אור עיניים
New member
פרק 24
הדרך במכונית השכורה חזרה התמשכה בירידות בינות עצי היערות המקיפים, שנדמו בעיני מירב כאנשי סודה מגינים ומצילים מפני שארית שוכני העולם, והיא חשה צורך לדבר בפעם הראשונה כמעט אותו יום. "הפתעת אותי מאוד נירית עם הנסיעה הזו..." פתחה מירב, "איך הספקת כל כך מהר לחשוב על זה, להתארגן ? להזמין?" נירית חייכה. "הנסיעה הזו הייתה מתוכננת הרבה מאוד זמן מראש, אבל העיתוי...נאלצתי לחכות עד יעבור זעם. מרגע שהודיעו לי שאנחנו בטוחות שוב- מיד הזמנתי. למזלי הסוויטה היפיפיה הזו הייתה פנויה..." "בקשר לזה, לביטחון זאת אומרת..." אמרה מירב, " את באמת חושבת שאנחנו בטוחות עכשיו? שמי שעשה את זה לא ימשיך עוד?" "אני משוכנעת. אל תדאגי" השיבה נירית. "איך את יכולה להיות כל כך משוכנעת?" הקשתה מירב "הרי לא תפסו את מי שעשה את זה." ההבעה על פניה של נירית הייתה חדשה ומוזרה מעט למירב. "מירב," קולה של נירית נשמע לאוזניה של מירב מעט לא בטוח לראשונה מאז נפגשו "אני יכולה לשאול אותך משהו?" מירב הנהנה בשתיקה, חוככת בינות עצמה האם לספר לנירית את כל שידוע לה, גם בסיכון שהציב מולה אלון מהימ"ר. "איך את מרגישה כלפי?" השאלה שנזרקה לחלל המכונית הקטנה טלטלה את מירב באחת והיא הבינה באחת שבטירוף הימים שעברו היא לא נפנתה אפילו אחת לתת מענה לשאלות הכל כך מתבקשות האלו של רגשותיה היא. "א-אני לא ממש יודעת נירית." השיבה לבסוף מירב במבוכה, "עוד קצת מוקדם לי מדי , ועם כל אירועי הימים האחרונים...וזה לא שממש יצא לנו להיפגש הרבה". "ובכל זאת?" נירית לא ויתרה, ולפתע העצים המגוננים מסביב נדמו למירב לוחצים וסוגרים משהו, "את מרגישה את הלב שלך פועם במהירות כשאת חושבת עלי, כמו שאני מרגישה כשאני חושבת עליך? את מרגישה את הנחשול שמתהפך בבטן כשאנחנו נוגעות?". בראשה של מירב נעו כבסרט סצנות של תשוקה, תמונת רגליה הכושלות, הצמרמורות בגווה, ההתרגשות, הציפייה,הלב הפועם, מראה העיניים החומות הגדולות הצוללות לתוך נשמתה, המגע הרך, הנגיעות החודרות. "בוודאי שאני מרגישה" השיבה מירב לבסוף. "אני שמחה" ענתה נירית קצרות, כאילו מבקשת שלא להשאיר מקום להיסוס או התלבטות נוספים ושתיהן המשיכו בדממה את הנסיעה, עד שנוף היערות של צפת התחלף בנוף הים של חיפה. הייתה זו שעת צהריים מאוחרת כשהיונדאי השכורה עצרה סמוך לבניין המשותף בו הייתה ממוקממת דירת מגוריה של מירב. מירב התמתחה בעצלתיים בכיסא הרכב הנוקשה משהו והביטה לעבר חלון ביתה, כשלפתע תנועת דמות מעברו הפנימי של חלון הסלון הפנורמי רחב המידות לכדה את מבטה. מירב נחרדה. "נירית, יש מישהו אצלי בבית..." לחשה מירב באימה. מה עושים? נירית הביטה במירב בתגובה, נראית המומה ומופתעת ומבטה משדר מצוקה. "אני לא יכולה לצאת איתך מהרכב, מירב. זה יהיה הרבה יותר מדי חשוד" השיבה לבסוף. "אני מציעה שנזעיק משטרה..." מירב הוציאה את הטלפון הסלולארי שלה מתיקה ביד רועדת, רק כדי לגלות שלמעלה משעתיים לפני כן, התקבלו אליה מספר שיחות ממספר חסום ומספר שיחות נוספות משחר...בתא ההודעות שלה הושארה הודעה משחר: "תתקשרי אלי בבקשה, דחוף". כמתוך תגובה בלתי נשלטת, חייגה מירב מיד למספר הסלולארי של שחר. הוא ענה כעבור צלצול אחד בלבד. "איפה את?" צעק שחר מבלי שמירב הספיקה להוציא עדיין מילה מפיה. "אני מנסה להשיג אותך כבר שעות. איפה היית? לאן נעלמת?" "שחר, אני כאן ליד הבית" היו המילים היחידות שמירב המזועזעת הצליחה להוציא מפיה. "תעלי הבייתה" ציווה שחר. "א-אאבל שחר" גימגמה מירב, "יש מישהו בבית שלנו". "בטח שיש" ענה שחר בזעם "אני בבית שלנו ! ואם היית טורחת לענות ולא נעלמת מעל פני האדמה, אז אולי היית גם את! תעלי, אני מחכה לך " סיים שחר את דבריו וניתק את שיחת הטלפון. "מירב, מה קורה? עם מי דיברת?" פנתה אליה נירית. מירב לא השיבה ואף לא טרחה להשיר את נירית מבט, כשהחלה משרכת רגליה בכבדות אל מחוץ לרכב השכור. "מירב!" נירית צעקה אחריה כשמירב פתחה בהליכה מהירה לעבר המדרגות העולות לדירתה מבלי להביט לאחור. ליבה של מירב הלם בחוזקה בחזה כשעלתה במעלה המדרגות, מחשבה רדפה מחשבה. למה הוא בבית? מה קרה? האם הוא יודע? מה הוא יודע? מה תגיד לו כשישאל? איך הוא יגיב ? מירה לחצה על ידית הדלת, מבלי שניסתה אפילו להושיט את ידה למעמקי תיקה לחפש אחר צרור המפתחות, הידית נכנעה בקלות, נותנת לדלת להיפתח לרווחה אל האימה שבליבה. שחר עמד שם במרכז הסלון, חולצתו המקומטת חציה מונחת ברישול מעל כיס מכנסיו, וחציה השני נתון עדיין בתוך קו המכנסיים מתוח אחרי חגורת העור הגברית, כמו מנסה להציל משהו מכבודה האבוד. שערו המוקפד אשר בימים כשתיקנם היה מסודר בתסרוקת אופנתית, סתור וכמו נמתח לכל עבר. המתח והכעס כמו נרשמו על פניו בכתב ברייל, כך שגם העיוור יוכל לקראם. משניפנה מבטה של מירה מעט משחר הבינה באי הסדר הנוראי בדירה. חפצים היו זרוקים לכל עבר, מגירות פתוחות, הפוכות ותכולתן מרוקנת. ריפודי ספת הסלון שכה אהבה נחתכו בסכין גסה, וקרבייה הלבנים ביצבצו מבינות החתכים. מירב פרצה בבכי לא נשלט. שחר נפנה לראשונה להביט בה, אך בעיניו לא היו רחמים לבכייה. הייתה בהם הבעה של כעס מהול באכזבה. "איפה היית?" שאל שחר, קולו רך מההבעה על פניו. מירב חשה שזעמו הולך ומתרכך. "הייתי זקוקה ליום חופש אחרי אירועי הימים האחרונים, שחר" מירב השיבה "הסתובבתי קצת". "בלי האוטו שלך? איך בדיוק הסתובבת במורדות ועליות הכרמל?" הקשה שחר. "ולמה לא סיפרת לי שאת לוקחת יום חופש? את יודעת שהתקשרתי לירון לשאול איפה את?" "אאא אני ..." מירב יכלה לשמוע את הגלגלים שבמוחה נעים, וידעה שגם שחר יכול לשמוע את חריקתם. שחר לא ריחם: "ומה זו המכונית השכורה הזו שהורידה אותך בבית? את יודעת שהיא לא זזה עד שעלית..." מירב אפילו לא יכלה להרגיש את גופה הקורס, היא חשה רק את הצורך העז לשבת ושיכלה את רגליה לישיבה מזרחית על המרצפות הבהירות הגדולות שעיטרו את רצפת דירתה. היא התקפלה לתנוחה עוברית, ראשה נח בין זרועותיה המגוננות, כשחשה בידו המלטפת של שחר נוגעת בשערות ראשה. "די מותק...בואי אלי" אמר לה שחר, והיא חשה את גופה מתמזג לתוך חיבוקו המכיל כמו נבלע בתוכו. "בואי, נשב, תשתי כוס מים ונדבר".
הדרך במכונית השכורה חזרה התמשכה בירידות בינות עצי היערות המקיפים, שנדמו בעיני מירב כאנשי סודה מגינים ומצילים מפני שארית שוכני העולם, והיא חשה צורך לדבר בפעם הראשונה כמעט אותו יום. "הפתעת אותי מאוד נירית עם הנסיעה הזו..." פתחה מירב, "איך הספקת כל כך מהר לחשוב על זה, להתארגן ? להזמין?" נירית חייכה. "הנסיעה הזו הייתה מתוכננת הרבה מאוד זמן מראש, אבל העיתוי...נאלצתי לחכות עד יעבור זעם. מרגע שהודיעו לי שאנחנו בטוחות שוב- מיד הזמנתי. למזלי הסוויטה היפיפיה הזו הייתה פנויה..." "בקשר לזה, לביטחון זאת אומרת..." אמרה מירב, " את באמת חושבת שאנחנו בטוחות עכשיו? שמי שעשה את זה לא ימשיך עוד?" "אני משוכנעת. אל תדאגי" השיבה נירית. "איך את יכולה להיות כל כך משוכנעת?" הקשתה מירב "הרי לא תפסו את מי שעשה את זה." ההבעה על פניה של נירית הייתה חדשה ומוזרה מעט למירב. "מירב," קולה של נירית נשמע לאוזניה של מירב מעט לא בטוח לראשונה מאז נפגשו "אני יכולה לשאול אותך משהו?" מירב הנהנה בשתיקה, חוככת בינות עצמה האם לספר לנירית את כל שידוע לה, גם בסיכון שהציב מולה אלון מהימ"ר. "איך את מרגישה כלפי?" השאלה שנזרקה לחלל המכונית הקטנה טלטלה את מירב באחת והיא הבינה באחת שבטירוף הימים שעברו היא לא נפנתה אפילו אחת לתת מענה לשאלות הכל כך מתבקשות האלו של רגשותיה היא. "א-אני לא ממש יודעת נירית." השיבה לבסוף מירב במבוכה, "עוד קצת מוקדם לי מדי , ועם כל אירועי הימים האחרונים...וזה לא שממש יצא לנו להיפגש הרבה". "ובכל זאת?" נירית לא ויתרה, ולפתע העצים המגוננים מסביב נדמו למירב לוחצים וסוגרים משהו, "את מרגישה את הלב שלך פועם במהירות כשאת חושבת עלי, כמו שאני מרגישה כשאני חושבת עליך? את מרגישה את הנחשול שמתהפך בבטן כשאנחנו נוגעות?". בראשה של מירב נעו כבסרט סצנות של תשוקה, תמונת רגליה הכושלות, הצמרמורות בגווה, ההתרגשות, הציפייה,הלב הפועם, מראה העיניים החומות הגדולות הצוללות לתוך נשמתה, המגע הרך, הנגיעות החודרות. "בוודאי שאני מרגישה" השיבה מירב לבסוף. "אני שמחה" ענתה נירית קצרות, כאילו מבקשת שלא להשאיר מקום להיסוס או התלבטות נוספים ושתיהן המשיכו בדממה את הנסיעה, עד שנוף היערות של צפת התחלף בנוף הים של חיפה. הייתה זו שעת צהריים מאוחרת כשהיונדאי השכורה עצרה סמוך לבניין המשותף בו הייתה ממוקממת דירת מגוריה של מירב. מירב התמתחה בעצלתיים בכיסא הרכב הנוקשה משהו והביטה לעבר חלון ביתה, כשלפתע תנועת דמות מעברו הפנימי של חלון הסלון הפנורמי רחב המידות לכדה את מבטה. מירב נחרדה. "נירית, יש מישהו אצלי בבית..." לחשה מירב באימה. מה עושים? נירית הביטה במירב בתגובה, נראית המומה ומופתעת ומבטה משדר מצוקה. "אני לא יכולה לצאת איתך מהרכב, מירב. זה יהיה הרבה יותר מדי חשוד" השיבה לבסוף. "אני מציעה שנזעיק משטרה..." מירב הוציאה את הטלפון הסלולארי שלה מתיקה ביד רועדת, רק כדי לגלות שלמעלה משעתיים לפני כן, התקבלו אליה מספר שיחות ממספר חסום ומספר שיחות נוספות משחר...בתא ההודעות שלה הושארה הודעה משחר: "תתקשרי אלי בבקשה, דחוף". כמתוך תגובה בלתי נשלטת, חייגה מירב מיד למספר הסלולארי של שחר. הוא ענה כעבור צלצול אחד בלבד. "איפה את?" צעק שחר מבלי שמירב הספיקה להוציא עדיין מילה מפיה. "אני מנסה להשיג אותך כבר שעות. איפה היית? לאן נעלמת?" "שחר, אני כאן ליד הבית" היו המילים היחידות שמירב המזועזעת הצליחה להוציא מפיה. "תעלי הבייתה" ציווה שחר. "א-אאבל שחר" גימגמה מירב, "יש מישהו בבית שלנו". "בטח שיש" ענה שחר בזעם "אני בבית שלנו ! ואם היית טורחת לענות ולא נעלמת מעל פני האדמה, אז אולי היית גם את! תעלי, אני מחכה לך " סיים שחר את דבריו וניתק את שיחת הטלפון. "מירב, מה קורה? עם מי דיברת?" פנתה אליה נירית. מירב לא השיבה ואף לא טרחה להשיר את נירית מבט, כשהחלה משרכת רגליה בכבדות אל מחוץ לרכב השכור. "מירב!" נירית צעקה אחריה כשמירב פתחה בהליכה מהירה לעבר המדרגות העולות לדירתה מבלי להביט לאחור. ליבה של מירב הלם בחוזקה בחזה כשעלתה במעלה המדרגות, מחשבה רדפה מחשבה. למה הוא בבית? מה קרה? האם הוא יודע? מה הוא יודע? מה תגיד לו כשישאל? איך הוא יגיב ? מירה לחצה על ידית הדלת, מבלי שניסתה אפילו להושיט את ידה למעמקי תיקה לחפש אחר צרור המפתחות, הידית נכנעה בקלות, נותנת לדלת להיפתח לרווחה אל האימה שבליבה. שחר עמד שם במרכז הסלון, חולצתו המקומטת חציה מונחת ברישול מעל כיס מכנסיו, וחציה השני נתון עדיין בתוך קו המכנסיים מתוח אחרי חגורת העור הגברית, כמו מנסה להציל משהו מכבודה האבוד. שערו המוקפד אשר בימים כשתיקנם היה מסודר בתסרוקת אופנתית, סתור וכמו נמתח לכל עבר. המתח והכעס כמו נרשמו על פניו בכתב ברייל, כך שגם העיוור יוכל לקראם. משניפנה מבטה של מירה מעט משחר הבינה באי הסדר הנוראי בדירה. חפצים היו זרוקים לכל עבר, מגירות פתוחות, הפוכות ותכולתן מרוקנת. ריפודי ספת הסלון שכה אהבה נחתכו בסכין גסה, וקרבייה הלבנים ביצבצו מבינות החתכים. מירב פרצה בבכי לא נשלט. שחר נפנה לראשונה להביט בה, אך בעיניו לא היו רחמים לבכייה. הייתה בהם הבעה של כעס מהול באכזבה. "איפה היית?" שאל שחר, קולו רך מההבעה על פניו. מירב חשה שזעמו הולך ומתרכך. "הייתי זקוקה ליום חופש אחרי אירועי הימים האחרונים, שחר" מירב השיבה "הסתובבתי קצת". "בלי האוטו שלך? איך בדיוק הסתובבת במורדות ועליות הכרמל?" הקשה שחר. "ולמה לא סיפרת לי שאת לוקחת יום חופש? את יודעת שהתקשרתי לירון לשאול איפה את?" "אאא אני ..." מירב יכלה לשמוע את הגלגלים שבמוחה נעים, וידעה שגם שחר יכול לשמוע את חריקתם. שחר לא ריחם: "ומה זו המכונית השכורה הזו שהורידה אותך בבית? את יודעת שהיא לא זזה עד שעלית..." מירב אפילו לא יכלה להרגיש את גופה הקורס, היא חשה רק את הצורך העז לשבת ושיכלה את רגליה לישיבה מזרחית על המרצפות הבהירות הגדולות שעיטרו את רצפת דירתה. היא התקפלה לתנוחה עוברית, ראשה נח בין זרועותיה המגוננות, כשחשה בידו המלטפת של שחר נוגעת בשערות ראשה. "די מותק...בואי אלי" אמר לה שחר, והיא חשה את גופה מתמזג לתוך חיבוקו המכיל כמו נבלע בתוכו. "בואי, נשב, תשתי כוס מים ונדבר".
