אור עיניים
New member
פרק 26
משרדי הימ"ר שכנו בקומה השביעית של בניין המשטרה החדש שבעיר. חלונות הזכוכית הכהים של המבנה קר המראה אשר החליף את התחנה המנדטורית הותיקה נדמו למירב כמראות רעות המשקפות את נבכי נשמתה. מירב פסעה לעבר גלאי המתכות שבכניסה לתחנה, חושבת לעצמה עד כמה פשוט היה פעם הכל והאם גלאי המתכות ישקף את מסמרות הברזל שחשה נעוצים בחזה. צעקת המאבטח החרידה את מחשבותיה "גברת, ביקשתי, טלפון ומפתחות בצד" הרעים המאבטח לעברה במבטא רוסי כבד. מירב התנצלה, פתחה את ארנקה והציגה בפני המאבטח את תעודת המנוי שלה. "בסדר, גברת. אבל למה לא אומרת מהתחלה?" מחה המאבטח. "מתי בדיוק נהייתי גברת?" הרהרה מירב בינה לבינה. היא כבר לא יכלה לזכור. היה זה איפשהו במחציתם השנייה של שנות העשרים שלה. היא לא יכלה להפסיק ולהרהר האם זה משבר גיל העמידה מוקדם שהיא עוברת, או שמא משבר גיל התבגרות מאוחר. היא לחצה על כפתור המעלית המעוטר בחץ כלפי מעלה וחיכתה שהמעלית הנכונה תיעצר. פעם, לא כל כך מזמן, היא עוד יכולה הייתה לזכור כיצד המעליות הללו היו שיאה של הטכנולוגיה. כל כך מפתיעות שהיא לא הצליחה להבין לאיזו מעלית להיכנס. היום, זה היה כל כך מובן מאליו. כמו כל חידוש שמתיישן מהר. כמו הזקנה הזו שקפצה עליה פתאום. מירב חשה את שערותיה מלבינות על ראשה בעודה מנסה להתגבר על מהירותה המבחילה של המעלית, ובעודה פוסעת על הגשר השקוף המחבר בין בנייני התחנה לעבר משרדי הימ"ר. בדרכה למשרדי הימ"ר חלפה מירב על פני חדרי מזכירות ושוטרות מרוהטים ומקושטי קירות, עטורי תמונות ועציצים. לובנם של משרדי הימ"ר וקירותיהם העירומים מכל תמונה או קישוט, על אף המראה המוכר, בלטו לעיניה של מירב משפתחה את הדלת לרווחה, מבלי שחככה בדעתה אפילו לרגע. היה זה מתוך הרגלה לבוא בשערי המשרדים הלללו כתובעת, שלא לדפוק על הדלת נטולת הייחוד, הרגל ממנו לא יכולה הייתה להשתחרר גם במעמד החדש, הזר כל כך הזה שנקלעה לו. כל הפתעה לא ניכרה על פניהם של אלון וצוות החוקרים אשר המתין לה במשרדי הימ"ר מכניסתה נטולת הגינונים לחדר. "שבי מירב" חיווה בידו אלון על כיסא חום שניצב אל מול שולחנו. מירב צייתה בדממה. גופה התש לא שקל אפילו להתנגד. "תרצי לשתות משהו? קפה? מים?" "לא. תודה אלון." השיבה מירב בקוצר רוח. "אני רוצה לדעת, מה היה כל כך דחוף להביא אותי לכאן עכשיו, כשכל הבית שלי הפוך והרוס מהפריצה?" "מירב, את חייבת לנסות להירגע קצת" אלון פנה אליה בטון הרך ביותר שהצליח לגייס. "אומנם אני ואת לא עבדנו יחד בעבר, וזו הסיבה שמונתי לחקירה הזו, אבל האמיני לי שאני מודע היטב לכל העובדה המשותפת שעשית עם המחלקה הזו מאז שהגעת לחיפה, ואני מעריך את פועלך. תני לנו לעזור לך". מירב השתתקה, מנסה לאמוד האם טון דבריו של אלון היה כנה, או שמא המדובר בסוג של תרגיל חקירה שעליה לעמוד בדריכות בפניו. אלון סימן בעיניו לחוקרים האחרים לצאת מהחדר. החוקרים יצאו האחד בעקבות רעהו מלבד אחד. אלון פנה אל החוקר שנותר בחדר והציגו בפני מירב. "זה יוסי, קצין המחשוב שלנו. הוא יסייע לי להציג בפניך במחשב דיסק שאני זקוק להתייחסותך לגביו" הסביר אלון. מירב הנהנה בראשה. "הדיסק שאת עומדת לצפות בו, הוא חומר החקירה הסודי ביותר שיש לנו בפרשייה הזו, שאנו מכנים אותה "פרשת גן עדן", בגלל עניין הנחש...חוץ ממני ומיוסי, אין לאף אחד, כולל חוקרי הימ"ר ואנשי המודיעין, את הקידוד לדיסק והם גם לא יודעים על קיומו. הוא מוקרן אך ורק על המחשב הנייד שלי." אלון פתח מחשב נייד שהיה מונח על קצה שולחנו, ויוסי ניגש אליו, מניח את הדיסק בזהירות בכונן המיועד. "יוסי בנוסף להיותו קצין מחשוב, הוא בעל הכשרה מהמטה הארצי להפקת תמונות סטילס מסרטונים, השבחת פריימים וזיהוי תווי פנים וגוף." המשיך אלון. " אחרי לא מעט עבודה מאומצת, יש ליוסי תיאוריה מסויימת לגבי מה שנצפה בדיסק. התיאוריה הזו לא קלה לעיכול. אני חושב שאת דמות מפתח בפיענוח ואישוש או הפרכת התיאוריה הזו, ולכן הבאנו אותך לכאן בכזו בהילות". "אבל מה מתועד בדיסק?" שאלה מירב, חשה את סקרנותה טבעית מתעוררת. "הרכישה של הנחשים מלוכד הנחשים במרכז" השיב אלון. מירב בלעה את רוקה ושריריה נדרכו מרוב הפתעה. "אבל הבנתי שאין דיסק שכזה..."מילמלה, מוחה מתחיל לעכל את גודל משמעות הדברים. האיש או האישה שעומדים מאחוריה סיוטיה, ייתכן שמתועדים על גבי מדיה קשיחה... אלון סימן בראשו לאיש המחשוב שרכן אל המחשב הנייד והפעיל את נגן המדיה. מירב בהתה במסך המחשב. חנות קטנה ובה עשרות נחשים במיני גדלים, צורות וצבעים בכלובי זכוכית הופיעה על המסך. משך למעלה מדקה לא נראה כלום מלבד כלובי הנחשים. דמות גברית התקרבה אל הכלובים, מתהלכת ביניהם, משליכה לתוכם מה שנראה כעכברים מפרפרים. לאחר דקה נוספת, נראתה הדמות הגברית מסתובבת לעבר דלת הכניסה. דמות נשית נכנסה בפתח. איכות הצילום הייתה גבוהה מאוד וצבעונית. האישה שנכנסה בפתח החנות נראתה נשית וחטובה, שיערה חום ועיניה כחולות, אך משהו בשיערה לא נראה טבעי, לא נראה שייך. מירב הסיקה כי המדובר בפיאה. מוצלחת למדי, אך ללא ספק פיאה. גם ברק העיניים הכחולות נדמה היה לעיניה המיומנות של מירב ככחול מדי, אך היא לא יכולה הייתה לומר בבטחה מדוע. האישה הלכה לתוך החנות, לעבר כלובי הנחשים, מצביעה לדמות הגברית, הוא ככל הנראה לוכד הנחשים, בעל החנות על שני נחשים בכלוביהם. המצלמה הקבועה לא התמקדה על הנחשים, אך למירב נדמה היה כי הדפסם זהה להדפסו של הנחש אשר מצאה בחניית ביתה. לוכד הנחשים ניגש לכלובים, הוציא במיומנות באמצעות מלקחיים ושרוול בד את הנחשים והניחם זה לצד זה על שולחנו. גבה של האישה היה מופנה אל המצלמה כעת. היא סימנה ללוכד הנחשים משהו בראשה. ללא היסוס רב, נטל לוכד הנחשים לידיו מה שנראה היה כמשקולת כבדה והטיחה בראשם של הנחשים, הטחה אחת. את פגרי הנחשים הוא הכניס לשקית בד אטומה והגישם לידיה של האישה. האישה הסתובבה כשהשקית ובה הנחשים לכיוון המצלמה והחלה פוסעת לעבר היציאה מהחנות. מירב ריכזה בה את כל מבטה. ללא ספק היה משהו מוזר בעיניים באלו...והשיער...ומשהו מוכר בתווי הפנים, וההליכה הזו... מירב איבדה את הכרתה.
משרדי הימ"ר שכנו בקומה השביעית של בניין המשטרה החדש שבעיר. חלונות הזכוכית הכהים של המבנה קר המראה אשר החליף את התחנה המנדטורית הותיקה נדמו למירב כמראות רעות המשקפות את נבכי נשמתה. מירב פסעה לעבר גלאי המתכות שבכניסה לתחנה, חושבת לעצמה עד כמה פשוט היה פעם הכל והאם גלאי המתכות ישקף את מסמרות הברזל שחשה נעוצים בחזה. צעקת המאבטח החרידה את מחשבותיה "גברת, ביקשתי, טלפון ומפתחות בצד" הרעים המאבטח לעברה במבטא רוסי כבד. מירב התנצלה, פתחה את ארנקה והציגה בפני המאבטח את תעודת המנוי שלה. "בסדר, גברת. אבל למה לא אומרת מהתחלה?" מחה המאבטח. "מתי בדיוק נהייתי גברת?" הרהרה מירב בינה לבינה. היא כבר לא יכלה לזכור. היה זה איפשהו במחציתם השנייה של שנות העשרים שלה. היא לא יכלה להפסיק ולהרהר האם זה משבר גיל העמידה מוקדם שהיא עוברת, או שמא משבר גיל התבגרות מאוחר. היא לחצה על כפתור המעלית המעוטר בחץ כלפי מעלה וחיכתה שהמעלית הנכונה תיעצר. פעם, לא כל כך מזמן, היא עוד יכולה הייתה לזכור כיצד המעליות הללו היו שיאה של הטכנולוגיה. כל כך מפתיעות שהיא לא הצליחה להבין לאיזו מעלית להיכנס. היום, זה היה כל כך מובן מאליו. כמו כל חידוש שמתיישן מהר. כמו הזקנה הזו שקפצה עליה פתאום. מירב חשה את שערותיה מלבינות על ראשה בעודה מנסה להתגבר על מהירותה המבחילה של המעלית, ובעודה פוסעת על הגשר השקוף המחבר בין בנייני התחנה לעבר משרדי הימ"ר. בדרכה למשרדי הימ"ר חלפה מירב על פני חדרי מזכירות ושוטרות מרוהטים ומקושטי קירות, עטורי תמונות ועציצים. לובנם של משרדי הימ"ר וקירותיהם העירומים מכל תמונה או קישוט, על אף המראה המוכר, בלטו לעיניה של מירב משפתחה את הדלת לרווחה, מבלי שחככה בדעתה אפילו לרגע. היה זה מתוך הרגלה לבוא בשערי המשרדים הלללו כתובעת, שלא לדפוק על הדלת נטולת הייחוד, הרגל ממנו לא יכולה הייתה להשתחרר גם במעמד החדש, הזר כל כך הזה שנקלעה לו. כל הפתעה לא ניכרה על פניהם של אלון וצוות החוקרים אשר המתין לה במשרדי הימ"ר מכניסתה נטולת הגינונים לחדר. "שבי מירב" חיווה בידו אלון על כיסא חום שניצב אל מול שולחנו. מירב צייתה בדממה. גופה התש לא שקל אפילו להתנגד. "תרצי לשתות משהו? קפה? מים?" "לא. תודה אלון." השיבה מירב בקוצר רוח. "אני רוצה לדעת, מה היה כל כך דחוף להביא אותי לכאן עכשיו, כשכל הבית שלי הפוך והרוס מהפריצה?" "מירב, את חייבת לנסות להירגע קצת" אלון פנה אליה בטון הרך ביותר שהצליח לגייס. "אומנם אני ואת לא עבדנו יחד בעבר, וזו הסיבה שמונתי לחקירה הזו, אבל האמיני לי שאני מודע היטב לכל העובדה המשותפת שעשית עם המחלקה הזו מאז שהגעת לחיפה, ואני מעריך את פועלך. תני לנו לעזור לך". מירב השתתקה, מנסה לאמוד האם טון דבריו של אלון היה כנה, או שמא המדובר בסוג של תרגיל חקירה שעליה לעמוד בדריכות בפניו. אלון סימן בעיניו לחוקרים האחרים לצאת מהחדר. החוקרים יצאו האחד בעקבות רעהו מלבד אחד. אלון פנה אל החוקר שנותר בחדר והציגו בפני מירב. "זה יוסי, קצין המחשוב שלנו. הוא יסייע לי להציג בפניך במחשב דיסק שאני זקוק להתייחסותך לגביו" הסביר אלון. מירב הנהנה בראשה. "הדיסק שאת עומדת לצפות בו, הוא חומר החקירה הסודי ביותר שיש לנו בפרשייה הזו, שאנו מכנים אותה "פרשת גן עדן", בגלל עניין הנחש...חוץ ממני ומיוסי, אין לאף אחד, כולל חוקרי הימ"ר ואנשי המודיעין, את הקידוד לדיסק והם גם לא יודעים על קיומו. הוא מוקרן אך ורק על המחשב הנייד שלי." אלון פתח מחשב נייד שהיה מונח על קצה שולחנו, ויוסי ניגש אליו, מניח את הדיסק בזהירות בכונן המיועד. "יוסי בנוסף להיותו קצין מחשוב, הוא בעל הכשרה מהמטה הארצי להפקת תמונות סטילס מסרטונים, השבחת פריימים וזיהוי תווי פנים וגוף." המשיך אלון. " אחרי לא מעט עבודה מאומצת, יש ליוסי תיאוריה מסויימת לגבי מה שנצפה בדיסק. התיאוריה הזו לא קלה לעיכול. אני חושב שאת דמות מפתח בפיענוח ואישוש או הפרכת התיאוריה הזו, ולכן הבאנו אותך לכאן בכזו בהילות". "אבל מה מתועד בדיסק?" שאלה מירב, חשה את סקרנותה טבעית מתעוררת. "הרכישה של הנחשים מלוכד הנחשים במרכז" השיב אלון. מירב בלעה את רוקה ושריריה נדרכו מרוב הפתעה. "אבל הבנתי שאין דיסק שכזה..."מילמלה, מוחה מתחיל לעכל את גודל משמעות הדברים. האיש או האישה שעומדים מאחוריה סיוטיה, ייתכן שמתועדים על גבי מדיה קשיחה... אלון סימן בראשו לאיש המחשוב שרכן אל המחשב הנייד והפעיל את נגן המדיה. מירב בהתה במסך המחשב. חנות קטנה ובה עשרות נחשים במיני גדלים, צורות וצבעים בכלובי זכוכית הופיעה על המסך. משך למעלה מדקה לא נראה כלום מלבד כלובי הנחשים. דמות גברית התקרבה אל הכלובים, מתהלכת ביניהם, משליכה לתוכם מה שנראה כעכברים מפרפרים. לאחר דקה נוספת, נראתה הדמות הגברית מסתובבת לעבר דלת הכניסה. דמות נשית נכנסה בפתח. איכות הצילום הייתה גבוהה מאוד וצבעונית. האישה שנכנסה בפתח החנות נראתה נשית וחטובה, שיערה חום ועיניה כחולות, אך משהו בשיערה לא נראה טבעי, לא נראה שייך. מירב הסיקה כי המדובר בפיאה. מוצלחת למדי, אך ללא ספק פיאה. גם ברק העיניים הכחולות נדמה היה לעיניה המיומנות של מירב ככחול מדי, אך היא לא יכולה הייתה לומר בבטחה מדוע. האישה הלכה לתוך החנות, לעבר כלובי הנחשים, מצביעה לדמות הגברית, הוא ככל הנראה לוכד הנחשים, בעל החנות על שני נחשים בכלוביהם. המצלמה הקבועה לא התמקדה על הנחשים, אך למירב נדמה היה כי הדפסם זהה להדפסו של הנחש אשר מצאה בחניית ביתה. לוכד הנחשים ניגש לכלובים, הוציא במיומנות באמצעות מלקחיים ושרוול בד את הנחשים והניחם זה לצד זה על שולחנו. גבה של האישה היה מופנה אל המצלמה כעת. היא סימנה ללוכד הנחשים משהו בראשה. ללא היסוס רב, נטל לוכד הנחשים לידיו מה שנראה היה כמשקולת כבדה והטיחה בראשם של הנחשים, הטחה אחת. את פגרי הנחשים הוא הכניס לשקית בד אטומה והגישם לידיה של האישה. האישה הסתובבה כשהשקית ובה הנחשים לכיוון המצלמה והחלה פוסעת לעבר היציאה מהחנות. מירב ריכזה בה את כל מבטה. ללא ספק היה משהו מוזר בעיניים באלו...והשיער...ומשהו מוכר בתווי הפנים, וההליכה הזו... מירב איבדה את הכרתה.