מופתע לטובה
New member
פרק 8 - כמו פרפר אל אש
יצאתי ממשרדה של עורכת-הדין מיכל קפקא שקד נסער ונרגש. מיכל הציעה להסיע אותי חזרה אל מכוניתי, אבל אני סרבתי באדיבות, וכך גם דחיתי את הצעתה להזמין לי מונית. היא לוותה אותי אל הדלת, ולפני שנפרדנו לחצה את ידי בחום ומסרה לי כרטיס ביקור. "יש כאן את מספר הטלפון הנייד שלי" היא אמרה וחייכה, "תתקשר מתי שאתה רוצה". רציתי לנשקה על לחיה, אך המזכירה שהופיעה פתאום מהמטבח קטעה את האינטימיות שהחלה נרקמת. החשש הכבד קיבל גושפנקא רשמית של ברת סמכה. "אין עורך-דין בשם ליפא רייטמן בחיפה או במקום אחר בארץ" אמרה עורכת הדין ואישרה את חששותי. בני הזוג רימו אותי. הם טמנו לי מלכודת ואני עומד כפסע אל פתחה. התחלתי לצעוד לאורך שדרות מוריה שעל הכרמל. עומסי התנועה שהיו מקודם יותר נעלמו, ואת השדרה המטופחת מלאו אמהות צעירות עם ילדיהם הקטנים וקשישים שיצאו לטיול של בוקר. מה עושים הרהרתי לעצמי. האם להעלם ולנתק מגע מבני הזוג, או אולי להמשיך ולהעמיד פנים שאינני יודע על התרמית. החלטתי לחייג אל הגברת. מענה קולי של חברת הטלפונים נשמע לפני הצלצול הראשון: "המנוי אינו זמין. אנא התקשר במועד מאוחר יותר". על דלת אחד מבתי הקפה שלאורך השדרה הופיע הסימן מוסכם האומר כי בבית הקפה מותקנת רשת תקשורת אלחוטית לנוחות הלקוחות. נכנסתי והתיישבתי ליד שולחן פינתי. בית הקפה היה ריק והמלצר הבודד ניגש אלי מיד. הוא אישר שהרשת האלחוטית פועלת. אני הזמנתי מים קרים, קפה הפוך ופאי תפוחים, ושלפתי במהירות את המחשב האישי מהתיק. לאחר מספר נסיונות וטיפ קטן מהמלצר הצלחתי להתחבר עם המחשב אל הרשת, ומהרתי להכנס לאתר של תפוז. המסר הראשון נשלח את הגברת והיה קצר מאוד. "אני רוצה להכיר אותך קצת יותר לפני המפגש, ולתכנן מה נעשה יחד. אנא צרי עמי קשר" נכתב במסר. המסר השני היה אל בועז, כך לפחות הזדהה הבחור, שאיתו ניהלתי בזמן האחרון חלופת מסרים אודות חילופי זוגות ויחסים בין גבר לזוגות נשואים. כמה שבועות לפני כן קראתי הודעה שלו באחד הפורומים. ההודעה התייחסה לחילופי זוגות והזמינה את הקוראים להגיב. אני הגבתי במידה של הסתייגות. בועז ענה לי במסר אישי, וכך הפכנו לחברים לעט. בועז ובת זוגו היו פעילים מאוד בחוגים של חילופי זוגות. הוא התגלה כבחור חכם וסימפטי, ובפתיחות שנוצרה ביננו הוא שיתף אותי בהרבה מסודותיו. גם המסר אל בועז היה קצר. "הסתבכתי ואני חייב להפגש איתך" כתבתי אליו. המלצר הגיש את הזמנה ואני פיניתי מקום על השולחן משאיר את המחשב הנייד בעמדה נוחה להצצה. קיוויתי מאוד שבועז יציץ בזמן הקרוב אל תיבת המסרים שלו בתפוז ושיהיה מוכן להפגש. והתגובה לא איחרה לבוא. "אתה יכול להגיע להרצליה?" שאל בועז במסר חוזר. "בודאי" השבתי במהירות שמח על התגובה החיובית. "אני עובד בהרצליה. קבע מקום ושעה ואני אגיע" הוספתי. שעתיים לאחר מכן ישבתי בבית קפה באיזור התעשיה בהרצליה מול אילן מגן, שעד אותו הבוקר היה בועז. הסתבר שאילן עובד בחברת הי-טק, שמשרדיה נמצאים ברחוב סמוך לחברה שבה אני עובד. פניו היו מוכרות ואני בטוח שראיתי אותו בעבר באיזור. סיפרתי בקצרה לאילן את השתלשלות העניינים. "אתה היחיד עמו אני יכול לחלוק את הסיפור" חתמתי את דברי, מביט באילן, שהקשיב בשקט ולא קטע את דברי. "זה בהחלט סיפור מוזר ומשונה" אמר אילן. "מעולם לא שמעתי על רעיון כזה מטורף ואני לא מבין מדוע אתה מכניס ראש בריא אל מיטה חולה". "אין לי הסבר" השבתי "אבל אני נמשך לפרשיה הזו כמו פרפר אל אש. יש שם משהו מסתורי ואני חייב לגלות אותו". "תן לי את מספר הטלפון הנייד של האישה" ביקש לפתע אילן. הוא שלף את הטלפון הנייד שלו וחייג. שמעתי אותו משוחח ומבקש לברר פרטים על מנוי סלולרי, ולאחר מכן הוא הקריא את המספר שנתתי לו. "כאשר יש קשרים לא צריך פרוטקציה" אמר אילן בחיוך לאחר שסיים את השיחה. "כל המפעילים הסלולריים בישראל הם לקוחות של החברה שלנו, ועוד מעט נדע למי שייך הטלפון הסלולרי" הסביר אילן. כמה דקות לאחר מכן צלצל הטלפון של אילן. אילן הוציא עט מכיסו ורשם משהו על מפית נייר. בסיום השיחה הוא מסר לי את המפית ואמר: "הטלפון רשום על שם הבחור הזה. אזרח תאילנדי. כנראה עובד זר היות והוא מצוי בתוכנית של תשלום מראש". "הם משתמשים בטלפון גנוב" אמרתי מיד. "לאו דווקא" השיב אילן, "יכול להיות שהם קשורים בצורה זו או אחרת לתאילנדי. אולי הוא עובד עבורם". "אפשר אולי לברר את כתובתו של התאילנדי בארץ" שאלתי. "לא נראה לי" השיב אילן, "בתוכניות של תשלום מראש המנוי לא נדרש למסור כתובת. אבל הבחור מחברת הסלולר ציין שהטלפון נרכש בחנות בחיפה". "אני מציע שתיצור קשר עם האישה ותנסה לקבוע איתה פגישה לבד" קטע אילן את השתיקה הארוכה. חיוך גדול התפשט על פני. "המסר שקדם למסר ששלחתי אליך היה אל האישה, והציע לה להפגש" סיפרתי לאילן, גאה שהקדמתי ברעיון את חברי המנוסה. "אני חייב לחזור למשרד" התנצל אילן. "תודיע לי אם אתה קובע איתה משהוא. אולי אוכל להצטרף". אילן עזב ואני נשארתי עוד שעה ארוכה בבית הקפה, מנתח את הארועים ומנסה לרקום תוכניות. שום תוכנית לא נראתה הגיונית. שום הסבר לא עבר את מבחן ההיגיון. בערב בדרך הביתה צלצל הטלפון הנייד שלי. על הצג הופיעה ההודעה "שיחה פרטית". עניתי ומיד זיהיתי את קולה של הגברת. "איך את יודעת את מספר הטלפון הנייד שלי?" יריתי לעברה. "רשמתי אותו בפעם הקודמת כאשר התקשרת אלי" היא ענתה ואני הרגשתי, בפעם המי יודע כמה ביום הזה, מטומטם. "רצית להפגש" היא אמרה ואני שמעתי התלהבות בקולה. "כן" אמרתי מנסה להסתיר את סערת רגשותי. "אנחנו עומדים לקיים יחסים אינטימיים והייתי רוצה להכיר אותך לפני כן". "אתה עומד לזיין אותי לפני בעלי" השיבה האישה, "ולא נראה לי שתהיה שם אינטימיות. אבל עם אתה רוצה להפגש, אז מחר בבוקר בשעה 9:00 אפשר להפגש בקפה אפרופו בקניון שבכניסה לטירת הכרמל". "סגור. נפגש מחר" השבתי קצרות, מבין שעוד יום עבודה הולך להתבזבז בצפון. כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 9 יפורסם ביום ראשון 9 ביולי 2006 או לפני פרקים קודמים אפשר לקרוא בבלוג שלי
יצאתי ממשרדה של עורכת-הדין מיכל קפקא שקד נסער ונרגש. מיכל הציעה להסיע אותי חזרה אל מכוניתי, אבל אני סרבתי באדיבות, וכך גם דחיתי את הצעתה להזמין לי מונית. היא לוותה אותי אל הדלת, ולפני שנפרדנו לחצה את ידי בחום ומסרה לי כרטיס ביקור. "יש כאן את מספר הטלפון הנייד שלי" היא אמרה וחייכה, "תתקשר מתי שאתה רוצה". רציתי לנשקה על לחיה, אך המזכירה שהופיעה פתאום מהמטבח קטעה את האינטימיות שהחלה נרקמת. החשש הכבד קיבל גושפנקא רשמית של ברת סמכה. "אין עורך-דין בשם ליפא רייטמן בחיפה או במקום אחר בארץ" אמרה עורכת הדין ואישרה את חששותי. בני הזוג רימו אותי. הם טמנו לי מלכודת ואני עומד כפסע אל פתחה. התחלתי לצעוד לאורך שדרות מוריה שעל הכרמל. עומסי התנועה שהיו מקודם יותר נעלמו, ואת השדרה המטופחת מלאו אמהות צעירות עם ילדיהם הקטנים וקשישים שיצאו לטיול של בוקר. מה עושים הרהרתי לעצמי. האם להעלם ולנתק מגע מבני הזוג, או אולי להמשיך ולהעמיד פנים שאינני יודע על התרמית. החלטתי לחייג אל הגברת. מענה קולי של חברת הטלפונים נשמע לפני הצלצול הראשון: "המנוי אינו זמין. אנא התקשר במועד מאוחר יותר". על דלת אחד מבתי הקפה שלאורך השדרה הופיע הסימן מוסכם האומר כי בבית הקפה מותקנת רשת תקשורת אלחוטית לנוחות הלקוחות. נכנסתי והתיישבתי ליד שולחן פינתי. בית הקפה היה ריק והמלצר הבודד ניגש אלי מיד. הוא אישר שהרשת האלחוטית פועלת. אני הזמנתי מים קרים, קפה הפוך ופאי תפוחים, ושלפתי במהירות את המחשב האישי מהתיק. לאחר מספר נסיונות וטיפ קטן מהמלצר הצלחתי להתחבר עם המחשב אל הרשת, ומהרתי להכנס לאתר של תפוז. המסר הראשון נשלח את הגברת והיה קצר מאוד. "אני רוצה להכיר אותך קצת יותר לפני המפגש, ולתכנן מה נעשה יחד. אנא צרי עמי קשר" נכתב במסר. המסר השני היה אל בועז, כך לפחות הזדהה הבחור, שאיתו ניהלתי בזמן האחרון חלופת מסרים אודות חילופי זוגות ויחסים בין גבר לזוגות נשואים. כמה שבועות לפני כן קראתי הודעה שלו באחד הפורומים. ההודעה התייחסה לחילופי זוגות והזמינה את הקוראים להגיב. אני הגבתי במידה של הסתייגות. בועז ענה לי במסר אישי, וכך הפכנו לחברים לעט. בועז ובת זוגו היו פעילים מאוד בחוגים של חילופי זוגות. הוא התגלה כבחור חכם וסימפטי, ובפתיחות שנוצרה ביננו הוא שיתף אותי בהרבה מסודותיו. גם המסר אל בועז היה קצר. "הסתבכתי ואני חייב להפגש איתך" כתבתי אליו. המלצר הגיש את הזמנה ואני פיניתי מקום על השולחן משאיר את המחשב הנייד בעמדה נוחה להצצה. קיוויתי מאוד שבועז יציץ בזמן הקרוב אל תיבת המסרים שלו בתפוז ושיהיה מוכן להפגש. והתגובה לא איחרה לבוא. "אתה יכול להגיע להרצליה?" שאל בועז במסר חוזר. "בודאי" השבתי במהירות שמח על התגובה החיובית. "אני עובד בהרצליה. קבע מקום ושעה ואני אגיע" הוספתי. שעתיים לאחר מכן ישבתי בבית קפה באיזור התעשיה בהרצליה מול אילן מגן, שעד אותו הבוקר היה בועז. הסתבר שאילן עובד בחברת הי-טק, שמשרדיה נמצאים ברחוב סמוך לחברה שבה אני עובד. פניו היו מוכרות ואני בטוח שראיתי אותו בעבר באיזור. סיפרתי בקצרה לאילן את השתלשלות העניינים. "אתה היחיד עמו אני יכול לחלוק את הסיפור" חתמתי את דברי, מביט באילן, שהקשיב בשקט ולא קטע את דברי. "זה בהחלט סיפור מוזר ומשונה" אמר אילן. "מעולם לא שמעתי על רעיון כזה מטורף ואני לא מבין מדוע אתה מכניס ראש בריא אל מיטה חולה". "אין לי הסבר" השבתי "אבל אני נמשך לפרשיה הזו כמו פרפר אל אש. יש שם משהו מסתורי ואני חייב לגלות אותו". "תן לי את מספר הטלפון הנייד של האישה" ביקש לפתע אילן. הוא שלף את הטלפון הנייד שלו וחייג. שמעתי אותו משוחח ומבקש לברר פרטים על מנוי סלולרי, ולאחר מכן הוא הקריא את המספר שנתתי לו. "כאשר יש קשרים לא צריך פרוטקציה" אמר אילן בחיוך לאחר שסיים את השיחה. "כל המפעילים הסלולריים בישראל הם לקוחות של החברה שלנו, ועוד מעט נדע למי שייך הטלפון הסלולרי" הסביר אילן. כמה דקות לאחר מכן צלצל הטלפון של אילן. אילן הוציא עט מכיסו ורשם משהו על מפית נייר. בסיום השיחה הוא מסר לי את המפית ואמר: "הטלפון רשום על שם הבחור הזה. אזרח תאילנדי. כנראה עובד זר היות והוא מצוי בתוכנית של תשלום מראש". "הם משתמשים בטלפון גנוב" אמרתי מיד. "לאו דווקא" השיב אילן, "יכול להיות שהם קשורים בצורה זו או אחרת לתאילנדי. אולי הוא עובד עבורם". "אפשר אולי לברר את כתובתו של התאילנדי בארץ" שאלתי. "לא נראה לי" השיב אילן, "בתוכניות של תשלום מראש המנוי לא נדרש למסור כתובת. אבל הבחור מחברת הסלולר ציין שהטלפון נרכש בחנות בחיפה". "אני מציע שתיצור קשר עם האישה ותנסה לקבוע איתה פגישה לבד" קטע אילן את השתיקה הארוכה. חיוך גדול התפשט על פני. "המסר שקדם למסר ששלחתי אליך היה אל האישה, והציע לה להפגש" סיפרתי לאילן, גאה שהקדמתי ברעיון את חברי המנוסה. "אני חייב לחזור למשרד" התנצל אילן. "תודיע לי אם אתה קובע איתה משהוא. אולי אוכל להצטרף". אילן עזב ואני נשארתי עוד שעה ארוכה בבית הקפה, מנתח את הארועים ומנסה לרקום תוכניות. שום תוכנית לא נראתה הגיונית. שום הסבר לא עבר את מבחן ההיגיון. בערב בדרך הביתה צלצל הטלפון הנייד שלי. על הצג הופיעה ההודעה "שיחה פרטית". עניתי ומיד זיהיתי את קולה של הגברת. "איך את יודעת את מספר הטלפון הנייד שלי?" יריתי לעברה. "רשמתי אותו בפעם הקודמת כאשר התקשרת אלי" היא ענתה ואני הרגשתי, בפעם המי יודע כמה ביום הזה, מטומטם. "רצית להפגש" היא אמרה ואני שמעתי התלהבות בקולה. "כן" אמרתי מנסה להסתיר את סערת רגשותי. "אנחנו עומדים לקיים יחסים אינטימיים והייתי רוצה להכיר אותך לפני כן". "אתה עומד לזיין אותי לפני בעלי" השיבה האישה, "ולא נראה לי שתהיה שם אינטימיות. אבל עם אתה רוצה להפגש, אז מחר בבוקר בשעה 9:00 אפשר להפגש בקפה אפרופו בקניון שבכניסה לטירת הכרמל". "סגור. נפגש מחר" השבתי קצרות, מבין שעוד יום עבודה הולך להתבזבז בצפון. כל השמות המוזכרים בסיפור בדויים פרק 9 יפורסם ביום ראשון 9 ביולי 2006 או לפני פרקים קודמים אפשר לקרוא בבלוג שלי
