פרק 8!!!
בבקשה..... פרק 8: למחרת התעוררתי למשמע קולו הצווח של פא יאי, שקרא לי למהר ולהתחיל באימונים. לבשתי חצאית לבנה וקצרה וחולצה ללא שרוולים (תלבושת חצר מצרית) וירדתי מהר. לאחר דחיסת משהו לגרון (אורז כנראה, פא יאי מורעל על אורז) הוביל אותי אורלוק בשתיקה רועמת ובמבטים בוחנים לחדר שבו חיכה לי פא יאי והבעה חמוצה על פניו. הוא אהב לקום מוקדם ולהתחיל באימונים עוד לפני שעלתה השמש. הוא מסר לי את החרב שבחרתי (קראתי לה צ'ולאן- מלחמה) שלפתי את החרב מנדנה ביראת כבוד בעוד פא יאי מוסר חרב לאורלוק. "לא אתה נלחם נגדי פא יאי?" שאלתי בבלבול. "אני אלחם נגדך היום" אמר אורלוק, "אם, כמובן, אין לך התנגדות" "בכלל לא" חייכתי. לפני שעוד הספקתי לעבור לעמדת הגנה, תקף אותי אורלוק. "מקווה שלא שברתי לך ציפורן" הוא אמר בלעג. שנאתי שאנשים מזלזלים בי. בתהליך הגנה מחוכם הדפתי אותו מעליי, בועטת לו ב'צנרת' ומפילה אותו לרצפה. הוא קפץ על רגליו ונעמד, רוחו בוערת מזעם. היא לא תשפיל אותי בקרב! חשב. התחלנו להילחם, למרבה ההפתעה הצלחתי להדוף אותו פעם אחר פעם עד אשר העפתי את חרבו מידו והיא נפלה על הרצפה בקול קרקוש. חרבי הייתה בידי,מכוונת הישר אל צווארו של אורלוק. "יפה מאוד" אמר פא יאי, וחייך. "אתה לעומת זאת, אורלוק, צריך לחזור להתאמן." לא יכולתי להתאפק מלצחוק. הורדתי את החרב. והתחלתי לפסוע לכיוון פא יאי, כשלפתע מעדתי. בשניה האחרונה לפני שפגעתי ברצפה תפס אותי אורלוק. נשענתי עליו, מרגישה את חום גופו ומריחה את ריחו המיוחד. הרמתי את מבטי עד אשר הגעתי לעיניו, רעד עבר בי, וחייכתי במבוכה. היא ניצחה אותו, לעזאזל איתה! חשב אורלוק. היא התחילה ללכת לכיוון פא יאי כשלפתע מעדה. הוא מיהר לתפוס אותה וסגר את זרועותיו סביבה במהירות, מונע ממנה ליפול ומצמיד אותה אליו מבלי לשים לב. היא הרימה את מבטה עד שמבטיהם נפגשו וחייכה במבוכה. הוא לא בדיוק רצה לעזוב, היא לא בדיוק רצתה שהוא יעזוב אותה, אבל זה היה בלתי נמנע. "אתה יכול לעזוב אותי עכשיו" אמרתי. "כן..." הוא אמר בחוסר חשק בולט. "תודה שתפסת אותי" חייכתי. אחרי האימון הזה קיבלתי קצת זמן לצאת ולטייל (אחרי שהבטחתי חמש פעמים לא להיכנס לים,כנראה שאורלוק סיפר להם) ואורלוק נשלח לשמור עליי. טיילתי על שפת המים בשעמום כשראיתי שהוא בוחן את הקעקוע שעל זרועו. "מה זה הקעקוע הזה?" שאלתי אותו בסקרנות. " כל בן מלוכה מקועקע בצמיד הזה. זהו סמל הכוח של בני המלוכה וסימן ההיכר שלהם. היום אנחנו לוקחים אותך כדי לעשות גם לך קעקוע כזה, הוד מעלתך". לא הגבתי למידע הזה בשמחה או פחד רבים מדי. מה שכן עצבן אותי הוא ה"הוד מעלתך של אורלוק. "אתה מוכן להפסיק לקרוא לי הוד מעלתך? יש לי שם, אתה יודע!" "מצטער, זה כינוי של כבוד,ואת נסיכה ואני אפנה אלייך בכבוד, גם אם זה לא מגיע לך." "מה?!" "מה ששמעת." "אני שונאת אותך, אורלוק!" אמרתי ורצתי משם לכיוון הבית. אורלוק עמד שם, הסתכל איך לי רצה בבכי ולבסוף התיישב על החוף. הוא לא התכוון לפגוע בה, אבל הוא שנא אותה כל כך בגלל מה שהיא, נסיכה, ומי שתשלוט במקומו. אבל זה הרגיש כל כך טוב כשחיבק אותה בזרועותיו, מונע ממנה ליפול. הוא הרגיש מבולבל מאוד. הוא שנא אותה, זה ברור, ולפי מה שהיא אמרה רק לפני רגע, גם היא שונאת אותו. אבל מצד שני, הוא רצה לחבק אותה, והוא נזכר באתמול בלילה, כשנכנס לחדרה, מביט בפנייה השלוות והיפות, ונאלץ לרסן את עצמו מלנשק אותה. " יופי, עכשיו אני מבולבל עוד יותר..." הוא מלמל והביט בים. צעדתי במסדרון. הבכי נרגע מעט אבל העלבון לא. פתאום, אפילו שלא שמתי לב, התחלתי לשיר. אה, זה עוד משהו ששכחתי לספר לכם. אני נורא אוהבת לשיר. אני לא מוצלחת בזה במיוחד, אבל זו לא הנקודה. אני שרה מאז שהייתי ילדה קטנה, האטרקציה של הפגישות המשפחתיות של המשפחה שלי. ואחרי זה, בטקסים של בית הספר, סופגת עלבונות מהחברה המקובלים של בית הספר, מעמידה פני אדישה אבל נקראת מבפנים, מנצלת את ההפסקה לרוץ לשירותי הבנות ולנעול את עצמי שם ולבכות...ולבכות...אבל מאז השירה שלי הפכה לנחמה בשבילי. תמיד כשהייתי עצובה התחלתי לשיר שירים דכאוניים ובאורח פלא זה שיפר את מצב רוחי מיד. אז כמו שהתחלתי לספר, עברתי במסדרון ודמעות על פניי (כבר יומיים ברצף שאני לא עושה דבר מלבד לבכות. גם בזבוז זמן וגם מעשה שנוגד את האופי שלי) ושרתי בשקט את שיר MISS YOU של בלינק 182, שיר שאני אוהבת במיוחד. כנראה שנפטה שמעה אותי ובאה לחפש אותי. היא מצאה אותי חצי בוכה חצי צוחקת בעקבות המצב שלי. הילדה שצריכה להציל את העולם עוברת התמוטטות נפשית! חה חה חה! נפטה לקחה אותי לשטוף פנים ולהחליף בגדים לקראת הטקס. למזלי הרב, כי לא בדיוק התחשק לי להסביר לה, היא לא שאלה מה קרה. היא נתנה לי שמלת כתפיות אדומה ומפוארת, אך צמודה למדי. וקשרה לי על המותניים בד לבן. פיזרתי את השער וסרקתי אותו ולבסוף הייתי מוכנה לצאת.
בבקשה..... פרק 8: למחרת התעוררתי למשמע קולו הצווח של פא יאי, שקרא לי למהר ולהתחיל באימונים. לבשתי חצאית לבנה וקצרה וחולצה ללא שרוולים (תלבושת חצר מצרית) וירדתי מהר. לאחר דחיסת משהו לגרון (אורז כנראה, פא יאי מורעל על אורז) הוביל אותי אורלוק בשתיקה רועמת ובמבטים בוחנים לחדר שבו חיכה לי פא יאי והבעה חמוצה על פניו. הוא אהב לקום מוקדם ולהתחיל באימונים עוד לפני שעלתה השמש. הוא מסר לי את החרב שבחרתי (קראתי לה צ'ולאן- מלחמה) שלפתי את החרב מנדנה ביראת כבוד בעוד פא יאי מוסר חרב לאורלוק. "לא אתה נלחם נגדי פא יאי?" שאלתי בבלבול. "אני אלחם נגדך היום" אמר אורלוק, "אם, כמובן, אין לך התנגדות" "בכלל לא" חייכתי. לפני שעוד הספקתי לעבור לעמדת הגנה, תקף אותי אורלוק. "מקווה שלא שברתי לך ציפורן" הוא אמר בלעג. שנאתי שאנשים מזלזלים בי. בתהליך הגנה מחוכם הדפתי אותו מעליי, בועטת לו ב'צנרת' ומפילה אותו לרצפה. הוא קפץ על רגליו ונעמד, רוחו בוערת מזעם. היא לא תשפיל אותי בקרב! חשב. התחלנו להילחם, למרבה ההפתעה הצלחתי להדוף אותו פעם אחר פעם עד אשר העפתי את חרבו מידו והיא נפלה על הרצפה בקול קרקוש. חרבי הייתה בידי,מכוונת הישר אל צווארו של אורלוק. "יפה מאוד" אמר פא יאי, וחייך. "אתה לעומת זאת, אורלוק, צריך לחזור להתאמן." לא יכולתי להתאפק מלצחוק. הורדתי את החרב. והתחלתי לפסוע לכיוון פא יאי, כשלפתע מעדתי. בשניה האחרונה לפני שפגעתי ברצפה תפס אותי אורלוק. נשענתי עליו, מרגישה את חום גופו ומריחה את ריחו המיוחד. הרמתי את מבטי עד אשר הגעתי לעיניו, רעד עבר בי, וחייכתי במבוכה. היא ניצחה אותו, לעזאזל איתה! חשב אורלוק. היא התחילה ללכת לכיוון פא יאי כשלפתע מעדה. הוא מיהר לתפוס אותה וסגר את זרועותיו סביבה במהירות, מונע ממנה ליפול ומצמיד אותה אליו מבלי לשים לב. היא הרימה את מבטה עד שמבטיהם נפגשו וחייכה במבוכה. הוא לא בדיוק רצה לעזוב, היא לא בדיוק רצתה שהוא יעזוב אותה, אבל זה היה בלתי נמנע. "אתה יכול לעזוב אותי עכשיו" אמרתי. "כן..." הוא אמר בחוסר חשק בולט. "תודה שתפסת אותי" חייכתי. אחרי האימון הזה קיבלתי קצת זמן לצאת ולטייל (אחרי שהבטחתי חמש פעמים לא להיכנס לים,כנראה שאורלוק סיפר להם) ואורלוק נשלח לשמור עליי. טיילתי על שפת המים בשעמום כשראיתי שהוא בוחן את הקעקוע שעל זרועו. "מה זה הקעקוע הזה?" שאלתי אותו בסקרנות. " כל בן מלוכה מקועקע בצמיד הזה. זהו סמל הכוח של בני המלוכה וסימן ההיכר שלהם. היום אנחנו לוקחים אותך כדי לעשות גם לך קעקוע כזה, הוד מעלתך". לא הגבתי למידע הזה בשמחה או פחד רבים מדי. מה שכן עצבן אותי הוא ה"הוד מעלתך של אורלוק. "אתה מוכן להפסיק לקרוא לי הוד מעלתך? יש לי שם, אתה יודע!" "מצטער, זה כינוי של כבוד,ואת נסיכה ואני אפנה אלייך בכבוד, גם אם זה לא מגיע לך." "מה?!" "מה ששמעת." "אני שונאת אותך, אורלוק!" אמרתי ורצתי משם לכיוון הבית. אורלוק עמד שם, הסתכל איך לי רצה בבכי ולבסוף התיישב על החוף. הוא לא התכוון לפגוע בה, אבל הוא שנא אותה כל כך בגלל מה שהיא, נסיכה, ומי שתשלוט במקומו. אבל זה הרגיש כל כך טוב כשחיבק אותה בזרועותיו, מונע ממנה ליפול. הוא הרגיש מבולבל מאוד. הוא שנא אותה, זה ברור, ולפי מה שהיא אמרה רק לפני רגע, גם היא שונאת אותו. אבל מצד שני, הוא רצה לחבק אותה, והוא נזכר באתמול בלילה, כשנכנס לחדרה, מביט בפנייה השלוות והיפות, ונאלץ לרסן את עצמו מלנשק אותה. " יופי, עכשיו אני מבולבל עוד יותר..." הוא מלמל והביט בים. צעדתי במסדרון. הבכי נרגע מעט אבל העלבון לא. פתאום, אפילו שלא שמתי לב, התחלתי לשיר. אה, זה עוד משהו ששכחתי לספר לכם. אני נורא אוהבת לשיר. אני לא מוצלחת בזה במיוחד, אבל זו לא הנקודה. אני שרה מאז שהייתי ילדה קטנה, האטרקציה של הפגישות המשפחתיות של המשפחה שלי. ואחרי זה, בטקסים של בית הספר, סופגת עלבונות מהחברה המקובלים של בית הספר, מעמידה פני אדישה אבל נקראת מבפנים, מנצלת את ההפסקה לרוץ לשירותי הבנות ולנעול את עצמי שם ולבכות...ולבכות...אבל מאז השירה שלי הפכה לנחמה בשבילי. תמיד כשהייתי עצובה התחלתי לשיר שירים דכאוניים ובאורח פלא זה שיפר את מצב רוחי מיד. אז כמו שהתחלתי לספר, עברתי במסדרון ודמעות על פניי (כבר יומיים ברצף שאני לא עושה דבר מלבד לבכות. גם בזבוז זמן וגם מעשה שנוגד את האופי שלי) ושרתי בשקט את שיר MISS YOU של בלינק 182, שיר שאני אוהבת במיוחד. כנראה שנפטה שמעה אותי ובאה לחפש אותי. היא מצאה אותי חצי בוכה חצי צוחקת בעקבות המצב שלי. הילדה שצריכה להציל את העולם עוברת התמוטטות נפשית! חה חה חה! נפטה לקחה אותי לשטוף פנים ולהחליף בגדים לקראת הטקס. למזלי הרב, כי לא בדיוק התחשק לי להסביר לה, היא לא שאלה מה קרה. היא נתנה לי שמלת כתפיות אדומה ומפוארת, אך צמודה למדי. וקשרה לי על המותניים בד לבן. פיזרתי את השער וסרקתי אותו ולבסוף הייתי מוכנה לצאת.
