Galadriel 3000
New member
פרק 6 בסיפורי
אני מקווה שיסלחו לי על ההודעה החדשה... פרק 6 למחרת בצהריים התקשר אלי יואב. הוא רצה לצאת לטייל. נפגשנו מתחת לבית שלי והתחלנו ללכת. חצינו את הרחוב. "שמע, בקשר לאתמול..." התחלתי. "אין לי בעיה עם זה," הוא חייך, "למעשה זה דיי מגניב." "בשבילך, זה מגניב. בשבילי זו דרך חיים." סיפרתי לו איך ננשכתי לפני 9 שנים ואיך שאני עוד סובלת מזה, וסיפרתי לו עוד גם על הכדורים שקיבלתי לא מזמן, "לכן אני יכולה להראות לך, בלי להזיק לך." סיימתי. "אה..." עכשיו הוא כבר נראה רציני, "זה בטח איום להפוך לזה כל פעם מחדש. וזה לא כואב?" "כל פעם מחדש." אמרתי, "אבל רק בתהליך." הוספתי כדי לא להיראות כמו קדושה מעונה. "הו," הוא אמר, "ולחשוב שאני הייתי מודאג מהמבחן במתמטיקה..." צחקקתי. "גם אני מודאגת מהמבחנים במתמטיקה, זה בסדר." אח, למה הוא היה חייב להזכיר את המבחן שאחרי חופש פורים, למה? ברור שלא תהיה לי דקה פנויה להתכונן; לא כשאני ישנה בימים ונוהמת בלילות! כשחזרתי הביתה היה כבר שבע. בדקתי בלוח- השנה: הירח היה אמור לעלות בעשר בדיוק. מתתי מעייפות. סגרתי את עצמי בשירותים ופיזרתי על הריצפה בשר נא (מנה כפולה- לא אכלתי כל היום!) לפני שהתמוטטתי על הרצפה ונרדמתי. ציוץ הציפורים העיר אותי משנתי. בקצה החדר עוד היה מונח כל הבשר הנא. "מוזר," חשבתי. יצאתי מהשירותים והתלבשתי. בדרך מהשירותים לחדר שלי יש את הדלת לחדר השירותים השני. עברתי לידה, כשלפתע היא נפתחה, ויואב ועוד מישהי, שאת פניה לא יכולתי לראות, יצאו משם. הם התחילו ללכת, ועיניו של יואב פגשו בשלי. יכולתי לראות את מחשבותיו. "נועה, אני יכול להסביר, באמת!" "ואני לא רוצה לשמוע!" אמרתי בתוקף. "באמת, נועה, זה לא מה שאת חושבת. בת- זוגתו של יואב התחילה להתנפל עליי בדקירות סכין. צרחתי בכל כוחי, ואז התעוררתי- זה היה רק חלום, והירח החל לעלות. חזרנו מחופש פורים ביום שני. בבית הספר היה הכל כרגיל. ביום שישי של פורים, הספקתי להשביע את יואב שלא לספר על מה שהוא ראה ערב לפני כן. רק... משהו לא היה בסדר. יעל התייחסה אליי מוזר. היא בקושי הסתכלה אליי, וגם כשדיברתי איתה היא הייתה שקועה עמוק בשרוכי הנעליים שלה, וגם כשהיא דיברה איתי. החלטתי להתעלם מזה, ולעשות כאילו לא שמתי לב שמשהו לא כשורה. ביום שלישי יש לנו שש שעות- בשעתיים האחרונות מבחן במתמטיקה. מבחן במתמטיקה בשעתיים האחרונות! ניגשנו למבחן אחרי יום מתיש ומייגע. איזה רעיון נפלא, לעשות מבחן במתמטיקה בשעתיים האחרונות. המורה החלה לחלק את טפסי המבחן, ואנחנו הוצאנו דפים; שתיים, שלוש, ארבע, חמש... המשבצות ריצדו מול עיניי. הייתי רעבה. רעבה מאוד, אחרי שלא כלתי כל היום. ביקשתי מלינור (שישבה לפניי ואכלה סנדביץ' מאוד גדול) חתיכה מהסנדביץ' שלה. היא לא נתנה לי. איך אני אוכל להתרכז במבחן כשאני כל כך רעבה? המורה הגיעה והביאה לי את טופס המבחן. "הכל בסדר?" היא שאלה, "ה... עיניים שלך..." התחלתי להזיע. "אה, זה קורה לפעמים," אמרתי, בעודי מנסה לחשוב על סיבה טובה, "ה... עדשות שלי," המצאתי. "אני מבינה." אמרה המורה, אך בפניה ניכר שאינה מבינה כלל. חייכתי. היא המשיכה לחלק את הטפסים של המבחן. "מבחן במתמטיקה" רשמתי בראש הדף המשובץ, ואז, "נועה כהן, ט2." רשמתי את שמי וכיתתי גם בראש הטופס. הבטן שלי הציקה לי יותר מכל. שונאת מתמטיקה. המבחן לקח לי ארבעה דפים; משני הצדדים. בסופו נפגשנו, יעל ואני, מחוץ לכיתה והתחלנו ללכת הביתה. כל הדרך למטה במדרגות יעל לא הוציאה מילה. כשסבלנותי פקעה החלטתי ליזום שיחה: "אזזז... איך הלך לך המבחן?" "בסדר." היא אמרה ולא הוסיפה. כשחזרתי הביתה הסתכלתי בלוח השנה- ירח מלא צפוי בשמונה עשרה לאפריל, כלומר- עוד עשרים יום. לא תהיה לי אפשרות להשתמש בכדורים- כבר ניצלתי את תועלתם לעכשיו. אולי עוד חודשיים... ליל יום ראשון, ה-18 לאפריל, עבר חלק. וכך גם ארבעת הימים שאחריו. יואב ויעל התחילו להתנהג עוד יותר מוזר; כבר לא ראיתי ביעל חברה שלי- זה היה כאילו היא מעולם לא הכירה אותי. ללכת איתה לבית הספר היה סיוט, שלא לדבר על לשבת לידה בכיתה. כל הזמן היא הסתתרה מפני, לא הסתכלה לי בעיניים. אפילו להעתיק מהמחברת שלי היא פחדה. היה לי ירח מלא מתוכנן ל18 במאי. ביוני אני כבר אוכל להשתמש בכדורי המירמאקס. עבר גם ה-18 במאי על כל צרותיו, וכעבור שבוע הגיע חג השבועות. כל העיר עטתה לבן והדיפה ריח של גבינה. בשבילי אלו היו שלושה ימי חופש נדירים; שלושה ימים בלא דאגה למה שיקרה כשיעלה הירח, שלא לדבר על כך שעוגת גבינה היא האהובה עליי... חזרתי מבית הספר ונפלתי על הספה בסלון. הייתי מוכנה להשאר ככה כל החג, אלמלא קראה לי אמא לעזור במטבח, ונעניתי לקריאתה. ניחוחות עוגת הגבינה היו במטבח כמו סם מעורר. על השולחן היו מונחים כל מיני סוגי גבינה. אני לא אוהבת גבינה, ואף פעם לא אהבתי. עזרתי לאמא עם העוגה ברצון רב, תוך שסיפרתי לה על ההתנהגות המוזרה של יעל. "זה בטח סתם שלב בחיים שלה," אמרה אמא., אבל אני ידעתי שהיא לא חושבת כך. בכל מקרה, אני לא אתן לזה להרוס לי את החופש. ~סוף פרק 6.~ אני יודעת שחסר פסח... אני אנסה להשלים אותו מתישהו.
אני מקווה שיסלחו לי על ההודעה החדשה... פרק 6 למחרת בצהריים התקשר אלי יואב. הוא רצה לצאת לטייל. נפגשנו מתחת לבית שלי והתחלנו ללכת. חצינו את הרחוב. "שמע, בקשר לאתמול..." התחלתי. "אין לי בעיה עם זה," הוא חייך, "למעשה זה דיי מגניב." "בשבילך, זה מגניב. בשבילי זו דרך חיים." סיפרתי לו איך ננשכתי לפני 9 שנים ואיך שאני עוד סובלת מזה, וסיפרתי לו עוד גם על הכדורים שקיבלתי לא מזמן, "לכן אני יכולה להראות לך, בלי להזיק לך." סיימתי. "אה..." עכשיו הוא כבר נראה רציני, "זה בטח איום להפוך לזה כל פעם מחדש. וזה לא כואב?" "כל פעם מחדש." אמרתי, "אבל רק בתהליך." הוספתי כדי לא להיראות כמו קדושה מעונה. "הו," הוא אמר, "ולחשוב שאני הייתי מודאג מהמבחן במתמטיקה..." צחקקתי. "גם אני מודאגת מהמבחנים במתמטיקה, זה בסדר." אח, למה הוא היה חייב להזכיר את המבחן שאחרי חופש פורים, למה? ברור שלא תהיה לי דקה פנויה להתכונן; לא כשאני ישנה בימים ונוהמת בלילות! כשחזרתי הביתה היה כבר שבע. בדקתי בלוח- השנה: הירח היה אמור לעלות בעשר בדיוק. מתתי מעייפות. סגרתי את עצמי בשירותים ופיזרתי על הריצפה בשר נא (מנה כפולה- לא אכלתי כל היום!) לפני שהתמוטטתי על הרצפה ונרדמתי. ציוץ הציפורים העיר אותי משנתי. בקצה החדר עוד היה מונח כל הבשר הנא. "מוזר," חשבתי. יצאתי מהשירותים והתלבשתי. בדרך מהשירותים לחדר שלי יש את הדלת לחדר השירותים השני. עברתי לידה, כשלפתע היא נפתחה, ויואב ועוד מישהי, שאת פניה לא יכולתי לראות, יצאו משם. הם התחילו ללכת, ועיניו של יואב פגשו בשלי. יכולתי לראות את מחשבותיו. "נועה, אני יכול להסביר, באמת!" "ואני לא רוצה לשמוע!" אמרתי בתוקף. "באמת, נועה, זה לא מה שאת חושבת. בת- זוגתו של יואב התחילה להתנפל עליי בדקירות סכין. צרחתי בכל כוחי, ואז התעוררתי- זה היה רק חלום, והירח החל לעלות. חזרנו מחופש פורים ביום שני. בבית הספר היה הכל כרגיל. ביום שישי של פורים, הספקתי להשביע את יואב שלא לספר על מה שהוא ראה ערב לפני כן. רק... משהו לא היה בסדר. יעל התייחסה אליי מוזר. היא בקושי הסתכלה אליי, וגם כשדיברתי איתה היא הייתה שקועה עמוק בשרוכי הנעליים שלה, וגם כשהיא דיברה איתי. החלטתי להתעלם מזה, ולעשות כאילו לא שמתי לב שמשהו לא כשורה. ביום שלישי יש לנו שש שעות- בשעתיים האחרונות מבחן במתמטיקה. מבחן במתמטיקה בשעתיים האחרונות! ניגשנו למבחן אחרי יום מתיש ומייגע. איזה רעיון נפלא, לעשות מבחן במתמטיקה בשעתיים האחרונות. המורה החלה לחלק את טפסי המבחן, ואנחנו הוצאנו דפים; שתיים, שלוש, ארבע, חמש... המשבצות ריצדו מול עיניי. הייתי רעבה. רעבה מאוד, אחרי שלא כלתי כל היום. ביקשתי מלינור (שישבה לפניי ואכלה סנדביץ' מאוד גדול) חתיכה מהסנדביץ' שלה. היא לא נתנה לי. איך אני אוכל להתרכז במבחן כשאני כל כך רעבה? המורה הגיעה והביאה לי את טופס המבחן. "הכל בסדר?" היא שאלה, "ה... עיניים שלך..." התחלתי להזיע. "אה, זה קורה לפעמים," אמרתי, בעודי מנסה לחשוב על סיבה טובה, "ה... עדשות שלי," המצאתי. "אני מבינה." אמרה המורה, אך בפניה ניכר שאינה מבינה כלל. חייכתי. היא המשיכה לחלק את הטפסים של המבחן. "מבחן במתמטיקה" רשמתי בראש הדף המשובץ, ואז, "נועה כהן, ט2." רשמתי את שמי וכיתתי גם בראש הטופס. הבטן שלי הציקה לי יותר מכל. שונאת מתמטיקה. המבחן לקח לי ארבעה דפים; משני הצדדים. בסופו נפגשנו, יעל ואני, מחוץ לכיתה והתחלנו ללכת הביתה. כל הדרך למטה במדרגות יעל לא הוציאה מילה. כשסבלנותי פקעה החלטתי ליזום שיחה: "אזזז... איך הלך לך המבחן?" "בסדר." היא אמרה ולא הוסיפה. כשחזרתי הביתה הסתכלתי בלוח השנה- ירח מלא צפוי בשמונה עשרה לאפריל, כלומר- עוד עשרים יום. לא תהיה לי אפשרות להשתמש בכדורים- כבר ניצלתי את תועלתם לעכשיו. אולי עוד חודשיים... ליל יום ראשון, ה-18 לאפריל, עבר חלק. וכך גם ארבעת הימים שאחריו. יואב ויעל התחילו להתנהג עוד יותר מוזר; כבר לא ראיתי ביעל חברה שלי- זה היה כאילו היא מעולם לא הכירה אותי. ללכת איתה לבית הספר היה סיוט, שלא לדבר על לשבת לידה בכיתה. כל הזמן היא הסתתרה מפני, לא הסתכלה לי בעיניים. אפילו להעתיק מהמחברת שלי היא פחדה. היה לי ירח מלא מתוכנן ל18 במאי. ביוני אני כבר אוכל להשתמש בכדורי המירמאקס. עבר גם ה-18 במאי על כל צרותיו, וכעבור שבוע הגיע חג השבועות. כל העיר עטתה לבן והדיפה ריח של גבינה. בשבילי אלו היו שלושה ימי חופש נדירים; שלושה ימים בלא דאגה למה שיקרה כשיעלה הירח, שלא לדבר על כך שעוגת גבינה היא האהובה עליי... חזרתי מבית הספר ונפלתי על הספה בסלון. הייתי מוכנה להשאר ככה כל החג, אלמלא קראה לי אמא לעזור במטבח, ונעניתי לקריאתה. ניחוחות עוגת הגבינה היו במטבח כמו סם מעורר. על השולחן היו מונחים כל מיני סוגי גבינה. אני לא אוהבת גבינה, ואף פעם לא אהבתי. עזרתי לאמא עם העוגה ברצון רב, תוך שסיפרתי לה על ההתנהגות המוזרה של יעל. "זה בטח סתם שלב בחיים שלה," אמרה אמא., אבל אני ידעתי שהיא לא חושבת כך. בכל מקרה, אני לא אתן לזה להרוס לי את החופש. ~סוף פרק 6.~ אני יודעת שחסר פסח... אני אנסה להשלים אותו מתישהו.
