אליי ופא יאי נטל את זרועי הימנית והחזיק אותה, בעוד אורלוק נטל את המכחול. "בכוח שניתן לי באהבת האלים, אני...נותן לך- הוא לחש ברעד-את האות המלכותי ומצהיר את נאמנותי לנסיכתי." הוא הביט בפניי בעצב מהול בעוד רגש שלא הצלחתי להבין וצייר על ידי הימנית, קצת מתחת לכתף, את הצמיד המשונן שעיטר גם את זרועו. הוא בלע את רוקו והביט בפניי. "הוד מעלתך" (אוי אלוהים, אני נשבעת שיכולתי להכות אותו באותה שנייה) הורדתי את מבטי, מסתכלת על הסמל המושלם סביב זרועי. "הוא לא ידהה, נכון?" שאלתי. "את הסמל שלי קיבלתי בגיל שלוש. הוא לא דהה מאז." אמר אורלוק. התחלנו ללכת בחזרה לבית. במהלך הדרך התעקשתי לצבוט את עצמי בזרוע, רק כדי לדעת בוודאות שכל זה לא היה חלום (בכל זאת, סקפטית) אבל חוץ מכאב עז בזרוע לא קרה שום דבר. אז זוהי המציאות. חשבתי בלבי. מוזרה ככך שתהייה המציאות הזו, הרגשתי שאפשר לסמוך על פא יאי ונפטה, כאילו הכרתי אותם פעם, משהו גרם לי להאמין להם. הגענו אל הבית. בשקט בשקט, בעוד כל החבורה נכנסת לבית, הלכתי לחוף. התחשק לי לשחות. הורדתי את הבד הלבן שהיה קשור סביב מותניי ופסעתי אל תוך המים. נשארתי בתוך המים שעה, אולי יותר, לא שמה לב שהשמש כבר שקעה ולא ידעתי שבתוך הבית כולם השתגעו מדאגה כשראו שנעלמתי. אורלוק נכנס אל תוך הבית, מהורהר. היא נראתה כל כך מפוחדת כשקיבלה את האות המלכותי, כאילו היא לא בטוחה שהיא תוכל להציל את העולם. וזו באמת משימה גדולה, אפילו בשביל מישהו גדול וחזק ומאומן כמוהו, אז בשבילה? הוא יכל להבין למה היא פחדה. הוא רצה להתנצל על מה שאמר לה באותו אחר הצוהריים. הפגנת הזלזול שלו כלפיה לא הייתי מעשה נחמד בכלל. "כן אני צריך להתנצל בפנייה, אפילו שאני לא סובל אותה." מלמל. הוא ניגש לחדרה ושאל אם הוא יכול להיכנס. לא נשמעה כל תשובה. "ליאנה? את שם? אני צריך לדבר אתך!" הוא קרא. שוב, לא נשמעה כל תשובה. הוא הסיט את הווילון, עוצם את עיניו למקרה שהפריע לה. "לי?" לא נשמע כל קול. הוא פתח את עיניו. לא היה שם אף אחד. אורלוק התחיל לדאוג לה. היא יודעת שאסור לה להיעלם כך! הוא ירד למטה וחיפש את נפטה וביחד הם חיפשו את לי בכל הבית. היא לא הייתה שם. הם התחילו לדאוג לה. "זו אשמתי...אני הייתי צריך להשגיח עליה יותר טוב!" הוא אמר לפא יאי כאשר עברו עוד פעם בבית וצעקו את שמה של הנסיכה. "אם יקרה לה משהו אני לא אסלח לעצמי!", הוא ייסר את עצמו. לפתע הוא נזכר ששכח לבדוק במקום האהוב עלייה, במקום שהכי היה צפוי למצוא אותה (למרות שהיה אסור לה ללכת לשם, הוא חשב. כנראה שיש לה יחס רופף לכללים, כמוני, אמר לעצמו) הוא יצא בריצה מן הבית, מלווה בפא יאי, נפטה ושתי הדמויות הקלטיות. הוא סקר במבטו את החוף עד שראה אותה, בתוך המים, צפה בדממה. נשימתו נעתקה והוא רץ כמו מטורף לעבר המים, מרטיב את בגדיו ושוחה אליה, משתגע מדאגה. התקווה שלהם, הנערה מהנבואה שצריכה להציל את העולם, אסור לה למות! שחיתי בהנאה במים, מביטה תוך כדי בשקיעה המהממת. צפתי על הגב, חושבת על השליחות שלי, ועצמתי את עיניי. לפתע הרגשתי משהו מרים אותי מן המים. פתחתי את עיניי בפחד. אורלוק הביט בי במבט של מי שהשתגע מדאגה, נושא אותי בזרועותיו. "מה לעזאזל אתה עושה?" צעקתי בכעס. "את חיה..." הוא לחש. "ברור שאני חיה! עכשיו תוריד אותי!" אמרתי. "לא. אני... זאת אומרת, אנחנו צריכים לבדוק שאת בסדר." הוא לא הוריד אותי אלא נשא אותי לעבר החוף, בעוד כל השאר מתקרבים אלינו, מבטי דאגה על פניהם. הוא עצר והוריד אותי על החול החם. "היא בחיים, לוריה, תוכלי לבדוק אותה?" אחת הדמויות הקלטיות הנהנה וניגשה אליי. "את בסדר. את יכולה לנשום?" הנהנתי בכעס. כולה יצאתי לשחות קצת, מה הם עושים מזה עניין כל כך גדול? "היינו בטוחים שטבעת" היא אמרה בקול פעמונים. נפטה דחפה את לוריה (די בגסות, חשבתי.) והתחילה לצעוק עליי. אורלוק רק עמד בצד ואפשר היה לקרוא רגשות ייסורים על פניו. "את פשוט חסרת אחריות,לי! את יודעת כמה הדאגת אותנו?! חשבנו שקרה לך משהו!" היא נראתה נזעמת. "בסך הכל רציתי לשחות קצת!" "את יודעת שאסור לך! היית עלולה לטבוע, להיפצע, עלולה ללכת לאיבוד בחושך! זהו, מהיום את הולכת לשום מקום בלי ליווי!" היא פנתה לצעוק על אורלוק. "ואתה,נתת לה ללכת! אתה יודע שזה התפקיד שלך לשמור עליה! מהיום אתה מלווה אותה לכל מקום, כל הזמן, ושומר עליה בשבע עיניים!" "כל הזמן?" מלמלתי בתחושת עצבים. גם ככה לא סבלתי אותו בזמן המועט שבילינו ביחד, ועכשיו אני אצטרך לבלות איתו כל הזמן? "ואתה הולך לישון איתה בחדר, כדי לשמור שהיא לא תצא לטיולים ליליים! מצדי אתה יכול לקשור אותה אלייך אם אתה רוצה, רק תדאג שהיא לא תצא מזווית הראיה שלך!" הרמתי את מבטי. "למה את מתכוונת?" שאלתי את נפטה, קצת חוששת מהתשובה שאני יכולה לקבל. "את במיטה, הוא על הרצפה." אורלוק הביט בנפטה. לישון איתה באותו החדר? הוא לא היה בטוח שזה רעיון טוב. וגם הרעיון לישון על הרצפה לא נראה לו כל כך נחמד. והכל באשמת אותה ה'נסיכה'. למה היא הייתה חייבת לצאת ככה? הוא שנא אותה יותר מאי פעם. נפטה החלה ללכת לכיוון הבית, מורה ללי לעמוד. היא עברה ליד אורלוק ולחשה לו, כאילו מנחשת את מחשבותיו, "ושלא תעיז לגעת בה." כל הזכויות על הסיפור, שירים, דמיויות,שטויות ושאר ירקות שמורות ללי לאופר.
!!!!!!