אור עיניים
New member
פרק 27
פרק 27 כשפקחה מירב את עיניה היא ראתה את פניו של דני החובש מחייכים אליה בהבעה מודאגת קמעא. "שלום מירב" פנה אליה דני. "את יודעת איפה את?" "במטה משטרת חיפה, במשרדי הימ"ר" השיבה מירב. "מה קרה לי דני?" "התעלפת קצת מירב" השיב דני "והבהלת את הגברים המגודלים האלו של הימ"ר שלא מפחדים ברגיל מכלום. את כבר לא במשרדי הימ"ר, את אצלי במרפאה, אבל האורנטצייה שלך לא נפגעה", דני הושיט לעבר מירב כוס מים צוננים "שתי לאט" ציווה. "הבנתי שעוברת עליך תקופה לא פשוטה ולחוצה מאוד", המשיך דני, "אני מציע שמאוחר יותר תקבעי תור למרפאה לבדיקות תקופתיות וכלליות ונראה שהכל בסדר אצלך ושאת לא מתכוונת לעשות עוד תרגילי חקירה שכאלו, טוב? " "כן דני" השיבה מירב, נרגעת למראה פניו הנעימות והחייכניות של החובש הצעיר "מבטיחה". "בואי, אני אעזור לך לקום" אמר דני והושיט למירב את ידו, מסייע לה להרים את גופה לתנוחת ישיבה על מיטת המרפאה הצרה. "איך הראש? בסדר? סחרחורות?בחילות?" "אני בסדר גמור דני. תודה. כמה זמן שכבתי כאן?" "לא הרבה מירב. רק כמה דקות. לא רציתי לדחוק בך להתעורר, כי נראה שהתגובה הזו של הגוף שלך נבעה מעיקר מפוסט טראומה" השיב דני בעדינות אופיינית. "התמונות..." החלה מירב ממלמלת. "אני חלמתי את זה דני?" "לא מירב. את לא חלמת. את ישבת במשרדי הימ"ר וראית תמונות כשאיבדת את הכרתך. אני מניח שזה משהו בתמונות האלו שהיה לך קשה מדי לצפייה, אבל לא ראיתי אותן בעצמי" השיב דני. "והבשורות הטובות עוד פחות" המשיך דני, "הן שחוקרי הימ"ר מחכים לאו.קיי שלי, להמשיך לחקור אותך על מה שראית. את לא חייבת להמשיך מירב. רק תגידי לי, ואני שולח אותם לכל הרוחות בתירוץ רפואי כזה או אחר..." "לא דני, זה בסדר. אני רוצה להמשיך את החקירה הזו" ענתה מירב, פניה מכווצים ושפתיה קפוצות. "למה אני לא כל כך מאמין לך ל"רוצה" עם פרצוף שכזה ?" צחק דני. "היא אמרה שהיא רוצה, דני, אז תעזוב בבקשה את החדר ואותה" קול גברי עמוק הרעים לפתע מכיוון דלת המרפאה. זה היה אלון. "בכל הכבוד אלון, זוהי עדיין המרפאה המשטרתית, ואני לא זוכר שדפקת על הדלת וביקשת להיכנס. ובכל מה שקשור לבקשתך השנייה- אני לא יוצא את המרפאה ולא עוזב שום חדר. אם הנחקרת שלך תרצה לבוא איתך לחדר החקירות, תתלווה אליך, אבל אף חוקר, או קצין, לא משנה מה דרגתו, לא יחקור חולה אצלי במרפאה" השיב דני, הבעת פניו מתחלפת באחת מהבעה מבודחת לזעם של ממש. אלון לא זיכה את דני אפילו בחצי מבט. "מירב, בואי איתי בבקשה בחזרה לחדר החקירות. החקירה לא הסתיימה" ציווה. מירב קמה באיטיות ממיטת המרפאה והתקדמה לכיוון הדלת, חוככת בינה לבינות עצמה אם עליה להיאבק כעת על כבודו האבוד של דני החובש, אך לא מוצאת די כוח בנפשה למאבק. "תודה דני" הפטירה בדרכה, מסובבת מבט מוקיר תודה ושולחת חיוך רפה לעברו של החובש. הבעת פניו של דני התרככה מיד. "תרגישי טוב מירב" השיב, עיניו טובות המבט מלוות אותה בדאגה. אלון לא ביזבז ולו דקה בשיחת חולין או בשאלות בדבר שלומה של מירב מרגע שישבה בחזרה על כסא הנחקרים במשרדי הימ"ר חיוורי הקירות. "את מי ראית בחנות הנחשים מירב? מי הייתה האישה הזו? אני יודע שזיהית אותה ואת יודעת שזיהית אותה. אז תחסכי בבקשה לכולנו זמן יקר" ירה לכיוונה של מירב. "אני לא בטוחה" השיבה מירב. "כן, את כן" אלון לא הרפה "אם לא היית בטוחה, לא היית מתעלפת לנו ככה באמצע החקירה. אז קדימה, שפכי". מירב הססה "אני חושבת שזו הייתה השופטת נירית פרנקל...חבושה בפיאה נוכרית ועדשות מגע כחולות". אלון נשען לאחור על כסא המנהלים הרחב בו ישב, כאילו מתרווח ונח על זרי הדפנה הדמיוניים של חקירתו המאומצת. "אנחנו יודעים את זה" אמר לפתע במפגיע "אבל רצינו לשמוע את זה גם ממך". "מה???" נזעקה מירב "כל הזמן הזה, אתם ידעתם את זה? אז למה לא אמרתם משהו? למה לא עשיתם משהו?" הדמעות זלגו על לחייה, אך היא התעלמה מהטיפות החוצות את לחייה, משאירות אחריהן שבילים רטובים. "הדברים קצת יותר מסובכים מזה, מירב, ואת יודעת את זה היטב, נכון?" "במטה הארצי קיימת תוכנה מדהימה לזיהוי פנים, אבל, צריך לשלוח להם תמונת פנים להשוואה. מה את אומרת מירב, האם לשלוח להם תמונת פנים להשוואה, במקום מאלבום עבריינים, של שופטת בבית המשפט בחיפה, מאתר בתי המשפט, נראית לך בחירה הגיונית?" "אז איך בכל זאת? למה החלטתם לשלוח את תמונתה למטה הארצי?" שאלה מירב. "החשד הראשוני שלנו היה שזו את. הצילומים הגיעו באיכות גרועה מאוד. הצילומים שאת ראית היו כבר אחרי שהמטה הארצי חידד את איכות התמונה. כל מה שניתן היה לראות הוא אישה, בערך במידות שלך, שיער חום, כמו שלך ועיניים כחולות." "את יכולה וודאי להבין איך את היית החשודה המיידית. מה עוד שהחשד מרזקן הוסר, ברגע שנראתה דמות נשית בתצלומים. רזקן לעולם לא יכניס אישה ל"משפחה". ואז יצאנו לחקור את הקשר בינך לבין השופטת נירית פרנקל. ולמען האמת, הופתענו מאוד ממה שמצאנו". מירב חשה את פניה מאדימות ללא שליטה. "את יודעת מה מצאנו, נכון מירב?" אלון הביט במבט חודרני לתוך עיניה, מבטו מבהיר כי הוא מצפה לתשובה. מירב שתקה. "מירב?" אלון לא הרפה "את יודעת מה מצאנו?" "אין לי מושג למה בדיוק אתה מרמז אלון" השיבה מירב לבסוף. "באמת מירב?" ליגלג אלון "ואם אספר לך לדוגמא, שאחד השופטים שראיינו זוכר אותך יוצאת מלשכתה של השופטת פרנקל מעט פרועת שיער וסמוקת פנים, זה יעזור לך לקבל מושג?" "ואם אספר לך למשל, שאחד מעורכי הדין, זוכר אותך יוצאת מהמדרגות המובילות ללשכות השופטים ללא כל סיבה נראית לעין להיות שם ,זה, יעזור לך לקבל מושג? ואני לא מדבר כבר על המעקבים שניהלנו אחרי הרכב המאוד כחול שלך בשדרות מוריה.." "אני והשופטת נירית פרנקל קצת התחברנו. ואפילו שתינו כוס יין בלשכה שלה והאדמתי קצת. אז מה אלון? מה בדיוק זה אומר?" מירב הופתעה מיכולת האלתור שלה עצמה. "אני מניח מירב שלאור תמימות יחסיך עם השופטת פרנקל, לא תתנגדי לבדיקת פוליגרף קטנה, רק כדי להסיר את החשדות הלא נעימים האלו שייחסתי לך כרגע?" אמר אלון בנימה מתממת. "אתה באמת חושב שזה ראוי ונכון אלון להתייחס אלי כמו לאחרונת הנחקרים?" השיבה מירב כשהיא מרימה את קולה "וחוץ מיצר מציצנות חולני, אלון, איזה צורך חקירתי בדיוק ממלא הפוליגרף באסטרטגייה החקירתית הכוללת שלך? ומה המחלקה לחקירות שוטרים תחשוב על שיטות החקירה המתקדמות שלך שכוללות חדירה לענייניהם הפרטיים של נחקריך ? ". אלון נסוג מעט לאחור לעבר משענת כסאו הרחבה, כאילו נזכר לראשונה בזהות הנחקרת שלפניו. "מירב, המאהבת שלך שלחה לילדים שלך נחש. המאהבת שלך איימה עליך. וככל הנראה, היא גם זו שעומדת שאחורי ההתפרצות לביתך. את יכולה להמשיך להילחם בי, אבל זה לא ישנה את העובדות האלו. אז לטובתך את ולטובת משפחתך, כדאי שתשתפי איתי פעולה כאן" "לשתף איתך פעולה אלון? במה בדיוק? בלהגיד שניהלתי רומן עם שופטת? בלהרוס את הקריירה שלי? בלהקריב את המשפחה שלי? ואיך זה בדיוק משרת את טובתי ואת טובת משפחתי? " השיבה מירב. "מירב, את תובעת וקצינת משטרה. את יודעת בדיוק כמוני שהאישה הזו לא תעצור. היא כנראה עשתה דברים כאלו בעבר, והיא תעשה אותם בעתיד. אסור שאישה כזו תמשיך לשבת על כס השיפוט. אני יכול לתאר לעצמי עד כמה זה קשה לך כל העניין הזה, אבל את בטח מבינה את החשיבות הציבורית שבכך". "אלון, החקירה נגמרה. אני הולכת. הביתה. למשפחה שלי..." השיבה מירב, קמה מכיסא הנחקרים ויצאה מבלי להביט לאחור. "מירב, רק תחשבי על זה. זה כל מה שאני מבקש" קרא אחריה אלון.
פרק 27 כשפקחה מירב את עיניה היא ראתה את פניו של דני החובש מחייכים אליה בהבעה מודאגת קמעא. "שלום מירב" פנה אליה דני. "את יודעת איפה את?" "במטה משטרת חיפה, במשרדי הימ"ר" השיבה מירב. "מה קרה לי דני?" "התעלפת קצת מירב" השיב דני "והבהלת את הגברים המגודלים האלו של הימ"ר שלא מפחדים ברגיל מכלום. את כבר לא במשרדי הימ"ר, את אצלי במרפאה, אבל האורנטצייה שלך לא נפגעה", דני הושיט לעבר מירב כוס מים צוננים "שתי לאט" ציווה. "הבנתי שעוברת עליך תקופה לא פשוטה ולחוצה מאוד", המשיך דני, "אני מציע שמאוחר יותר תקבעי תור למרפאה לבדיקות תקופתיות וכלליות ונראה שהכל בסדר אצלך ושאת לא מתכוונת לעשות עוד תרגילי חקירה שכאלו, טוב? " "כן דני" השיבה מירב, נרגעת למראה פניו הנעימות והחייכניות של החובש הצעיר "מבטיחה". "בואי, אני אעזור לך לקום" אמר דני והושיט למירב את ידו, מסייע לה להרים את גופה לתנוחת ישיבה על מיטת המרפאה הצרה. "איך הראש? בסדר? סחרחורות?בחילות?" "אני בסדר גמור דני. תודה. כמה זמן שכבתי כאן?" "לא הרבה מירב. רק כמה דקות. לא רציתי לדחוק בך להתעורר, כי נראה שהתגובה הזו של הגוף שלך נבעה מעיקר מפוסט טראומה" השיב דני בעדינות אופיינית. "התמונות..." החלה מירב ממלמלת. "אני חלמתי את זה דני?" "לא מירב. את לא חלמת. את ישבת במשרדי הימ"ר וראית תמונות כשאיבדת את הכרתך. אני מניח שזה משהו בתמונות האלו שהיה לך קשה מדי לצפייה, אבל לא ראיתי אותן בעצמי" השיב דני. "והבשורות הטובות עוד פחות" המשיך דני, "הן שחוקרי הימ"ר מחכים לאו.קיי שלי, להמשיך לחקור אותך על מה שראית. את לא חייבת להמשיך מירב. רק תגידי לי, ואני שולח אותם לכל הרוחות בתירוץ רפואי כזה או אחר..." "לא דני, זה בסדר. אני רוצה להמשיך את החקירה הזו" ענתה מירב, פניה מכווצים ושפתיה קפוצות. "למה אני לא כל כך מאמין לך ל"רוצה" עם פרצוף שכזה ?" צחק דני. "היא אמרה שהיא רוצה, דני, אז תעזוב בבקשה את החדר ואותה" קול גברי עמוק הרעים לפתע מכיוון דלת המרפאה. זה היה אלון. "בכל הכבוד אלון, זוהי עדיין המרפאה המשטרתית, ואני לא זוכר שדפקת על הדלת וביקשת להיכנס. ובכל מה שקשור לבקשתך השנייה- אני לא יוצא את המרפאה ולא עוזב שום חדר. אם הנחקרת שלך תרצה לבוא איתך לחדר החקירות, תתלווה אליך, אבל אף חוקר, או קצין, לא משנה מה דרגתו, לא יחקור חולה אצלי במרפאה" השיב דני, הבעת פניו מתחלפת באחת מהבעה מבודחת לזעם של ממש. אלון לא זיכה את דני אפילו בחצי מבט. "מירב, בואי איתי בבקשה בחזרה לחדר החקירות. החקירה לא הסתיימה" ציווה. מירב קמה באיטיות ממיטת המרפאה והתקדמה לכיוון הדלת, חוככת בינה לבינות עצמה אם עליה להיאבק כעת על כבודו האבוד של דני החובש, אך לא מוצאת די כוח בנפשה למאבק. "תודה דני" הפטירה בדרכה, מסובבת מבט מוקיר תודה ושולחת חיוך רפה לעברו של החובש. הבעת פניו של דני התרככה מיד. "תרגישי טוב מירב" השיב, עיניו טובות המבט מלוות אותה בדאגה. אלון לא ביזבז ולו דקה בשיחת חולין או בשאלות בדבר שלומה של מירב מרגע שישבה בחזרה על כסא הנחקרים במשרדי הימ"ר חיוורי הקירות. "את מי ראית בחנות הנחשים מירב? מי הייתה האישה הזו? אני יודע שזיהית אותה ואת יודעת שזיהית אותה. אז תחסכי בבקשה לכולנו זמן יקר" ירה לכיוונה של מירב. "אני לא בטוחה" השיבה מירב. "כן, את כן" אלון לא הרפה "אם לא היית בטוחה, לא היית מתעלפת לנו ככה באמצע החקירה. אז קדימה, שפכי". מירב הססה "אני חושבת שזו הייתה השופטת נירית פרנקל...חבושה בפיאה נוכרית ועדשות מגע כחולות". אלון נשען לאחור על כסא המנהלים הרחב בו ישב, כאילו מתרווח ונח על זרי הדפנה הדמיוניים של חקירתו המאומצת. "אנחנו יודעים את זה" אמר לפתע במפגיע "אבל רצינו לשמוע את זה גם ממך". "מה???" נזעקה מירב "כל הזמן הזה, אתם ידעתם את זה? אז למה לא אמרתם משהו? למה לא עשיתם משהו?" הדמעות זלגו על לחייה, אך היא התעלמה מהטיפות החוצות את לחייה, משאירות אחריהן שבילים רטובים. "הדברים קצת יותר מסובכים מזה, מירב, ואת יודעת את זה היטב, נכון?" "במטה הארצי קיימת תוכנה מדהימה לזיהוי פנים, אבל, צריך לשלוח להם תמונת פנים להשוואה. מה את אומרת מירב, האם לשלוח להם תמונת פנים להשוואה, במקום מאלבום עבריינים, של שופטת בבית המשפט בחיפה, מאתר בתי המשפט, נראית לך בחירה הגיונית?" "אז איך בכל זאת? למה החלטתם לשלוח את תמונתה למטה הארצי?" שאלה מירב. "החשד הראשוני שלנו היה שזו את. הצילומים הגיעו באיכות גרועה מאוד. הצילומים שאת ראית היו כבר אחרי שהמטה הארצי חידד את איכות התמונה. כל מה שניתן היה לראות הוא אישה, בערך במידות שלך, שיער חום, כמו שלך ועיניים כחולות." "את יכולה וודאי להבין איך את היית החשודה המיידית. מה עוד שהחשד מרזקן הוסר, ברגע שנראתה דמות נשית בתצלומים. רזקן לעולם לא יכניס אישה ל"משפחה". ואז יצאנו לחקור את הקשר בינך לבין השופטת נירית פרנקל. ולמען האמת, הופתענו מאוד ממה שמצאנו". מירב חשה את פניה מאדימות ללא שליטה. "את יודעת מה מצאנו, נכון מירב?" אלון הביט במבט חודרני לתוך עיניה, מבטו מבהיר כי הוא מצפה לתשובה. מירב שתקה. "מירב?" אלון לא הרפה "את יודעת מה מצאנו?" "אין לי מושג למה בדיוק אתה מרמז אלון" השיבה מירב לבסוף. "באמת מירב?" ליגלג אלון "ואם אספר לך לדוגמא, שאחד השופטים שראיינו זוכר אותך יוצאת מלשכתה של השופטת פרנקל מעט פרועת שיער וסמוקת פנים, זה יעזור לך לקבל מושג?" "ואם אספר לך למשל, שאחד מעורכי הדין, זוכר אותך יוצאת מהמדרגות המובילות ללשכות השופטים ללא כל סיבה נראית לעין להיות שם ,זה, יעזור לך לקבל מושג? ואני לא מדבר כבר על המעקבים שניהלנו אחרי הרכב המאוד כחול שלך בשדרות מוריה.." "אני והשופטת נירית פרנקל קצת התחברנו. ואפילו שתינו כוס יין בלשכה שלה והאדמתי קצת. אז מה אלון? מה בדיוק זה אומר?" מירב הופתעה מיכולת האלתור שלה עצמה. "אני מניח מירב שלאור תמימות יחסיך עם השופטת פרנקל, לא תתנגדי לבדיקת פוליגרף קטנה, רק כדי להסיר את החשדות הלא נעימים האלו שייחסתי לך כרגע?" אמר אלון בנימה מתממת. "אתה באמת חושב שזה ראוי ונכון אלון להתייחס אלי כמו לאחרונת הנחקרים?" השיבה מירב כשהיא מרימה את קולה "וחוץ מיצר מציצנות חולני, אלון, איזה צורך חקירתי בדיוק ממלא הפוליגרף באסטרטגייה החקירתית הכוללת שלך? ומה המחלקה לחקירות שוטרים תחשוב על שיטות החקירה המתקדמות שלך שכוללות חדירה לענייניהם הפרטיים של נחקריך ? ". אלון נסוג מעט לאחור לעבר משענת כסאו הרחבה, כאילו נזכר לראשונה בזהות הנחקרת שלפניו. "מירב, המאהבת שלך שלחה לילדים שלך נחש. המאהבת שלך איימה עליך. וככל הנראה, היא גם זו שעומדת שאחורי ההתפרצות לביתך. את יכולה להמשיך להילחם בי, אבל זה לא ישנה את העובדות האלו. אז לטובתך את ולטובת משפחתך, כדאי שתשתפי איתי פעולה כאן" "לשתף איתך פעולה אלון? במה בדיוק? בלהגיד שניהלתי רומן עם שופטת? בלהרוס את הקריירה שלי? בלהקריב את המשפחה שלי? ואיך זה בדיוק משרת את טובתי ואת טובת משפחתי? " השיבה מירב. "מירב, את תובעת וקצינת משטרה. את יודעת בדיוק כמוני שהאישה הזו לא תעצור. היא כנראה עשתה דברים כאלו בעבר, והיא תעשה אותם בעתיד. אסור שאישה כזו תמשיך לשבת על כס השיפוט. אני יכול לתאר לעצמי עד כמה זה קשה לך כל העניין הזה, אבל את בטח מבינה את החשיבות הציבורית שבכך". "אלון, החקירה נגמרה. אני הולכת. הביתה. למשפחה שלי..." השיבה מירב, קמה מכיסא הנחקרים ויצאה מבלי להביט לאחור. "מירב, רק תחשבי על זה. זה כל מה שאני מבקש" קרא אחריה אלון.
