פרק 3 ל"אותה השנה"
הנה הפרק החדש שכתבתי ממש עכשיו. תקראו בבקשה. אני משתוקק לתגובות של כולכם!! הפרק: פרק 3 בסוף יום הלימודים, חזרנו אני, שלומי ותקווה הביתה. תקווה סיפרה לנו עד כמה היא בודדה בכיתתה וניסינו לעודד אותה, להגיד לה שיהיה בסדר ושהיא תמצא חברים. תקווה היא ילדה מאוד חברותית, אבל היא נוטה להיות ביישנית כשהיא מכירה אנשים בהתחלה. בשלב מסוים נפרדנו משלומי. המשכנו ללכת הביתה וראיתי על פניה של תקווה שזה לא הדבר היחיד שמציק לה. שאלתי אותה אם יש עוד משהו שהיא לא מספרת לי. היא נתנה לי תשובה מתחמקת- "לא, מה פתאום! למה שיהיה? ברור שאין. הכל.... בסדר". ידעתי מיד שהיא משקרת. אני מכיר אותה כל חיי ויכול לזהות בקלות מתי היא לא אומרת את האמת. הדבר יעיל בהרבה מקרים, כמו זה למשל, אבל יכול להיות ממש מטרד במקרים אחרים, למשל כשאני שואל אותה מה דעתה על משהו שלי או משהו שעשיתי, והיא מנסה בלי הצלחה לשקר. אמרתי לה שאני יודע שהיא לא אומרת לי את האמת, והיא הודתה. "אוקיי, בסדר, יש עוד משהו שמטריד אותי", היא אמרה. "מה הדבר?", שאלתי אותה. "אני בודדה", היא אמרה לי. אמרתי לה, "כבר אמרתי לך שיהיה בסדר ושתמצאי חברים חדשים, זה פשוט לוקח קצת זמן להכיר אנשים חדשים. אני מבטיח לך שתוך זמן קצר יהיו לך המון חברים בכיתה שלך". היא אמרה לי, "זה לא זה. העניין הוא..... אני....." . "מה? מה את מנסה להגיד? תגידי! את יודעת שאת יכולה להגיד לי הכל". היא אמרה, "העניין הוא... שאני רוצה חבר. אני רוצה לאהוב מישהו ושיאהב אותי בחזרה. אני רוצה להרגיש פרפרים בבטן כשאני לידו ושהוא ירגיש אותו דבר. אני כ"כ רוצה את זה! אני כבר בכיתה י' ועדיין אין לי חבר. יש בי משהו לא בסדר? תגיד לי! אני לא יפה מספיק? לא חכמה מספיק? לא מצחיקה מספיק? מה לא בסדר איתי?!". הקול שלה השתנה בהדרגה וקיבל טון עצוב. ריחמתי עליה. אמרתי לה "תקווה! איך את מדברת? אין בך שום דבר לא בסדר. את נהדרת! את יפה וחכמה ומצחיקה, והסיבה היחידה שאין לך עוד חבר היא שעוד לא מצאת אותו. אהבה היא דבר שקשה להשיג בימינו, וצריך לפעמים לחכות הרבה זמן עד שמוצאים אותה. תאמיני לי שבקרוב תמצאי חבר. מי יודע, אולי זה אפילו מישהו שאת מכירה. חוץ מזה, גם לי ולשלומי אף פעם לא הייתה חברה. לא כולם מוצאים בן זוג בגיל הזה". היא אמרה לי, "אבל אני כן רוצה למצוא בן זוג. אתה לא יודע כמה אני רוצה!". אמרתי לה, "את יודעת מה אומרים. כשמחפשים משהו כ"כ הרבה, לא מוצאים אותו. כשמפסיקים לחפש אותו, מוצאים אותו פתאום בקלות". היא נשקה לי על הלחי, ואמרה לי "אתה חבר אמיתי, אתה יודע? יש לי הרבה מזל שאתה חבר שלי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך". חייכתי אליה. "גם את חברה אמיתית", אמרתי לה. "אל תדאגי, אני, את ושלומי עוד נמצא בני זוג, ואז נוכל לצאת כולנו ביחד. נהיה שישיה נהדרת, כמו ב"חברים" ". היא צחקה, ואמרה "אני חייבת ללכת לדודה שלי, שגרה כאן ממול, יש אצלה איזו ארוחה משפחתית וההורים שלי מכריחים אותי ללכת. נתראה מחר!". המשכתי ללכת וחשבתי על מה שאמרתי לה. אני לא בטוח אם דבריי נועדו לשכנע אותה או את עצמי. זה באמת קצת מוזר שלאנשים בגילנו אין בני זוג, ואף פעם לא היו להם. החלטתי לקבל את העצה של עצמי ולא לחפש אהבה כ"כ נמרצות. כשהיא תגיע, היא תגיע. ואני מקווה שתגיע השנה. גם אני די בודד ורוצה לאהוב מישהי ושתאהב אותי בחזרה. המשכתי ללכת. הרחוב היה נטוש ולא היו קולות חוץ מקול צעדים של מישהו מאחוריי. אחרי דקה עצרתי לרגע לקשור את השרוכים, והצעדים מאחוריי פסקו. המשכתי ללכת ושוב שמעתי את הצעדים. הסתובבתי לראות מי זה ולא ראיתי אף אחד. זה מוזר, חשבתי לעצמי. המשכתי ללכת ושוב חזרו הצעדים. בשלב הזה כבר התחלתי להילחץ. מה קורה פה? מישהו עוקב אחריי? המשכתי ללכת ואחרי מספר שניות הסתובבתי במהירות, אבל לא ראיתי אף אחד. "אוקיי, מי נמצא שם? הבנתי שאתה רוצה קצת להשתעשע אבל זה מספיק. זה כבר לא מצחיק! תראה את עצמך אם יש לך אומץ". שום דבר לא נשמע. היה שקט מוחלט. "אתה לא מפחיד אותי, אתה שומע?", שיקרתי בנחישות. לא יכולתי להראות פחד. פתאום שמעתי קול לפניי. אותו קול הגיע מאחורי פח אשפה שהיה שם.עכשיו אני אגלה מי זה שמנסה לעבוד עליי. הלכתי בשקט ונזהרתי שלא ישמע אותי אותו אדם. התקרבתי באיטיות לפח האשפה. עוד רגע, עוד רגע אגלה מי נמצא שם. המשכתי להתקרב, וראיתי משהו זז שם. זהו, הוא לא יכול לברוח עכשיו. עכשיו אני אראה מי זה. עמדתי לראות מי זה, ופתאום יד הונחה במהירות ובחוזקה על כתפי. כמעט חטפתי התקף לב שם במקום. הסתובבתי במהירות. מה לעזא(זל)..? אני לא מאמין! אני פשוט לא מאמין!!!
הנה הפרק החדש שכתבתי ממש עכשיו. תקראו בבקשה. אני משתוקק לתגובות של כולכם!! הפרק: פרק 3 בסוף יום הלימודים, חזרנו אני, שלומי ותקווה הביתה. תקווה סיפרה לנו עד כמה היא בודדה בכיתתה וניסינו לעודד אותה, להגיד לה שיהיה בסדר ושהיא תמצא חברים. תקווה היא ילדה מאוד חברותית, אבל היא נוטה להיות ביישנית כשהיא מכירה אנשים בהתחלה. בשלב מסוים נפרדנו משלומי. המשכנו ללכת הביתה וראיתי על פניה של תקווה שזה לא הדבר היחיד שמציק לה. שאלתי אותה אם יש עוד משהו שהיא לא מספרת לי. היא נתנה לי תשובה מתחמקת- "לא, מה פתאום! למה שיהיה? ברור שאין. הכל.... בסדר". ידעתי מיד שהיא משקרת. אני מכיר אותה כל חיי ויכול לזהות בקלות מתי היא לא אומרת את האמת. הדבר יעיל בהרבה מקרים, כמו זה למשל, אבל יכול להיות ממש מטרד במקרים אחרים, למשל כשאני שואל אותה מה דעתה על משהו שלי או משהו שעשיתי, והיא מנסה בלי הצלחה לשקר. אמרתי לה שאני יודע שהיא לא אומרת לי את האמת, והיא הודתה. "אוקיי, בסדר, יש עוד משהו שמטריד אותי", היא אמרה. "מה הדבר?", שאלתי אותה. "אני בודדה", היא אמרה לי. אמרתי לה, "כבר אמרתי לך שיהיה בסדר ושתמצאי חברים חדשים, זה פשוט לוקח קצת זמן להכיר אנשים חדשים. אני מבטיח לך שתוך זמן קצר יהיו לך המון חברים בכיתה שלך". היא אמרה לי, "זה לא זה. העניין הוא..... אני....." . "מה? מה את מנסה להגיד? תגידי! את יודעת שאת יכולה להגיד לי הכל". היא אמרה, "העניין הוא... שאני רוצה חבר. אני רוצה לאהוב מישהו ושיאהב אותי בחזרה. אני רוצה להרגיש פרפרים בבטן כשאני לידו ושהוא ירגיש אותו דבר. אני כ"כ רוצה את זה! אני כבר בכיתה י' ועדיין אין לי חבר. יש בי משהו לא בסדר? תגיד לי! אני לא יפה מספיק? לא חכמה מספיק? לא מצחיקה מספיק? מה לא בסדר איתי?!". הקול שלה השתנה בהדרגה וקיבל טון עצוב. ריחמתי עליה. אמרתי לה "תקווה! איך את מדברת? אין בך שום דבר לא בסדר. את נהדרת! את יפה וחכמה ומצחיקה, והסיבה היחידה שאין לך עוד חבר היא שעוד לא מצאת אותו. אהבה היא דבר שקשה להשיג בימינו, וצריך לפעמים לחכות הרבה זמן עד שמוצאים אותה. תאמיני לי שבקרוב תמצאי חבר. מי יודע, אולי זה אפילו מישהו שאת מכירה. חוץ מזה, גם לי ולשלומי אף פעם לא הייתה חברה. לא כולם מוצאים בן זוג בגיל הזה". היא אמרה לי, "אבל אני כן רוצה למצוא בן זוג. אתה לא יודע כמה אני רוצה!". אמרתי לה, "את יודעת מה אומרים. כשמחפשים משהו כ"כ הרבה, לא מוצאים אותו. כשמפסיקים לחפש אותו, מוצאים אותו פתאום בקלות". היא נשקה לי על הלחי, ואמרה לי "אתה חבר אמיתי, אתה יודע? יש לי הרבה מזל שאתה חבר שלי. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך". חייכתי אליה. "גם את חברה אמיתית", אמרתי לה. "אל תדאגי, אני, את ושלומי עוד נמצא בני זוג, ואז נוכל לצאת כולנו ביחד. נהיה שישיה נהדרת, כמו ב"חברים" ". היא צחקה, ואמרה "אני חייבת ללכת לדודה שלי, שגרה כאן ממול, יש אצלה איזו ארוחה משפחתית וההורים שלי מכריחים אותי ללכת. נתראה מחר!". המשכתי ללכת וחשבתי על מה שאמרתי לה. אני לא בטוח אם דבריי נועדו לשכנע אותה או את עצמי. זה באמת קצת מוזר שלאנשים בגילנו אין בני זוג, ואף פעם לא היו להם. החלטתי לקבל את העצה של עצמי ולא לחפש אהבה כ"כ נמרצות. כשהיא תגיע, היא תגיע. ואני מקווה שתגיע השנה. גם אני די בודד ורוצה לאהוב מישהי ושתאהב אותי בחזרה. המשכתי ללכת. הרחוב היה נטוש ולא היו קולות חוץ מקול צעדים של מישהו מאחוריי. אחרי דקה עצרתי לרגע לקשור את השרוכים, והצעדים מאחוריי פסקו. המשכתי ללכת ושוב שמעתי את הצעדים. הסתובבתי לראות מי זה ולא ראיתי אף אחד. זה מוזר, חשבתי לעצמי. המשכתי ללכת ושוב חזרו הצעדים. בשלב הזה כבר התחלתי להילחץ. מה קורה פה? מישהו עוקב אחריי? המשכתי ללכת ואחרי מספר שניות הסתובבתי במהירות, אבל לא ראיתי אף אחד. "אוקיי, מי נמצא שם? הבנתי שאתה רוצה קצת להשתעשע אבל זה מספיק. זה כבר לא מצחיק! תראה את עצמך אם יש לך אומץ". שום דבר לא נשמע. היה שקט מוחלט. "אתה לא מפחיד אותי, אתה שומע?", שיקרתי בנחישות. לא יכולתי להראות פחד. פתאום שמעתי קול לפניי. אותו קול הגיע מאחורי פח אשפה שהיה שם.עכשיו אני אגלה מי זה שמנסה לעבוד עליי. הלכתי בשקט ונזהרתי שלא ישמע אותי אותו אדם. התקרבתי באיטיות לפח האשפה. עוד רגע, עוד רגע אגלה מי נמצא שם. המשכתי להתקרב, וראיתי משהו זז שם. זהו, הוא לא יכול לברוח עכשיו. עכשיו אני אראה מי זה. עמדתי לראות מי זה, ופתאום יד הונחה במהירות ובחוזקה על כתפי. כמעט חטפתי התקף לב שם במקום. הסתובבתי במהירות. מה לעזא(זל)..? אני לא מאמין! אני פשוט לא מאמין!!!